"ביבילוגים מנוסים סבורים ששובר השוויון שהקדיח את התבשיל הקואליציוני ושינה את הלך הרוח של ראש הממשלה בן-לילה לא נמצא במקום שבו כולם מחפשים", כותב בן כספית ב"מעריב" (17.11.14). על-פי "אנשים שמכירים את נתניהו מקרוב", לא חוק מע"מ 0% ולא חוק הלאום שטורפד הם שגרמו לנתניהו למאוס סופית בקואליציה, אלא הכישלון בטרפוד "חוק 'ישראל היום'". נתניהו, לפי אותם מומחים שאת דברם מביא כספית, "הושפל מול הפטרון שלו ונכנס למצב של הלם".
אי-האמון הבסיסי שבנימין נתניהו רוחש לתקשורת עמוק מכדי שאפשר יהיה לתקנו. הבעיה היא שהמוקשים הנזרעים בעת כהונתו יוצרים מצב שלא יהיה ניתן לשקם גם הרבה אחרי שיפרוש סופית מכס ההנהגה
כנתינים שכבר הורגלו בכל פורענות, הסכינו אזרחי ישראל עם ראש ממשלה שנהנה מתמיכתו האבסולוטית של עיתון יומי רב-תפוצה – מעמד שאפילו דוד בן-גוריון הסמכותי לא זכה לו (רפי מן מתאר בספרו "המנהיג והתקשורת" כיצד ב-1950 ביקש בן-גוריון לכלול את תחנת הרדיו הצבאית שבהקמה בקול-ישראל, הכפוף ישירות למשרדו, אך נאלץ לקבל את דרישת שריו שהתחנה תפעל רק ב"תיאום" עם הרדיו הממלכתי ותוקם לשנת ניסיון – וכך אושרה הקמתה).
"ישראל היום" הוקם אמנם על-ידי שלדון אדלסון, פטרונו של נתניהו, כדי לתמוך בו ובמדיניותו, אישית ופוליטית, ללא סייג – ניגוד מוחלט לשלישי מבין חמשת העקרונות שהעיתון מפרסם כמעין קוד התנהגות, "להיות הוגנים ומאוזנים". אבל למרות תפוצתו הרחבה, העיתון מתקשה לעמוד במשימה.
כגודל התמיכה הבלתי מסויגת בנתניהו, כך ספג העיתון בהתנהלותו החריגה, שוברת השוק, אש כבדה מצד יריבים ומתחרים ומצא עצמו במערכה פוליטית מתמשכת על המשך קיומו. ואשר לנתניהו, בין בחירות לבחירות מעמדו בציבור לא התחזק בזכות פועלו של העיתון, ולמרות הישגיו בסקרי החשיפה (TGI), הקואליציה הרעועה שהקים נוטה להתפרק לגורמיה.
אי-אמון בסיסי
כוחו התקשורתי של נתניהו אינו אבסולוטי, אבל הוא חולש על כמה מאחזים אסטרטגיים – שאין סיבה כי ראש ממשלה, לא חשוב מאיזו מפלגה, יחזיק בהם. בהיבט התקשורתי אפשר לציין כי אי-האמון הבסיסי שנתניהו רוחש לתקשורת עמוק מכדי שאפשר יהיה לתקנו. הבעיה היא שהמוקשים הנזרעים בעת כהונתו יוצרים מצב שלא יהיה ניתן לשקם גם הרבה אחרי שיפרוש סופית מכס ההנהגה.
חטאם של כלי התקשורת כלפי נתניהו אינו רק בגישה ביקורתית כלפיו כראש ממשלה, אלא בעיסוק יתר בנעשה בביתו, בעוינות יצרית לאשתו ובחוסר אהדה עמוק כלפיו בהשוואה לראשי ממשלות קודמים (שרון, אולמרט, רבין). בתקופה מסוימת במהלך כהונתו הראשונה נהג נתניהו להתנזר מראיונות לכלי תקשורת ישראליים ולהתראיין כשגרה כמעט יומיומית רק ליומן הבוקר של גלי-צה"ל, כמתריס בפני השאר שאינם ראויים לו.
תמונתם של בני הזוג שלדון ומרים אדלסון, כפי שהוקרנה במהלך הקראת ההתנצלות בפניהם במהדורת חדשות ערוץ 10, 9.9.11 (צילום מסך)
נתניהו לא השכיל להתעלות מעל הרעש היומיומי, ונקט גישה קטנונית ונקמנית. כך, למשל, הואשם בעיתונות כי לא זו בלבד שלא עשה דבר כדי לגונן על ערוץ 10 כשפרנסיו התרוצצו במסדרונות הכנסת בנסיונות למנוע את סגירתו בגין קשייו לעמוד בנטל הרגולטורי לצד ההוצאות הכבדות בתחרות הקשה עם ערוץ 2 – אלא אף פעל לסגירתו. האשמה אחרת שהוטחה בו היא כי הוא נוקם בערוץ על תחקיר "ביביטורס" של רביב דרוקר, שפורסם במרץ 2011 ובעקבותיו תבע ראש הממשלה את הערוץ על לשון הרע.
נוסף לכך, ייתכן שברקע לתיעובו של נתניהו כלפי הערוץ עמד צלו של התחקיר (שערך חברנו אבנר הופשטיין) ושודר בחדשות הערוץ ב-2011 על אודות עסקיו של פטרונו, שלדון אדלסון. כזכור, האיום בתביעה שתוגש בארה"ב גרם לדירקטוריון חברת החדשות של הערוץ למהר לפרסם תכתיב התנצלות בניגוד לעמדת המערכת ומעל לראשה. מהלך זה הניע את מנכ"ל חברת החדשות ראודור בנזימן להגיש את התפטרותו.
השערוריות הללו מיסכו את העובדה שלממשלות ישראל יש אחריות ישירה לקיומו הצולע של ערוץ 10, שהיא תוצר של פגם מבני בשוק הטלוויזיה המסחרית.
"עצמאותו היחסית"
את מושג "השר הממונה" בחוק רשות השידור כוננו בשנת 1965 מחוקקים מן הסוג התמים, שהאמינו כי רשות שידור ממלכתית הכפופה לממשלה תשמור על סטנדרטים ראויים של עיתונות משדרת. אבל הם טעו בגדול. רוב ממשלות ישראל ניסו להתאים את תוכני השידור הציבורי לצרכיהן, תוך השתלטות מתוקף החוק על גורמי הבקרה והניהול באמצעות מינויים שבהן נאמנות פוליטית חשובה מיכולת מקצועית ומחירות היצירה. כך התנהלו הדברים עד קריסת המערכות הכוללת של רשות השידור בעשור החמישי לכינונה. הציבור, מצדו, איבד לחלוטין את האמון ביכולתה של הממשלה לפקח על ערוצי השידור המיועדים לו, ונטש בהמוניו אל מדורת השבט שהדליקו בחדשות 2.
יו"ר רשות השידור אמיר גילת (מימין), שמונה על-ידי נתניהו, והמנכ"ל יוני בן-מנחם, שמונה מיד לאחר מכן (צילום: "העין השביעית")
בתקופת נתניהו נעשו מינויים בוטים לתפקידים מרכזיים במוסדות רשות השידור והנהלתה – מינויים שהחישו את קריסתה. בכהונתו השלישית של נתניהו נחקק חוק השידור הציבורי, חוק רפורמיסטי שנכשל בהפרדת תאגיד השידור הציבורי החדש שבהקמה מן הממשלה ומן העומד בראשה. השארת הזיקה הישירה בין הממשלה לגוף השידור החדש מעמידה על בסיס רעוע את מכלול הישגיה של ועדת לנדס, שביקשה לכונן בגוף השידור החדש "תרבות ארגונית חדשה", ועל-פי המלצותיה נחקק החוק.
במקום "השר" בחוק רשות השידור 1965 ("חבר הממשלה שהממשלה הסמיכה אותו על ביצוע החוק"), בחוק הנוכחי מוגדר השר הממונה כ"שר התקשורת", והוא הסמכות העליונה בכל הנוגע לתפקוד מוסדותיה של הרשות. החוק החדש מרחיב אמנם את האוטונומיה של ועדות האיתור בבחירת מועמדים לתפקידים מרכזיים ומצמצם את טווחי ההתערבות של יו"ר הערוץ בהתנהלות היומיומית – אבל אין בכך כדי להרחיק את נגיעתה המאיימת של הפוליטיקה השלטונית מן השידור הציבורי. הנה כך נכתב בדו"ח ועדת לנדס לבחינת המתווה לשידור הציבורי העתידי, שעל-פיו גובש החוק החדש שהתקבל ביולי 2014:
למרות עצמאותו היחסית של התאגיד הציבורי, ישנן מספר הוראות חוק כלליות אשר עניינן פיקוח ובקרה על הפעילות של תאגידים ציבוריים. כך, לדוגמה, תאגידים ציבוריים מבוקרים בידי מבקר המדינה. כמו כן, חוק יסודות התקציב, התשמ"א 1981, קובע כי תקציבו של תאגיד ציבורי טעון אישור שר האוצר במסגרת הסמכות לאשר את התקציב, מעניק החוק לשר האוצר ולשר הממונה על החוק המקים סמכויות שונות להתערב בניהול הכספי של התאגיד".
אילו רצו המחוקקים, ואילו רצתה הממשלה, או רצה השר הממונה, ובעיקר, אילו רצה בכך ראש הממשלה – ניתן היה לחוקק אחרת. במקום השר הממונה היו יכולים להעמיד שופט עליון בדימוס או כל דמות ציבורית אחרת הזוכה להכרה ולהערכת הציבור – ובעיקר מנותקת כליל מן המערכת הפוליטית. איש מכל המוזכרים לעיל לא רצה בכך מספיק חזק. להפך, כל אחד מאלה רצה לשמר את כוחו ואת מוטת שליטתו בשידור – ולא להפקידו בידי נאמן, מוערך ומכובד ככל שיהיה.
הפתיע את כולם
לא היה צריך להמתין זמן רב כדי לראות כיצד ראש הממשלה נתניהו, שקיבל בחזרה לידיו את הפיקדון היקר של שידורי הרדיו והטלוויזיה (לאחר פרישתו של שר הפנים גדעון סער ומינויו של שר התקשורת גלעד ארדן למחליפו), לא מצליח להתאפק מלהשתעשע בצעצוע שבידיו. ראש הממשלה השאיר לשר ארדן את יישום הרפורמה בשידור הציבורי, אך עיכב את מינויו של שר תקשורת חדש ונטל את תיק התקשורת לידיו. "הארץ" דיווח כי על-פי ההערכות, נתניהו לא ימנה שר מהליכוד לכהן במקומו של ארדן עד סיום הבחירות לראשות הליכוד (הצפויות לינואר 2015), כדי למנוע התקוממות נגדו בתוך המפלגה מצד חברי-כנסת מאוכזבים.
לא רק מינוי השר נדחה. נתניהו גם הפעיל את סמכותו כשר תקשורת כדי להקפיא – על-פי הפרסומים, ללא כל תיאום עם השר היוצא – את מהלך החקיקה שיזם להפרדת רשת וקשת כצעד מעורר תחרות, יחד עם ביסוס מעמדו של ערוץ 10. ההקפאה באה בשלבים האחרונים של מהלך הפיצול, שאמור היה להיכנס לתוקף ב-2015. כתגובה מיידית הקפיאה המשקיעה ההולנדית נינה סטורמס את המגעים להשקעה בערוץ 10. כך מתאר את המהלך נתי טוקר, כתב התקשורת של "דה-מרקר" (17.11.14):
נתניהו הפתיע את כולם בערר שהגיש – גם את ארדן, גם את הדרג הפקידותי במשרד התקשורת וגם את אנשי הרשות השנייה. נכון לעכשיו אף אחד מהם לא קיבל מידע על תוכניותיו של שר התקשורת הנכנס נתניהו. אפילו לא נקבעה שום פגישה בין גורם אחראי כלשהו בלשכת רה"מ לרשות השנייה. 'אף אחד לא יודע מה נתניהו רוצה, ומי מטעמו יטפל בתחום התקשורת', אומר גורם בענף".
הסוג הציני
בדרך כלל מותנה המאזן ארוך הטווח שעל-פיו מוערך פועלו של ראש ממשלה בהישגיו בתחומי הביטחון, הדיפלומטיה והכלכלה. ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו ייזכר כמי שכופף את המרקם התקשורתי, הכתוב והמשודר, הציבורי והמסחרי, והתאימו לצרכיו. הכשלים הקשים לא רק אירעו במשמרת שלו כאחראי על המדיניות הלאומית; כמה מן המהלכים שעירערו את השוק נרקחו במו ידיו ויעצבו את פני התקשורת בעשורים הבאים. קריסת רשות השידור, השארת השר הממונה בחוק השידור הציבורי החדש, שבירת ערוץ 10, עוצמת היתר של ערוץ 2 – וכמובן "ישראל היום", אופן התנהלותו והצעת החוק הקרויה על שמו.
היה פעם מי שמנה באוזני שלושה סוגי מחוקקים: הציניים – אלה הפועלים בשם ציבור שולחיהם, גם אם זה לרעת הכלל; התמימים – אלה המאמינים ברצונה הטוב של המנהיגות המכהנת להיטיב עם הכלל ומאפשרים לה ליהנות מחקיקה על-פי מידותיה; והחשדנים – אלה המכוננים חקיקה למקרה הגרוע, שבו יופקד רסן השלטון בידי הנהגה בלתי אחראית.
החשדנים הללו הם שומרי הגחלת. חשדנותם היא המגוננת על הדורות הבאים ואמורה לאפשר לאלה לצלוח תקופות של מנהיגות מן הסוג הציני, כזו המשרתת את עצמה ולא את טובת הציבור.