בלי שהרגשנו כמעט, נכנס אתמול (שלישי, 18.11.14) בית-המשפט העליון לעידן חדש, אפשר לומר למילניום חדש. מהפכה משפטית כזו לא התרחשה אולי מימי המהפכה החוקתית של אהרן ברק. אין מדובר בפסק דין חדש ומהדהד, אלא בכך שבבוקר אתמול, לראשונה, קיים הרכב מורחב של שבעה שופטי בג"ץ דיון בעתירה, ודיון זה הועבר בשידור חי, טלוויזיוני, באתר האינטרנט של הרשות השופטת. השופטים דנו, עורכי-הדין טענו, הצלמים צילמו, והשמים לא נפלו. אפשר אפילו לומר שכל הצדדים יצאו מנצחים.

השידור הזה הוא השני בסדרת פיילוטים שעורך בית-המשפט העליון עשר שנים לאחר פרסום מסקנות ועדת בייניש, שדנה בשאלת הכנסת מצלמות אל אולמות בתי-המשפט. הפיילוט הקודם, לפני חודשיים, כלל העברת שידור חי של דיון פלילי שהתקיים גם הוא בהרכב מורחב בבית-המשפט העליון. אלא שבעוד שהשידור לפני חודשיים היה שידור קולי בלבד (אודיו), הדיון אתמול בבוקר הועבר במתכונת טלוויזיונית לגמרי. מצלמות וידיאו נפרשו באולם ג', האולם המרכזי של בית-המשפט העליון, וניכר שנעשתה אף עבודת בימוי, שהופקדה בידי לשכת העיתונות הממשלתית, כך שהשידור ניתב בין מצלמות שהתמקדו בעורכי-הדין ובשופטים.

והיה הבדל משמעותי נוסף בין הפיילוט הקודם לזה שנערך אתמול. בשידור הקולי לפני חודשיים לא טרחה מערכת בתי-המשפט להעביר את ה"פיד" על פלטפורמה אינטרנטית משלה, ומבחינה טכנית פעולתה של יחידת הדוברות של בתי-המשפט הסתיימה בכך שלרשות כלי התקשורת שחפצו בכך עמדה "קופסת ניתוב" שאליה יכלו להתחבר כדי להעביר את השידור הקולי החי. לא היה ברור מדוע מערכת בתי-המשפט נזקקת לשירותיהם של אתרי אינטרנט פרטיים כמשתמש קצה כדי להעביר את השידור אל הציבור. הפעם ה"פיד", שכלל וידיאו ואודיו, הועבר באתר בתי-המשפט עצמו, תוך שימוש בפלטפורמה האינטרנטית העומדת לרשותה.

תחייתו של עקרון הפומביות

אז איך היה השידור? באופן מפתיע, לא רע בכלל. החשש המתמיד המאפיין את המערכת המשפטית, הן מבחינה מוסדית והן באופן פרסונלי, מלהתמסר לעידן המצולם בבתי-המשפט הוא מאובדן המסתורין, ההילה וארומת המכובדות האופפים את ההליך השיפוטי. בסופו של דבר, השופטים נוהגים לחשוב כי בית-המשפט העליון נתפס בעיני רוב הציבור כמעין צריח מלכותי שבו יושבים נכבדי העדה, הזקנים והחכמים, שפניהם אינם מוכרים לרובנו, ודנים בכובד ראש בשאלות קיומיות. שידור חי מדיון בעליון עלול, בתרחיש כזה, להוריד את הדמויות המלכותיות אל הקרקע ולחשוף את כל פגמי האנוש שלהם.

במובן הזה, השידור הטלוויזיוני אתמול עבר בשלום. התפאורה של אולם העליון נראתה מכובדת, הדינמיקה של טיעוני עורכי-הדין ושאלות השופטים זרמה היטב, ולא ניכרו כל מתח באוויר או ויברציה משונה כתוצאה מעצם השידור. השופטים חשו בחופשיות עד כדי כך שבשעה השנייה הרשה לעצמו השופט אליקים רובינשטיין, שישב בהרכב השבעה, אפילו להתבדח מעט כהרגלו. אם היתה השפעה כלשהי לשידור, היא באה לידי ביטוי באורך רוחם של השופטים, שלא קטעו את עורכי-הדין גם כשאלה נגררו לטיעונים ארכניים במיוחד, ואיפשרו להם "זמן מסך" כמעט ככל שיחפצו. אפשר לומר שמבין עורכי-הדין שטענו ניתן להבחין מיהו בעל ניסיון רב יותר בהופעה באולם המשפט, מה שגרם גם להופעתו הטלוויזיונית להיות זורמת וחלקה יותר, לבין מי שהתקשה יותר במעמד, ולפיכך נאלץ לסמוך על הטקסט הכתוב שהכין מראש.

מבחינת החוויה לצופה, קשה היה להימלט מהשוואה לשידורי המליאה והוועדות בערוץ הכנסת. ההבדל המרכזי הוא אמנם שהפוליטיקאים דאגו להקים לעצמם ערוץ טלוויזיוני שלם, מתוך שאיפה חסרת גבולות להופיע עוד ועוד על כל מרקע, בעוד שהשופטים נגררים אל המהלך כמי שכפאם שד, תוך גרירת רגליים הנמשכת שנים ארוכות. ועדיין, השידור אתמול היה צעד ראשון בדרך לחזון אחרית הימים: יקום אדם בבוקר, יגלוש אל אתר בתי-המשפט, ויוכל לדלג בין אולמות משפט ובתי-משפט שונים ולהתעדכן בנעשה בכל אחד מהם בזמן אמת. כך יוכל לבוא לידי מימוש מלא עקרון פומביות הדיון המשפטי, שהוא עיקרון חוקתי הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה.

לידתו מחדש של הפרשן המשפטי

האם במצב כזה לא יתייתר תפקידו של כתב המשפט? התשובה היא לא ולא. ההפך הוא הנכון: עיתונאי ופרשני המשפט יוכלו סוף-סוף להתמקד בתפקידם האמיתי. כיום שורר נתק בין רובו של הציבור לבין העשייה השיפוטית כפי שהיא באה לידי ביטוי בעשרות ואולי מאות דיונים משפטיים המתקיימים יום-יום בכל בתי-המשפט בארץ, בכל הערכאות. נכון, התקשורת מסקרת כמעט מדי יום משפט זה או אחר, אך המאסה הכללית נותרת חסויה מעין. גם ההליכים המשפטיים המסוקרים מסוקרים מכלי שני או שלישי, ולא באופן ישיר. בעיתונות המודפסת עוד אפשר להביא ציטוטים מתוך הפרוטוקול או מפסק הדין ומתוך כתבי בית-הדין שמגישים הצדדים. בטלוויזיה לא נהוג להקריא מסמכים ארכניים, ולכן מביאים אנשים – הכתבים עצמם, מומחים שונים, בעלי הדין, עורכי-דינם או העדים – כדי לדבר על ההליך המשפטי.

במצב זה, התפקיד העיתונאי בתחום המשפט כולל, נכון להיום, הן את רובד השיקוף והן את רובד ההערכה והבחינה הביקורתית. פתיחת אולמות המשפט לצילום טלוויזיוני מידתי – לא בכל הליך, כמובן, ואולי גם לא בהליכים שבהם מעידים עדים – תשחרר את עיתונאי המשפט מחלק מתפקיד השיקוף, הגם שלא באופן מלא כמובן. היקפם העצום של ההליכים המשפטיים מטיל עדיין על התקשורת את תפקיד הבחירה והסינון, בדיוק כפי שכשכותבים ידיעה בת 500 מלה על פסק דין המחזיק 200 עמוד, יש צורך בבחירה, סינון והתמקדות. הטענה שהתפקיד העיתונאי יתייתר לנוכח פתיחת בתי-המשפט לשידור היתה יכולה להיטען גם לפני 15 שנה, כשאתר בתי-המשפט החל להעלות בזמן אמת פסקי דין. הציבור אינו נוהר בהמוניו לקרוא את מסמכי המקור המשפטיים.

בעתיד, כשפרקטיקת הצילום תשתכלל, יהיה אפשר להעתיק את השיטה המיושמת כבר כעת בבתי-משפט בעולם, כמו למשל בית-המשפט הפדרלי לערעורים בניו-יורק, שם מותקנות בכל אולם ארבע-חמש מצלמות רובוטיות, כמה מהן מופנות לעבר עורכי-הדין ואחרות לעבר השופטים. הן אינן מרכזות תשומת לב, אינן משפיעות על דינמיקת הדיון המשפטי ואינן גורעות מאומה. בבית-המשפט העליון הישראלי נמשיך, כנראה, למשוך כבלים ולהציב מצלמות עוד כמה וכמה פעמים, עד שהשופטים יתרגלו לרעיון.