על השחיטה

דם. תפילה. תפילין. טבח. שחרית. צלמוות. קדיש. אלוהים. אללה. הקורבנות: ארבעה יהודים דתיים מאופיינים במראם ובלבושם ושוטר אחד. יהודים גלותיים, יהודי כל הדורות, והפעם במדינת ישראל העצמאית, בירושלים השלמה, היא בירתנו הנצחית. "נראים כמו סבא שלי", חושב לעצמו הבוקר התיכוניסט האוכל בחטף את דגני הבוקר. תיכוניסט שעבר סדנת הכנה לקראת המסע למחנות ההשמדה בפולין. ששינן את הפואמה "בעיר ההריגה", אם עוד נותנים אותה כחומר לבגרות.

ארבעה נטבחים, שניים מהם רבנים. גיבור אחד, ההרוג החמישי. שוטר תנועה אמיץ שנקלע עם שותפו לזירה ונורה בקרב היריות. אין זירה מדממת בלי הגיבור שלה. אין פוגרום בלי המלאך הטוב. העיתונים טובלים בדם. עיתונאים שלא התפללו מימיהם מגלגלים שוב ושוב את המלים תפילה, תפילין, בית-כנסת. זה היום שבו אמור הפרשן לידום ואיש ביקורת העיתונות להרפות מהמקלדת. אבל אלה ואלה בשלהם, עומדים על משמרתם, עושים את מלאכת החולין הקדושה. כולם שם, אחים לנשק ויריבים בנפש: ברנע וקדמון ודאום והנדל; כספית ובן-דוד וליבסקינד וב"ק; לימור, ומרגלית ועמרוסי וביסמוט, ורטר והראל והס ורביד וחסון – כולם מספקים את התוצר המתבקש. צפוי, נדוש, חוזר על עצמו, שגרתי.

הרי כבר אמרנו, וחזרנו ואמרנו. זהו יומם של העורכים היצירתיים, מי יפיק יותר רגש מן החומרים הנתונים, מנייר העיתון הסתמי ומגלילי הצבע. זה היום שבו העוסק בביקורת העיתונות משוטט הלום-קרב בין עמודי העיתונים, מבוסס בזירה המדממת צבעי דפוס, שבה הכל פעור, שבה סמלי המוות נכרכים זה בזה באדום, בשחור, באות חלולה. מלקט כאיש מז"פ פריטי עדות מן הזירה. מנתח כותרות, מקטלג גופנים, מודד גדלים, בודק היררכיות, בוחן את מלות התואר, משווה באנרים ("טבח בבית-הכנסת" בשלושת הטבלואידים), מבין כי כל עיתון עושה בדיוק את מה ששני מתחריו חושבים שהוא עושה, ותוהה אם התחרות על המקוריות האבסולוטית מחוללת דמיון מוחלט.

מבקר העיתונים טועם את מלות ההעצמה, את העיצובים ההופכים את המלים הכתובות לרקטות מונחות-תודעה. מנסה להעריך את משקלו של האירוע, לא רק בממדיו הגשמיים, אלא גם באופן שבו ייחרת בזיכרון. חושב לעצמו: ביאליק הנסער הזכיר שש פעמים את המלה דם ב"על השחיטה". נזכר כי מוטיב התפילה מופיע גם שם, בשיר שעיצב את ההוויה היהודית מפרעות קישינב ועד פרעות רחוב אגסי. האומנם כאז כן עתה? לא בדיוק. והתפילה של ביאליק הרי היתה זקירת אצבע כלפי שמים. "אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי". אמירה נוקבת שמשמעותה "אני איתך גמרתי".

מדד הדם

המושג "נחצה קו" הוא קלישאה שימושית, קרוב משפחה של "עליית מדרגה". אפשר לומר כי עם הטבח בבית-הכנסת נחצה קו במערך ההסברה הלאומי, והעיתונים התמסרו לו בשקיקה. בדרך כלל נמנעים כלי התקשורת מצילום "גרפי" של קורבנות אלימות קשה – לפחות כשמדובר בישראלים שניתן לזהותם. לא מציגים גוף מרוטש, מדמם, לא מציגים גופה, ואם עושים זאת – מפקסלים, הן בסטילס והן בווידיאו. לא מציגים פצועים קשה, ואם המצלמה מרפרפת על כאלה – מפקסלים.

בימי הסכינאות, בתחילת שנות ה-90, פירסם "ידיעות אחרונות" על פני עמודו הראשון תצלום של סכין הנעוצה בגבו של עובר אורח שנדקר בירושלים וחולצתו הלבנה השטופה בקילוחי דם האדימה כולה. הזעזוע שהתצלום הבוטה עורר בציבור הביא את "ידיעות" ו"מעריב" לנהוג מאז בריסון עצמי מסוים בתיאור זירות מדממות. הפעם נתנו כל העיתונים, חוץ מאחד, לדם לזרום.

הידיעה המעניינת – ואולי החשובה – של אתמול היא דיווחו של איתמר אייכנר ב"ידיעות" כי הדרג המדיני בישראל החליט "להסיר את הכפפות ולבצע עליית מדרגה במלחמת ההסברה כדי לזעזע את העולם". "במסגרת שינוי המדיניות הנחה משרד רה"מ את לשכת העיתונות הממשלתית לפרסם ארבע תמונות ובהן נראים נפגעי התקיפה בבית-הכנסת, שלוליות דם, וכן ספרי קודש וטליתות מוכתמים בדם.

התמונות הופצו בעולם ובמקביל הועלו לאתר האינטרנט של משרד החוץ וצויצו בטוויטר על-ידי דובריו של ראש הממשלה". ובכן, לא רק במערכות החדשות של העיתונים מבקשים העורכים לזעזע את צופיהם וקוראיהם ולהפיק את המירב מן הסצינות המדממות, אלא גם במסדרונות השלטון ובמפקדות החולשות על מלחמת ההסברה הלאומית שלנו, שעל כולן חולש ראש הממשלה עצמו.

ההחלטה שקיבלו המסבירים הלאומיים היא נטולת השראה ומחקה את האויב. המחליטים מניחים כי אם הפלסטינים מצליחים לשווק את סבלם, למה שישראל לא תנהג כך ותאזן את מדד הדם הפלסטיני במנות טריות של דם ישראלי. הבעיה היא שההחלטה הנמהרת להצהיב – כלומר להאדים – את האירוע עד כמה שרק ניתן לא תזעזע רק את העולם, אלא תטלטל בראש וראשונה את הציבור הישראלי.

לא ברור עד כמה תשפיע האסטרטגיה ההסברתית הנועזת על "העולם", אבל ברור שהיא מלבה ומעצימה את תחושת הקורבן שחש כל ישראלי, על השלכותיה הצפויות והבלתי צפויות. מעניין לראות את כברת הדרך שנעשתה כאן מן הימים של מצעדי העוצמה של צה"ל, מטסי הסילונים בחג והטנקים שנפתחו לקהל בכיכר מלכי-ישראל. היום פותחת מדינת ישראל לציבור, באמצעות לשכת העיתונות הממשלתית, את זירת הרצח הטרייה ביותר שיש לה להציע, על דמויותיה האמיתיות. מעניין מה יספרו לילדיהם ההורים המזדעזעים מבדל פטמה שמעזה להציץ מעמודי סגנון החיים על אודות הגופות המדממות שבעיתון שעל שולחן ארוחת הבוקר.

עזרי הנצחה

ההחלטה ההסברתית הלאומית הזאת הצילה את העיתונות המודפסת, שראתה אור כמעט יממה אחרי האירוע המדמם. קשה לחדש בבוקר שלמחרת לציבור שנחשף לעייפה לשידורים רציפים ולגלים הפתוחים ברדיו ובטלוויזיה – והוא לא רק רווי במידע, אלא גם מוצף רגשית ובה במידה קהה חושים.

ובכל זאת העיתונות המודפסת מפציעה הבוקר במלוא הדרה, כשהיא עמוסה בחומרים שניתן להגדירם כ"אלבום למזכרת" או כ"עזרי הנצחה". מי שירצה יוכל לראות בהם מחוללי תודעה – לא תודעה אישית, אינטימית, כי אם תודעה קולקטיבית מן הסוג ש"צובר תאוצה" ועלול לגלגל את עצמו עד אובדן שליטה. כבר למדנו שבשולי כל המון "מעוצב תודעה" יש אחד קצת קוקו שגם מממש את מסקנותיו הקיומיות בעקבותיה.

שהמסבירים יחליטו מה שהם רוצים, ואנחנו נעשה מה שאנחנו מבינים – יכלו לומר בתגובה עורכי עיתוני ישראל, לעצמם או לציבור. או אפילו לא לומר זאת, אלא רק לנהוג כך. הלוא העיתונים הם שמבקשים לפעול על התודעה הציבורית ולעשות זאת בדרכם המיוחדת ובאופן עצמאי. אבל רק עיתון אחד אמר ועשה – וזהו כרגיל "הארץ".

בארבעת העמודים שהקדיש לנושא לא נראית טיפת דם אחת, אף כי שלושת התצלומים הגדולים שהעיתון פירסם שיקפו היטב את האווירה בזירת הפיגוע. שאר העיתונים התמסרו בהתלהבות לאסטרטגיית הפוגרום, אימצו את קו התעמולה החדש, ועמודיהם מלאו דם. "הארץ", שיצא בעמודים יבשים, נקיים מדם, עלול לשלם את המחיר. נראה כי שוב פיספס העיתון את רצונו – או ג'אנקיותו – של הקורא. בחוסכו את הדם מקוראיו, מתחזקת תדמיתו של "הארץ" כעיתון צונן, מתנשא, לא פטריוטי ושונא את עמו עד כדי כך שהוא מסתיר – ואפילו מעלים – את דמו.

מוצג איקוני

אין כמו "ידיעות אחרונות" עיתון שיודע לפרוט על נימי קהלו. וגם אם היצירה החדשותית שהעיתון מגיש לקוראיו ראויה לציון גבוה במדד הקיטש והמוות, אין לזלזל בתחכומה ובמיומנות שבה נרקחה והוגשה.

"ידיעות" מודל 2014 יכול להשקיף בזלזול על "ישראל היום" המזנב בו בהפצת עיתון "דמוי ידיעות" מודל שנות ה-90; לא רכב אספנות, אלא מין חיקוי סובייטי קהה של דגמי המערב. "ידיעות" ויתר על הרקע השחור-אדום ועל הרעש של הלבן-הנגטיבי הזועק מתוכו, והלך על הגרסה הפוזיטיבית: אות שחורה על דף לבן. עורכי השער ויתרו על כותרת בשרנית ובחרו אות סריפית רכה יחסית, פרנקריהל, המתחברת הן לכתבי הקודש והן לספרות ולעיתונות הישנה, ועיצבו שער שצועק דממה. דממת מוות. שער המייצג את הרגע – או הנצח – שאחריו.

לא רק האות מעודנת יחסית, גם הכותרת עצמה. זה לא ש"ידיעות" אינו יודע לתת כותרת כמו "25 יתומים", או "רחוב הדמעות", או "אללה אכבר בתפילת שחרית", או "מתפללים בטליתות מול מחבלים עם גרזינים ואקדח", או "הסתער ונהרג", או "מרדכי, איפה אתה?". "ידיעות" בהחלט יודע. עובדה, העיתון שיבץ את הכותרות האלה במחציתו הפותחת של קונטרס החדשות. אבל לשער המהדורה בחרו העורכים בכותרת מינורית, מרמזת, שאינה עומדת בזכות עצמה, אלא קיימת רק כנספח משלים לתצלום חזק האומר הכל.

כותרתו הראשית של "ידיעות" אינה זעקה מרה והיא נטולת דמע ודם. כך, באווירת הדומייה, מכתיר "ידיעות" את צמד המלים "באמצע התפילה" בתואר כותרתו הראשית. וצמד המלים הזה, הפשוט, האינפורמטיבי כביכול, הפואטי כביכול, מבקש לגולל את כל תולדות העם היהודי בקליפת אגוז. צמד מלים שרגליהן נעוצות בהיסטוריה ופניהן לפנתיאון הנצח.

אבל כל זה לא היה שווה הרבה אלמלא הוצמדו מלות הכותרת לתצלום שמעליו מתנשאת לתלפיות כותרת המשנה "טרור רצחני בבית-כנסת בירושלים: 5 הרוגים ו-8 פצועים". ומהו התצלום אם לא אחד מאותם ארבעה תצלומים (צילם קובי גדעון) ששיגרה לשכת העיתונות הממשלתית למערכות העיתונים. התצלום הוא חיתוך הלוכד חלק גוף שכוב על הרצפה, מכוסה בחולצה לבנה ועוטה טלית, וממנו בוקעת יד שרצועת התפילין עדיין כרוכה עליה ואחוזה בין אצבעותיה. הן החולצה והן הרצפה מנומרות בכתמי ונתזי דם. לא ברור אם מדובר בפצוע או בהרוג, אך ברורה זהותו, ברור שיוכו הלאומי והמגזרי, וברור מה היתה הפעולה שבה עסק ברגע שבו נפגע.

בין התצלומים שהופצו לפרסום על-ידי לע"מ יש דרמטיים יותר, מדממים יותר, אבל התצלום הזה, הנייח, הכמעט אסתטי, תואם את הדממה היחסית שמסביב ומרעיד, אפילו באופן לא רצוני, את נימי לבו של כל יהודי באשר הוא. נראה כי לא "ידיעות" הוא שחתך את התצלום (המופיע שוב באותו חיתוך ובגרסה מוקטנת בקצה הכתבה על החלטתה של ישראל להפיץ את התמונות), אלא שזהו מוצר מוכן להגשה שסופק על-ידי הגורמים הממשלתיים. עורכי "ידיעות" היטיבו להשתמש בתצלום ושיבצו אותו בסביבה תומכת ההופכת את העמוד כולו – ואת המהדורה שבהמשכו – למוצג איקוני.

"הרגע שלפני" (1)

מי שחושב ש"ידיעות" שינה במשהו את תפיסתו העיתונאית בעקבות השער יוצא הדופן הזה, יפתח את כפולה 4–5 ויגלה שהוא טועה. אם תמונת השער היא מוצג תיאולוגי כמעט, הרי שתצלומיו של שמואל גולדשטיין הפצוע, המחפש את בנו (תחת הכותרת "מרדכי, איפה אתה?"), מזכירים יותר סצינת פפרצי, או סצינת מצלמת חוצות בשחזור המשטרתי.

הצלם הוא זהר רוס, המתגורר מול בית-הכנסת, ש"לכד בעדשתו את התמונות קורעות הלב" של האב בחולצתו הלבנה המוכתמת בדם רב. שני התצלומים שלו, הלוכדים את שמואל שותת הדם היורד במדרגות בית-הכנסת לאחר בריחתו מן הרוצחים, מתפרסמים בכתבה. האחד זוכה לכותרת "רגע הבריחה" והשני, שכותרתו "אזלו כוחותיו", מראה את שמואל מחוץ לבית-הכנסת, לצד מתפללים אחרים "זמן קצר לפני שהתמוטט".

זוהי סצינה מציצנית שאין לעמוד בפניה: תצלום הפצוע רגע שלפני שהתמוטט, או תצלום ההרוג ברגע שלפני מותו. כאן, מתברר מיד, יש הפי-אנד: שמואל התמוטט, אושפז והתבשר כי בנו ניצל. אנו הקוראים התבשרנו שלפני הכל (או אחרי הכל) "ידיעות" הוא "ידיעות".

"הרגע שלפני" (2)

גיבור הסרט "חיית לילה" ("Nightcrawler"), שמוצג עכשיו בבתי-הקולנוע, הוא צלם וידיאו עם ברק מוזר בעיניים, המתמחה בהגעה ראשון לזירות פשע. תוצרתו מוקרנת בלעדית ברשת טלוויזיה מקומית. ככל שהוא נועז יותר, הוא מבוקש יותר, מתוגמל יותר, והוא משכלל את מיומנותו עד כדי צילום זירת פשע ברגע שלפני.

"חיית הלילה" הוקרן שלשום בתל-אביב לחברי ארגון העיתונאים, כך שכמה מן העושים במלאכה היומיומית של עיבוד מידע מזירות הפשע כבר בטח צפו בו.

ראש מול ראש

זו הכותרת ב"ידיעות" להודעתו המאתגרת של ראש השב"כ יורם כהן כי "אבו-מאזן לא מעוניין בטרור ולא מוביל לטרור". כהן לא אומר זאת בשיחה אקראית, ולא בשבת תרבות, אלא בישיבת ועדת החוץ והביטחון בכנסת. "דבריו של כהן באו בניגוד מוחלט לדברים שאמרו ראש הממשלה נתניהו ורבים משרי הממשלה אתמול אחרי הפיגוע", כותב איתמר אייכנר. "לדבריהם, הטבח בבית-הכנסת הוא תוצאה ישירה של ההסתה של חמאס ושל ראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן. ראש הממשלה אף אמר דברים ברוח דומה לשר החוץ האמריקאי קרי, שהתקשר אליו לגנות את הפיגוע".

אייכנר מזכיר כי דברים דומים אמרו גם שר הביטחון יעלון ושר הכלכלה נפתלי בנט. אמש כינס נתניהו מסיבת עיתונאים ובה נשאל ישירות בנוגע לסתירה בין דבריו לדברי ראש השב"כ. "אין שום פער ביני לבין ראש השב"כ'", השיב. "הוא הבהיר שאבו-מאזן אכן איננו משלח טרוריסטים ואינו מעודד ישירות פעולות טרור. זה נכון וטוב שכך, אבל מנגד ישנה ההסתה של הרשות הפלסטינית שהוא עומד בראשה'".

קריקטורה

ערן וולקובסקי הבוקר ב"הארץ": ראש הממשלה בוחן טיוטה לכרזה שהניח על שולחנו קריקטוריסט שעל חולצתו הכתובת "דוברות והסברה", ובה נראה אבו-מאזן כשטן ששיניו נוטפות דם. ראש הממשלה ספק שואל, ספק מוריד הנחיה: "אתה יכול להאריך לו קצת את הניבים?". 

מיהם המסיתים

"ראש הממשלה האשים בפיגוע היום (ג') בירושלים את 'ההסתה הפלשתינית'", הספיק מתי גולן לכתוב בטורו, הצמוד לידיעה רזה על אודות הפיגוע ב"גלובס" שהופץ אמש. "ההסתה הזאת באמת מקוממת בקיצוניותה ובחוסר התחשבותה בעובדות האמיתיות בשטח. אבל ההאשמה של ראש הממשלה היתה יותר אמינה אם היה אומר מלה גם על ההסתה הישראלית.

"הכוונה לחברי-הכנסת שעולים על הר-הבית לא כדי להתפלל, אלא כדי להכעיס ולהסית", כותב גולן. "הכוונה לרבנים ופוליטיקאים המדברים על בניית בית-המקדש; וגם לבנייה ולמכרזים, היוצרים הסתה מצדנו, בחסות וביוזמה של ראש הממשלה המתלונן על הסתה פלשתינית. אין אפשרות לדעת מה הניע את שני המחבלים לערוך טבח אכזרי בבית-הכנסת. האם זו ההסתה הפלשתינית – או שמא תגובה להתנהגותם של ישראלים חסרי אחריות ומלבי שנאה?". 

ארץ אחרת

כותרות הכלכלונים: יו"ר ההסתדרות ניסנקורן דורש: שכר המינימום – 5,300 שקל בחודש, בהשוואה ל-4,300 היום ("גלובס"); שרת הבריאות גרמן ושר האוצר לפיד שוקלים לעצור את זרם הכסף הפרטי לאסותא ("דה-מרקר"); כך מארגן שר הבינוי אורי אריאל הטבות דיור למצביעיו ("כלכליסט"). 

אמש בכפר-סבא

על-פי "ידיעות" של היום, "העולם" אינו אלא שכונה קטנה אי-שם מעבר לנתיבי איילון. אלה החדשות מן העולם ומהארץ שמביא העיתון בעמוד "חדשות החוץ" ובעמוד השאריות: הרוצח הידוע צ'רלס מנסון בן ה-80 נישא בכלאו לבת 26; חשש: מלכת היופי של הונדורס נחטפה; חשש במיזורי ממהומות, אם יתברר כי שוטר שהרג צעיר שחור לא יורשע; הושלמה הכנת חוק המסתננים; הפרלמנט בספרד בעד הכרה במדינה פלסטינית; אמש בכפר-סבא: "דקר את חברתו וניסה להתאבד"; "מארלי טבעי" הוא שם מותג הגראס שבנו של בוב מארלי עומד לשווק במדינות ארה"ב שהתירו את השימוש בחומר. 

ענייני תקשורת

"הטבח בבית-הכנסת בירושלים העסיק אתמול את אמצעי התקשורת בכל רחבי העולם. אלא שחלק לא מבוטל מהדיווחים היו מוטים בצורה מקוממת נגד ישראל וכללו טעויות מביכות". הטקסט המצוטט הוא חלק מכיתוב לא חתום שבו נראה צילום מסך מפריצה חדשותית של רשת CNN ועליו הכתובית: "4 ישראלים ו-2 פלסטינים הרוגים בהתקפה בירושלים. הרשת מיהרה להתנצל: 'הדיווח הראשוני בנוגע לפיגוע הטרור בבית-הכנסת בירושלים לא ציין בתחילתו כי שני הפלסטינים שנהרגו היו התוקפים. טעינו ואנו מתנצלים על כך'".

בהמשך הדיווח מוזכר כי "שגריר ישראל בארה"ב לשעבר, מייקל אורן, רתח מזעם כאשר ראה את הדיווחים ב-CNN ואמר: 'עברתם כל גבול. איך ארה"ב היתה מגיבה לכותרת '3,000 אמריקאים ו-19 ערבים נהרגו ב-9.11'"?.

למרות השטח המצומצם שנותר ל"ידיעות" לכיסוי מה שאינו קשור לפיגוע בהר-נוף, נמצא גם היום מקום לתמונת הרמטכ"ל בני גנץ (והנשיא ריבלין). הפעם ליווה הרמטכ"ל את הנשיא, שהתארח אתמול במחנה בקו"ם. גנץ הגיש לריבלין מזכרת מיוחדת: תמונתו ביום שבו התגייס לצה"ל.