ראיות שאינן נסיבתיות

"הארץ" מפרסם הבוקר כותרת בולטת בחלק העליון של שערו על מעצר שוטר מג"ב בחשד כי רצח אחד משני נערים שנהרגו כשהפגינו בביתוניא ב-15 במאי השנה. חיים לוינסון וגילי כהן מדווחים כי קליע שמצא אבי אחד הנערים בתיק שנשא בנו על גבו בעת שנורה הועבר לאחרונה לבדיקות מעבדה בישראל והוביל למעצר.

לוינסון וכהן מזכירים כי בזמן אמת, כשסרטון המתעד את הפגיעה בנערים פורסם, הצהיר אדם המכונה "גורם בטחוני בכיר" כי "קיימת סבירות גבוהה לפברוק הסרטון". שר הביטחון משה יעלון חיזק אז את הדעה הזו באומרו: "אני מכיר את שיטת הסרטונים הערוכים".

ראשי מערכת הביטחון אמנם הפיצו הכחשות בלתי מבוססות, אולם היו אלה כלי התקשורת בישראל שהעניקו להכחשות הללו ביטוי בולט, ניחוח של אמינות ופיתוח עצמאי.

"הסרטון ערוך בצורה מגמתית", טענה הכותרת שהתנוססה בכפולה הפותחת של "ישראל היום" ב-21 במאי השנה, יום לאחר פרסום הסרטון. בכיתוב התצלומים שליוו את הידיעה נשאלו הקוראים: "ירייה או ביום? אחד הצעירים הולך, נופל – אבל מושיט את ידיו כדי לבלום את הנפילה. ירי קטלני?".

"ישראל היום", 21.5.14

"ישראל היום", 21.5.14

באותו היום ב"מעריב" ראה אור מאמר מאת סגן שר החוץ לשעבר, דני אילון, שכתב:

אין זו הפעם הראשונה שהפלסטינים מגייסים למסע ההסתה נגד ישראל תמונות קשות לצפייה של הרג לכאורה של ילדים חפים מפשע. ברוב הפעמים למדנו בדיעבד כי הסרטים והתמונות ערוכים ומפוברקים.

"[...] השימוש בסרטונים מפוברקים נועד לפגוע ולשלול מישראל ומחיילי צה"ל את הזכות להגנה עצמית. [...] כשיתברר שהסרטון הזה מפוברק, חייבים להילחם בארגונים הללו בנקודה הכי כואבת: בגיוס התרומות הפטורות ממס".

הגדיל לעשות "מקור ראשון", שעורכו הבכיר אמנון לורד הפיץ במסגרת מאמר המערכת של העיתון תיאוריית קונספירציה שהחליפה סיבה ומסובב, ניפצה את מרחב הזמן-חלל, וקבעה באופן חד-משמעי: "כבר עכשיו ברור שמדובר באירוע שמזכיר את מאורע מוחמד א-דורה מספטמבר 2000".

לורד טען אז כך:

בחינה של סרטי הצילום ממצלמות האבטחה שתיעדו כביכול את מותם של שני הפלסטינים מעוררת ספקות גדולים. יש כמה ראיות נסיבתיות ברורות שמעוררות תחושה שכל סצינת ההרוגים מבוימת. לפי עדותו של ד"ר יהודה דוד, המכיר היטב את ההונאה של 'מות מוחמד א-דורה', צורת הנפילה של ה'הרוג' הראשון המתועד היא מלאכותית ומשוחקת. לא כך נראה מי שספג כדור במהירות גדולה. לא נראים כתמי דם במקום הנפילה. הבחור לא מטופל בשטח.

"צלמים שחיכו להתרחשות כלשהי מגיעים אוטומטית מכל עבר. כמו כן, שני ה'הרוגים' נפגעים מטעמי נוחיות במרכז הפריים של רוחב זווית הצילום הקבועה במצלמת האבטחה.

"לא פחות חשוב מכך: על-פי חקירת צה"ל שטרם הסתיימה, שום כוח של צה"ל או של מג"ב לא דיווח על ביצוע ירי בסביבה".

האפשרות שרוצחים מקרב חיילי צה"ל ישקרו במקרה של חקירה צבאית פנימית כנראה לא עלתה בראשו של לורד.

צילום מסך מתיעוד מצלמת אבטחה בביתוניא, 15.5.14

צילום מסך מתיעוד מצלמת אבטחה בביתוניא, 15.5.14

על-פי הדיווחים הבוקר, החשוד ברצח מכחיש את ההאשמות נגדו, אבל העיתונים כבר לא מכחישים שהיה רצח (אם יש חשוד ברצח, יש רצח).

"ידיעות אחרונות" היה העיתון היחיד שלמחרת האירוע לא איזכר אותו בשערו, וגם היום הוא היחיד שמתעלם בשערו מההתפתחות בחקירה. בכל זאת מקדיש העיתון עמוד שלם לתקרית כשבראשו שני תצלומים ממנה, מתחת לסטמפה "מוות בשידור חי". ב"ישראל היום" מדווחים אפרת פורשר ואיציק סבן כי שני הנערים "נפגעו מירי" ומתו. "מקור ראשון" חדל לצאת במהדורה יומית, אך בגרסה המקוונת שלו, nrg, דווח אתמול על ההתפתחות בחקירה והוזכר כי "בצה"ל טענו כי הסרטון מפוברק". אף מלה על כך שגם מאמר המערכת של העיתון העלה טענה דומה.

נפלו שדודים מול המצלמה

כותרות כל עיתוני הבוקר מוקדשות לעימות בין שני זרועות של מערכת הביטחון הישראלית – הצבא וסוכנות הביון הפנימי. הרקע לעימות: ויכוח סביב הטענה כי השב"כ התריע מפני היערכות חמאס למלחמה בקיץ. טענה זו קיבלה השבוע הדים בעקבות פרסום כתבה בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין בערוץ 2, שבה התראיינו בכירי שב"כ. הדיווחים והפרשנויות בעיתונים נוטים ברובם לתמוך בעמדת הצבא.

ראש השב"כ יורם כהן על רקע הרמטכ"ל בני גנץ (צילום: מרים אלסטר)

ראש השב"כ יורם כהן על רקע הרמטכ"ל בני גנץ (צילום: מרים אלסטר)

"השב"כ התריע באפריל מפני מלחמה עם חמאס בקיץ, וצה"ל ועימו הקבינט המדיני נהגו כדחלילים אשר 'עיניים להם ולא ייראו, אוזניים להם ולא ישמעו?' לא דובים ולא יער", קובע דן מרגלית ב"ישראל היום". עמיתו לעיתון, יואב לימור, מחרה מחזיק אחריו. "עובדתית, התרעה למלחמה, במשמעותה היום-כיפורית, לא היתה", הוא כותב. נחום ברנע מצטט ב"ידיעות אחרונות" "גורם בשב"כ" שאמר לו כי "לא היתה בינואר שום התרעה מצד השב"כ למלחמה, למערכה, להתלקחות גדולה". פרשן "הארץ" עמוס הראל חריג בעמדתו וכותב כי "לעצם העניין, יש צדק מסוים בטענה הבסיסית של השב"כ, שלפיה הוא היה חד יותר מאמ"ן בהבנה מה מתכנן חמאס לפני המלחמה". עם זאת, מוסיף הראל, הצבא צודק בטענותיו נגד השב"כ בכל הקשור להופעת אנשיו בתוכנית "עובדה".

"השאלה מה קרה בדיוק בתהליך ההכנה של הכתבה לא תידון כאן", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "די אם אומר שבכירי השב"כ נהגו במקרה הזה בחובבנות, ברשלנות ובכמה נקודות מפתח בחוסר אמינות ובחוסר שכל. החבר'ה האלה, שמתפארים שהם יודעים לעבוד על כל חמאסניק בעזה, נפלו שדודים מול המצלמה. הם תולים עכשיו את האשמה בעריכה הטלוויזיונית, בקריינות, בדרמה, ומספרים נסים ונפלאות על הקטעים שנאמרו ולא שודרו. הם לא ידעו, המסכנים, למה הם נכנסים. רחמנות עליהם".

לצד הדיווח על העימות בין השב"כ לצה"ל, מזכירים העיתונים את עצמם ועבודתם. ב"מעריב" נוטלים קרדיט על חשיפת "המתיחות הקשה בצמרת הבטחונית", בשל הכותרת הראשית אתמול. ב"ידיעות אחרונות" מזכירים כי כבר באמצע ספטמבר דיווחו על "המלחמה שאחרי המלחמה", בין צה"ל לשב"כ (אגב, הכותרת הראשית של "ישראל היום" הבוקר היא "הקרב שאחרי המלחמה"). ב"הארץ" מזכיר עמוס הראל כי כתב על הנושא בהרחבה כבר בתחילת ספטמבר.

הפרדה בלתי חוקתית

המדור "היו זמנים" ב"ישראל היום" מוקדש היום לאירוע שהתרחש בארה"ב לפני 58 שנה – בית-המשפט קבע כי ההפרדה באוטובוסים על סמך גזע אינה חוקתית.

"במדינה יהודית ודמוקרטית, ההחלטה להקים עיר ערבית חדשה היא עוד עדות לאופייה של ישראל כמדינת הפרדה וכחברה אתנוקרטית", כותבת אסתר זנדברג במוסף "גלריה" של "הארץ".

"לראשונה הקימה המדינה גשר ביישוב ערבי", מדווח העיתון החרדי "הפלס".

שונא את העיתונות

"ידיעות אחרונות", העיתון שמימן חוות דעת שהוגשה לשרים לפני שדנו ב"חוק 'ישראל היום'", מדווח היום לראשונה על הצעת החוק, לאחר תקופה ארוכה של התעלמות מופגנת. גם הדיווח היום, על ההצבעה שנערכה אתמול בכנסת, מיוחד במינו. הכתבת מורן אזולאי מתהלכת בזהירות בין הטיפות, צולחת סערה רווית רגשות, ומצליחה להגיע לחוף מבטחים כשהיא יבשה לחלוטין. הביטויים "ישראל היום" או "שלדון אדלסון" כלל אינם מוזכרים בידיעה שעליה היא חתומה. אפילו הנאום שנשא השר יובל שטייניץ בגנות הצעת החוק מושמט, ובמקום זאת מצטטת אזולאי משום מה מדברים דומים שאמר ח"כ משה פייגלין.

בשער "הארץ" מדווח על הצעת החוק, ותוך כדי כך מוזכר למען הגילוי הנאות כי "ישראל היום" עדיין "מודפס ומופץ חלקית על-ידי קבוצת הארץ-Themarker". ב"דה-מרקר" מוקדש עמוד שלם להצעת החוק, בלי כל גילוי נאות על הקשר העסקי המתמשך בין שני העיתונים. צבי זרחיה ונתי טוקר מדווחים על שהתרחש בכנסת, אמיר טייג קורא בטור דעה שלא לקדם את החוק, ובידיעה נפרדת מדווח טוקר כי "ישראל היום" השקיע כ-4 מיליון שקל עד כה בקמפיין פרסומי ושירותי שתדלנות במטרה לעצור את החקיקה.

ח"כ איתן כבל בכנסת, 12.11.14 (צילום: מרים אלסטר)

ח"כ איתן כבל, אתמול בכנסת (צילום: מרים אלסטר)

"יום של בושה וכלימה לאותם ח"כים שאישרו בקריאה טרומית את החוק נגד 'ישראל היום'", נכתב בשער "ישראל היום" הבוקר. הדיווח מאת גדעון אלון על האירועים אתמול בכנסת נראה כמעט כתמונת מראה לדיווח ב"ידיעות אחרונות". אלון מצטט בהרחבה יחסית מדברי השר שטייניץ וח"כ פייגלין, אך במקום לצטט מדברי מגיש ההצעה ח"כ איתן כבל, הוא מסתפק בפסקה בת שני משפטים המסכמת את עמדתו.

"גלובס", אגב, הוא העיתון היחיד שבו מוזכרים דבריו של ח"כ כבל בדבר מקור המימון מעורר המחלוקת של "ישראל היום" – בתי-הקזינו שבבעלות אדלסון. "בכל פעם שהוא מחלק עותק נוסף בחינם או מוכר מודעה במחיר מגוחך, הוא מפסיד כסף", אמר אתמול כבל בכנסת, "אך בכל פעם שמהמר בקזינו מפסיד את מכנסיו, 'ישראל היום' מרוויח בגדול".

עמוד נוסף נפרד ב"ישראל היום" מוקדש לשני מאמרי דעה המשבחים את העיתון ומגנים את הצעת החוק. סגן העורך אהרון לפידות כותב כי הוא גאה לעבוד ב"ישראל היום" וגאוותו רק התחזקה בעקבות ההצבעה בכנסת (לדבריו, היה צריך לשכנע את העורך לאפשר לו לכתוב את טורו הבוקר). בהמשך הטור מתוודה לפידות כי בארבעת העשורים האחרונים הצביע בבחירות לכנסת עבור מפלגת העבודה, ומוסיף כי בעקבות הצבעת חברי-הכנסת של המפלגה בעד הצעת החוק, הוא שוקל להפסיק להצביע עבורה.

הפובליציסט דרור אידר מביע אכזבה מ"פחדנותם של רבים מהח"כים שלא הצביעו נגד התועבה" וזעזוע מעמדתה של שרת המשפטים ציפי לבני ("בתו של איתן לבני, קצין האצ"ל, שיחררה לבנת חבלה בקודש הקודשים של החברה הישראלית: חופש הביטוי"). את עיקר הביקורת מקדיש אידר לשר החוץ אביגדור ליברמן, שתמך בהצעה. "ליברמן טוען שמפלגתו משתייכת לימין. הנה, בשעת המבחן, התגלה שמדובר במפלגה מתחזה שגנבה קולות מהמחנה הלאומי לרעת תאוות כוח ונקמנות אישית", כותב אידר. גם "ישראל היום" טוען שהוא שייך למחנה הימין/שמרני, אבל בשעות מבחן מתגלה שמדובר בעיתון מתחזה שפועל על סמך אינטרסים אישיים של ראש ממשלה, לא אידיאולוגיה.

אגב, אידר כותב לאורך כל טורו בשם הדמוקרטיה, תוך התעלמות מהעובדה כי הבעלים של העיתון והמסבסד שלו, איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון, הצהיר לאחרונה כי לא יקרה כל אסון אם ישראל לא תהיה דמוקרטית. באותה הזדמנות התוודה אדלסון כי הוא "שונא את העיתונות", וזאת בתגובה לטענה כי על התקשורת לדווח על כשלים ולפעול לתיקונם.

כלכלה, שכר ושר הכלכלה

הכותרות הראשיות בעיתוני הכלכלה מוקדשות לעצירת רפורמות מתוכננות על-ידי חברי-הכנסת מטעמים לא ענייניים. "בדרך לדיל בין ליברמן ללפיד? מע"מ 0% יעבור, המיסוי על תיירות מרפא ימוסמס", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "הרפורמות הגדולות נתקעו בפוליטיקה הקטנה", נכתב בשער "כלכליסט". "קברני הרפורמות – נבחרי הציבור שלא רואים את הציבור", נכתב בשער "דה-מרקר", מתחת לתצלומיהם של אביגדור ליברמן, חיים כץ, יולי אדלשטיין, יאיר לפיד ובנימין נתניהו. כתבי שלושת העיתונים הכלכליים מבכים את ההתנהלות העגומה בכנסת ומבקרים אותה.

חריג בעמדתו הוא "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", שמקדיש את כתבת השער שלו והכפולה הפותחת לחוק מע"מ 0, עם תצלום נאה של שר האוצר יאיר לפיד. המחיר לקידום החוק והפשרות שלפיד נכון להן מוצנעים מאוד, ומוזכרים בעומק טור נפרד מאת גד ליאור.

נוסף לכך מתפרסם ב"ממון" הבוקר עוד דיווח על תמיכת שר הכלכלה נפתלי בנט בהעלאת שכר המינימום. גד ליאור מדווח כי השר הצהיר על כך אתמול בכנסת, ובהמשך הידיעה מדווח גם על עמדת השר בנוגע לתעסוקה בפריפריה, הסרת רגולציה, מחירי המזון, הלוואות בערבות מדינה ושכר עובדי השמירה והניקיון. בסך-הכל, ידיעה נאה מאוד מבחינתו של בנט.

בפתח המוסף "כלכליסט" יוצא יניב רחימי נגד בונוס בסך 381 אלף שקל שהוחלט להעניק למנכ"ל אי.די.בי חיים גבריאלי. "גבריאלי לא נהנה ממענק שנתי בשנים האחרונות", מצטט רחימי את הנימוק של חברי הדירקטוריון בחברה, ומוסיף כי אלה "השמיטו את העובדה שבדיוק באותן שנים גבריאלי הנהיג את החברה בבטחה לחדלות פירעון, ועוד קיבל על זה 1.8 מיליון שקל בשנה שעברה (אחרי שהרהיב לוותר על 15% משכרו)". בשער מוסף "השוק" של "כלכליסט" מדווחת רחלי בינדמן כי גבריאלי החליט לוותר על הבונוס "לאחר שמבדיקות שערך לא היה לו ברור אם הבונוס יאושר, ובין היתר בשל הביקורת הצפויה על אישור שכזה לו היה ניתן".

ידיעת תצלום בלעדית

רק ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעת תצלום על מפגש בין בנימין נתניהו למאבטח שירה לאחרונה במחבל שביצע פיגוע טרור בבניין הפרלמנט הקנדי. שלמה צזנה מקבל את הכבוד להיות חתום על כיתוב התצלום, ואילו את התצלום עצמו מספק צלם לע"מ חיים צח.

ענייני תקשורת

אמיר טייג ונתי טוקר מדווחים ב"דה-מרקר" כי ראש הממשלה החליט לעצור את החוק לפיצול ערוץ 2. "עיכוב החוק, או קבורתו, ישפיעו יותר מכל על ערוץ 10, שלכאורה איבד עתה את הסיכוי האחרון לשינוי חקיקה שיאפשר לו להמשיך לשדר אחרי סוף השנה", הם מדווחים. בהמשך מוסיפים השניים כך: "מקורות בכנסת אמרו כי נתניהו מתקפל כעת בפני בעלי ההון השולטים בזכייניות ערוץ 2, קשת ורשת, ובפני מנהלי חדשות 2".

נתי טוקר מדווח בהמשך "דה-מרקר" כי זליג רבינוביץ' מונה למפיק הראשי של האירוויזיון בערוץ 1.

"בכל פעם אני כבר מצפה להן מהבוקר – תוכניות מעולות בטלוויזיה, כמו למשל 'פוליטיקה' או 'פגוש את העיתונות' – ובכל פעם אני מתאכזב מחדש, ומתפלא: כיצד יכולים הצופים ליהנות כשמדברים שניים או שלושה בעת ובעונה אחת? חצי מיליון צופים מנסים לעקוב אחרי הדברים, ולא מצליחים", כך כותב שמואל רוזן במכתב למערכת "הארץ". "אכן", מוסיף רוזן, "יש תוכנית אחת בטלוויזיה שהדיון בה מסודר ומעניק הנאה, כדאי ללמוד ממנה כיצד היא מתנהלת. החברים אומרים לי: נכון מאוד, כתוב לעיתון. אז כתבתי, האם זה ישפיע? נקווה". רוזן אינו מציין במכתבו את שם התוכנית שניתן ללמוד ממנה, ואולי ציין אך השם הושמט בדרך לדפוס.

יוסי קליין מקדיש את טורו השבועי ב"הארץ" לידידו ח', פובליציסט שחשב שמותר לו לכתוב על הכל.

דן פרופר, יו"ר אוסם, מפרסם הבוקר ב"הארץ" טור תגובה לנחמיה שטרסלר. בין היתר כותב פרופר כך:

אם המלחמה ביוקר המחיה בראש מעייניו של שטרסלר, מדוע אינו מציע לקוראי 'הארץ', המשלמים 13 שקלים לגיליון, לעבור ל'ידיעות אחרונות', שמחירו חמישה שקלים לגיליון? או אולי טוב יותר – לעבור ל'ישראל היום', המחולק חינם? מדוע נמכר 'ניו-יורק טיימס' בארצות-הברית בשני דולר וחצי (9.5 שקלים) לגיליון? האם יש בו פחות נייר? האם צבע הדפוס שלו דליל יותר? האם כתביו טובים פחות? תמהני".