עיקר כוחו של שבתי טבת, הפיליטוניסט ומחבר הסאטירות החברתיות, הוא בגרוטסקה, יצירת מין צירוף מבריק ומפתיע כזה [...] השימוש באבסורד, באותם הדברים שאין להם שחר באופן מוחלט ('פיור נונסנס', כפי שקוראים לזה האנגלוסקסים). זהו אחד הדברים שסיגל לעצמו העיתונאי המוכשר טבת, חניך האסכולה המעולה של ה'ניו-יורקר' וסופריו, בעלי 'גבות העיניים הגבוהות', שפיתחו טכניקת כתיבה זו ותמיד הם מצליחים בה [...] הוא משתמש בגרוטסקה ומצליף בסאטירה, מוריד ללא רחמים את הפתוס המזויף מחיינו, הורס כמה וכמה אנדרטאות ושקרים מוסכמים, מציג את ה'ירחמיאליות' במערומיה".
במחמאות הגורפות הללו, פרי עטו של איש מעריב דוד לאזר, זכה שבתי טבת ז"ל חצי מאה לפני שהוענק לו פרס ישראל ב-2005, ושנים רבות לפני שקיבל שורה של פרסים נכבדים אחרים. הן אולי יפתיעו את מי שזוכרים את טבת בעיקר כביוגרף של דוד בן-גוריון, כתחקירן שהרבה לחשוף מעל דפי "הארץ" את מעללי הצמרת הפוליטית של ותיקי מפא"י ועסקנים אחרים וכמחבר רב-המכר "חשופים בצריח". סאטירה והומור אינם מתחברים בדרך עם כל הטקסטים הללו.
פרסומת ל"המשפחה הגדולה של שין-טית", ספר הסאטירות של שבתי טבת (מן העיתונות)
אבל טבת, שהלך לעולמו בראשית החודש (2.11.14), 12 שנה לאחר שלקה באירוע מוחי שקטע באחת את כתיבתו הפורייה, היה לא רק כותב יסודי ושקדן, רציני ומקיף. הוא היה יוצר רב-פנים, שעסק במרוצת הקריירה שלו במגוון רחב של תחומי כתיבה ויצירה. לצד עבודתו רבת השנים ב"הארץ" הוא כתב וערך תוכניות רדיו, חיבר תסריטים לסרטים עלילתיים ודוקומנטריים, חיבר מחזה שהועלה על הבמה, כתב מערכונים ליוסי בנאי ולרבקה מיכאלי – וגם שלח ידו בסאטירה. זו זיכתה אותו בהערכה החמה שהובאה בפתח הדברים, עם הופעת ספרו "המשפחה הגדולה של שין-טית" (ראשי התיבות של שמו) בשנת 1954.
טבת היה בין הבולטים בכתבי "הארץ" מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת ובן-טיפוחיו של העורך דאז גרשום שוקן ז"ל. הוא הרתיח ללא הרף את הצמרת הפוליטית של אותן שנים – בעיקר אנשי מפא"י הוותיקים, אך גם אנשי מפלגות אחרות – בתחקירים ובמאמרים. העסקנים הבכירים, שזכו בדרך כלל לשפע כיבודים במסעותיהם ברחבי הארץ ובעיתוני מפלגותיהם, נחשפו באור אחר לחלוטין מעל דפי "הארץ".
הוא חשף, בין היתר, את התככים בבחירות שנערכו ב-1959 לסניף מפא"י בתל-אביב, ופירסם שורה של תחקירים על שלטון הכוח של יוסף אלמוגי ואבא חושי בחיפה. טבת עשה זאת אמנם שנים אחדות אחרי ש"העולם הזה" חשף את עלילות "חושיסטאן", אבל גם כך עורר סערה. הוא האשים את ראש העירייה בכך שהוא "מעריך כוח אגרוף" ומתהלך "בחסותם של שני שומרי-ראש חמושים באקדחים". מאמר חריף על פנחס ספיר הוכתר בכותרת "מלוא כל העיר כבוד הגביר".
מודעה למחזה פרי עטו של שבתי טבת (מן העיתונות)
עד כמה הצליח טבת להרגיז את המפא"יניקים הוותיקים העידו התגובות הנזעמות, שפורסמו בעיקר ב"דבר". אחרים תבעו ממנו התנצלויות. ב"הארץ", כך טענו תמיד המבקרים, לא הסכימו לפרסם את מכתבי התגובה הנזעמים נגדו. לעומת זאת ב"חירות" נהגו לצטט ממאמריו בהרחבה: זו היתה כמעט תמיד תחמושת מצוינת לאופוזיציה שביקשה לנגח את הממשלה.
פנחס לבון טען לאחר פרסום אחד ממאמריו של טבת כי הכותב הוא "פיראט חסר מצפון שאינו נקי דעת ואף לא נקי כפיים". טבת אכן היה קשור באופן הדוק למחנה צעירי מפא"י, ובעיקר למשה דיין. ב-1960 ננזף קשות על-ידי שופט בית-המשפט העליון משה לנדוי, בפסיקה בערעור במשפט "שורת המתנדבים", בעקבות כתבות שחשפו פרשות שחיתות שבהן היו מעורבים, על-פי הטענה, בכירי המשטרה, ובהם ניצב עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה.
כתבות שפירסם טבת על הפרשה, קבע השופט, לא היו אלא חזרה על עדויות המפכ"ל יחזקאל סהר וסגנו בן-גוריון בבית-המשפט. המערכה שטבת היה מעורב בה נועדה להשפיע על דעת הקהל לטובת בן-גוריון בעוד המשפט מתנהל. "מאמרים אלה הכילו אינפורמציה מגמתית ומסולפת וטענות סרק שהיו עלולות להטעות את הציבור", כתב לנדוי. טבת, שלא היה צד לדיון, לא היה יכול להגן בבית-המשפט על שמו הטוב.
עינו החדה של טבת זיהתה תופעות חברתיות בעייתיות. כך תקף בסוף שנות ה-50 את המדיניות שאיפשרה ל-60% מן העולים שהגיעו באותה עת מאירופה (הצנזורה אסרה להזכיר שמדובר בבאים ב"עליית גומולקה" מפולין) למצוא מגורים ותעסוקה במרכז הארץ.
"העובדה כי יוצאי אירופה מתרכזים בערי רצועת החוף, בעוד שיוצאי המזרח מודחים לאזורי הפיתוח המרוחקים, בתנאים פחות נוחים, אינה עשויה להרוותנו נחת, ובדין שתדאיגנו דאגה חמורה", כתב. "תופעה לא פחות מדאיגה היא התחדשותם של הלחץ והפרוטקציה [...] לגבי סידורים של יוצאי אירופה [...] פקידי מחלקת הקליטה נתונים תחת לחץ כבד של רוכלי פרוטקציה".
"מה אומרים על חשופים בצריח", מודעה (מן העיתונות)
אבל אם בתחומים אזרחיים קילף טבת ללא רחמים את הפתוס העסקני המזויף וניפץ אנדרטאות, הרי שבתחום הצבאי פיסל במו ידיו כמה מדמויות המפקדים שזכו למעמד מיתולוגי, כמעט כבני אלים, בעיקר אחרי 1967. הטקסטים הפופולריים שלו סייעו לטפח את האמונה היהירה בצבא כל-יכול, שתרמה לרעידת האדמה באוקטובר 1973.
זה החל עוד בראשית שנות ה-50, הרבה לפני "חשופים בצריח". אז כתב טבת הצעיר תסריטים לסרטוני תעמולה צבאיים שהוקרנו בבתי-קולנוע, ובהם "חוד החנית" (במאי: נתן גרוס) וסרט על טייסי הסילונים הראשונים בחיל האוויר (במאי: אלפרד שטיינהארד).
במבצע קדש גויס למילואים ככתב צבאי שנלווה לכוחות. כתבותיו הופצו לכל העיתונים. באחת מהן תיאר כך את כוחותינו: "עוברים קילומטר, עוד קילומטר ועוד קילומטר. איזה כוח נפלא יש לחייל הרגלי הישראלי. קצב הליכתו מהיר, המחלקה נעה כגוף שרירי אחד, עמוס עוזים, רובים, מקלעים, נשק אנטי-טנקי וחגור מלא. מגיעים לשטח הכינוס. יש עוד זמן. החיילים מתפרקדים, נחים בחול. קמים ונעים. המפקד צועד בראש הטור אחרי היחידה הראשונה. מפקדי היחידות צועדים בראש. מפקדים נהדרים".
שבתי טבת (צילום: באדיבות המשפחה)
מנגד, לאחר כיבושו של מוצב מצרי, כך תיאר את חדרו של קצין האויב: "במשכן זה מיטה נוחה ורכה, רדיו עם רמקול מחובר ליד המיטה, באופן שהסרן המצרי יוכל להירדם לשינה ערבה לקול מוזיקה. על המדף – בקבוקי אפרסמון וברילנטין. תמונות של נשים מפארות את כותלי המשכן".
לאחר תום הקרבות ישב לתעד את תולדות המלחמה בספר. "מסע צה"ל בסיני" היה לאחד הטקסטים הפופולריים שנכתבו על המלחמה הזו. אבל זו היתה רק הקדמה ל"חשופים בצריח", הספר שיכתוב מיד לאחר מלחמת ששת-הימים, שגם בה שירת ככתב צבאי. הוא נשלח לאוגדה של אלוף ישראל טל, ומשם לחטיבה 7. והשאר היסטוריה. "חשופים בצריח", בכתיבתו הרהוטה והחיה של טבת, היה לא רק לרב-מכר היסטרי שמכר 70 אלף עותקים במשך כמה חודשים; הוא בנה את דמותו של המח"ט שמואל גורודיש, תלמיד הישיבה שהיה למפקד חטיבת שריון אמיץ וקשוח.
כשיצא הספר לאור תיאר בראיון את התרשמותו העמוקה מ"תחושת השואה החדשה" שרווחה בארץ בימי ההמתנה והשפעתה על המוטיבציה של הקצינים והחיילים. הוא מצא אצל הלוחמים נכונות שלא ראה קודם לכן אצל אזרחים. "האנשים האלה ידעו פחד, אך הרצון הקולקטיבי, המשמעת והנכונות, האמונה בצדקת המלחמה, הביאו לכך שכל פקודה תתמלא על הצד הטוב ביותר, וזהו כוח אדיר שאין לעמוד בפניו", אמר לעדית זרטל ב"דבר השבוע". "צה"ל אינו משקף את החברה הישראלית בנכונות לעשות כל מאמץ ולהביא כל קורבן כדי להשיג מטרה".
מודעה לספר הביוגרפי של שבתי טבת על משה דיין (מן העיתונות)
המסר הזה, שעלה מדפי "חשופים בצריח", תרם רבות לאותה תחושה שהתנפצה שש שנים אחר-כך, במלחמת יום-הכיפורים, כאילו בניגוד לחברה הישראלית נגועת החוליים והאזרחים השרויים בחרדה מתמדת – צה"ל הוא כליל השלמות. כבר באוגוסט 1968 הזהיר אליהו אגרס במאמר ב"דבר" כי "נזק חינוכי עצום טמון במגמה של המחבר לתאר את האוכלוסייה האזרחית כציבור עלוב וחסר ישע לעומת צה"ל הגיבור, רב-התושייה והמנצח". גם הביוגרפיה של משה דיין, שפירסם ב-1971, תרמה לאותה אווירה.
אחרי התנסותו במחקר היסודי על דיין, פנה למשימת חייו: הביוגרפיה המפורטת של דוד בן-גוריון. הוא צלל לאוקיאנוס המסמכים שהותיר אחריו בן-גוריון, אבל כדי להשלים את התמונה יצא גם למסעות בארכיונים ברחבי העולם, ליקט ואימת פרט אחרי פרט וכתב כרך אחרי כרך. חשבתי שאני יוצא לצליחת תעלת למאנש, סיפר לאחד ממראייניו, אבל גיליתי שאני כבר באמצע האוקיאנוס ואין לי ברירה אלא להמשיך. ארבעה כרכים מהביוגרפיה, שבהם הגיע עד שנת 1948, ראו אור בטרם הכריע אותו האירוע המוחי.
"פירוט שקשה למצוא כמותו בביוגרפיות עבריות", כתב חיים נגיד כאשר ראה אור הכרך השני ב-1980. "מן הראוי להעיד כי טבת, המעריץ מן הסתם את בן-גוריון, הוא ביוגרף שקול, ומעט מן ההילה האופפת את ראשו של ב"ג מתפוגגת בספרו של טבת, במגעה עם אווירן הצונן של העובדות ההיסטוריות".
