ביום ראשון בלילה, בשעה 23:42, עלתה לאתר mako של זכיינית ערוץ 2 קשת ידיעה מאת הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2, אודי סגל, תחת הכותרת: "שלדון אדלסון: סגירת 'ישראל היום' תצמיח דיקטטור". סגל פגש את אדלסון לאחר מושב הסיום של ועידת היסוד של הקהילה הישראלית-אמריקאית (IAC) בוושינגטון, בצוותא עם כתב ערוץ 10, וצילם אותו לקטע וידיאו קצר. הבעלים של "ישראל היום" נראה בו תוקף בבוטות את יוזמת החוק שנועד להצר את צעדי העיתון, כמו גם את נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות".

עיסוק ב"חוק 'ישראל היום'" עלול להיות תזכורת כפולה: הן לעובדה שגם לכלי תקשורת המסקר יש בעלים, והן לעובדה שגם לאותם בעלים יש אינטרסים

לדברים הללו לא היה אזכור באף אחת משתי מהדורות החדשות. כלום. שתיהן דווקא מצאו לנכון להקדיש ערב קודם לכן אייטם למושב ה-IAC החגיגי – דיווח שעסק ברובו בהתקפה החריפה של אורח הכבוד של הוועידה, מיט רומני, על הנשיא ברק אובמה בהקשר יחסו לישראל (אדלסון, אגב, הוא פטרון הוועידה). אבל מסתמן שריב בין שני פוליטיקאים אמריקאים, הנעדר כל השפעה ישירה על חיינו כאן, חשוב יותר בעיני עורכי המהדורות מאשר המאבק בין שני השחקנים החשובים ביותר בזירה התקשורתית המקומית, מאבק שעשויות להיות לו השלכות משמעותיות בשלל סוגיות: החל בחופש הביטוי והעיתונות, דרך מפת הבעלות על אמצעי התקשורת ועד הרכב הקואליציה.

מובן שלא היה טעם להיטפל להעדר סיקור של אמירה זו או אחרת מפי אדלסון אלמלא היתה זו מגמה ברורה: בשבוע החולף (מרביעי שעבר ועד שלישי השבוע), חרף התחממות הגזרה בסוגיה הציבורית העונה לשם "חוק 'ישראל היום'" – החרפת הקמפיין המערכתי של העיתון, פתיחה בקמפיין פרסומי נרחב, תמרונים מאחורי הקלעים של יוזמי הצעת החוק ושל מתנגדיה, חוות הדעת המשפטיות הנפוצות לכל עבר ושאר ספינים – אף אחת משתי המהדורות של הערוצים המסחריים לא הקדישה אייטם לנושא.

אלמלא נעדרו מאתרי האינטרנט של חברות החדשות (נכון למועד כתיבת שורות אלו, אור ליום רביעי, 12.11.14) גרסתן המלאה של המהדורות ששודרו ב-6.11 (ערוץ 2), ה-9.11 (ערוץ 10) ומהדורת "שישי" (7.11, ערוץ 10) – ייתכן שהיה ניתן לקבוע שלא נאמרה על החוק מלה אחת במהלך כל השבוע. מתוך החומר שנדגם, האזכור היחיד ל"ישראל היום" היה הפצעתו המפתיעה ביותר של שער העיתון (בצד השערים של "ידיעות" ו"מעריב") בתמונה מעובדת מתוך עמוד הפייסבוק של המחבל משועפאט, אבראהים אל-עכארי, שביצע את פיגוע הדריסה בירושלים בשבוע שעבר, לצד תמונות אחרות שבהן עסק לכאורה בהסתה ובטרור.

אבל בהעדר נגישותן של שלוש מהדורות, ובהסתמך על רשימות האייטמים שהרכיבו אותן (שאותן ניתן לדלות מהאתרים של המהדורות), איאלץ להסתפק בקביעה המינורית יותר, שאף אחת מהמהדורות לא הקדישה כתבה לנושא. מה לעשות, הנדר שנדר גדעון סער בברית בנו, להתחיל לשמור שבת – שעליו דיווחה מהדורות חדשות 2 באחד מימות השבוע החולף – חשוב יותר.

עזבו אותנו באמ'שכם

לכאורה, "חוק 'ישראל היום'" עשוי מהחומרים שעורכי מהדורות יהרגו בשבילם. הם מקפידים על סיקור הפוליטיקה דרך פריזמה רכילותית – מי בעד ומי נגד, מי ניצח ומי הפסיד, מי יצא גדול ומי נקניק; ו"חוק 'ישראל היום'" הוא פרסונלי מתחילתו ועד סופו, יצרי ונקמני. הם אובססיביים בחיפוש אחר התכך הפוליטי הבא; ו"חוק 'ישראל היום'" מפלג את המערכת הפוליטית לשניים כמעט בלי להשאיר עודף, ועוד חלוקה שאינה חופפת לקו החיתוך הרגיל, השבלוני, של ימין-שמאל. תחת זאת, הוא מסגיר מפת נאמנויות אישיות וחשבונות פרטיים שעשויה לסייע בפענוח התנהלותם בנסיבות אחרות.

לכן טבעי באמת שהיה זה הכתב הפרלמנטרי של חדשות 2, עמית סגל, שדיווח לראשונה על הצעת החוק, ומיד עם שובה של הכנסת מפגרת הקיץ דיווח על כוונתם של שרי יש-עתיד להצביע בעדה, ובאותה נשימה גם העלה את האפשרות שייתכן שיהיה בכך כדי להכניס את המערכת הפוליטית לסחרור, עד כדי איום על שלמות הקואליציה. אבל כשם שההשלכות המיידיות על הרכב הקואליציה הן רק היבט אחד של החוק – הרחוק מלהיות החשוב ביותר – כך, בהתאמה, היחס של עורכי המהדורות כלפיו מורכב יותר מאשר יחסם כלפי עוד משבר קואליציוני שנקרה בדרכם.

אפשר להתייחס להעדר הסיקור של "חוק 'ישראל היום'" כמקרה פרטי של אי- הרצון העקרוני של מהדורות החדשות לגעת בגורמים החזקים במשק

בעצם, אם לדייק, היחס שלהם לחוק אינו מורכב כלל. הוא פשוט כמו לוח הכפל. הם היו שמחים לו היה נעלם מחייהם המקצועיים. משום שבד בבד עם היבטיו האטרקטיביים, בראי ההיגיון של עורכי המהדורות, הוא מאתגר קונבנציה חשובה בהרבה מבחינתם: להמעיט ככל האפשר בדיבור על הקולגות. מהדורות החדשות אינן אוהבות לסקר את התקשורת.

"תקשורת" הוא מונח רחב, אבל ברי שהכוונה כאן לאמצעי התקשורת, וביתר דיוק, לאלה המוחזקים בבעלות פרטית. על אלה מהדורות החדשות אינן אוהבות לדווח. כמובן – כאשר "מעריב" עומד לפטר כמה מאות עובדים, אז כתביהן יגיעו להפגנות ולצעדות שהם מארגנים ויפעילו שם אותה תרגולת שמשמשת אותם בכיסוי מפעל קורס בפריפריה: התמקדות בפן האישי-רגשי של העובדים, בלי לגעת כמעט בסיבות העומק. כמעט לעולם לא יתעו לתוך האייטמים הללו, על ארבע דקותיהם, פרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון שבהם מסופר כיצד חבריו משמשים חותמת גומי של הבעלים. גם לא בדיעבד. הסיקור יתמקד בחזית, תרתי משמע.

במובן זה אפשר להתייחס ל"חוק 'ישראל היום'" כמקרה פרטי של אי-הרצון העקרוני של מהדורות החדשות לגעת בגורמים החזקים במשק. ניתן לומר: מהדורות החדשות אינן ששות לעסוק בגורמי הכוח, ובכלל זה גם בבעלים של אמצעי תקשורת. אולם בעיני יש כאן עניין נוסף: המפגש של התקשורת עם עצמה – כמסקר מול מסוקר – כרוך באפשרות של מה שפרויד כינה "שיבת המודחק", המהלכת אימים על המסקר. וזה מה שהופך את המפגש הזה לשונה בתכלית מכל מפגש אחר של התקשורת עם גורם כוח "רגיל".

למי קראת כלב

שיבת המודחק, תהליך שבו אלמנטים מודחקים, שהשתמרו בלא-מודע, מופיעים שוב בהתנהגות או במחשבה באופן עמום, היא בשני מובנים כאן: האחד קונקרטי, האחר מעט יותר מופשט. קונקרטית, מהדורות החדשות אינן אוהבות לדווח על בעליהם של כלי תקשורת מתחרים, כי יש בזה משום תזכורת לעובדה שלכלי תקשורת יש בעלים. היינו, אותם אנשים שמזרימים הון עתק עבור תמורה שאינה, ברוב המקרים, נראית לעין, ובתנאי שהאינטרסים שלהם סמויים מהעין (למעט אולי מאשר במקרה של אדלסון). כלומר, התזכורת כאן היא כפולה: הן לעובדה שגם לכלי תקשורת המסקר יש בעלים, והן לעובדה שגם לאותם בעלים יש אינטרסים.

תמונתם של בני הזוג שלדון ומרים אדלסון, כפי שהוקרנה במהלך הקראת ההתנצלות בפניהם במהדורת חדשות ערוץ 10, 9.9.11 (צילום מסך)

מדוע אפוא שמהדורת חדשות 2 – שאחוז זעיר בלבד מבין צופיה בכלל יודעים מי הבעלים שלה – תתעסק בבעלים של "ידיעות" ו"ישראל היום"? מחר "ידיעות" ו"ישראל היום" יתעסקו בבעלים של מהדורת חדשות 2 ויוציאו אותם משקיפותם. את אנשי מהדורת חדשות 10 שלדון אדלסון, כידוע, כבר הוציא משקיפותם, שלא בטובתם.

מובן נוסף של שיבת המודחק, אבסטרקטי יותר, הוא של התפקיד שהתקשורת ממלאת, או יותר נכון אמורה למלא. העיסוק בכלי תקשורת אחרים – שלא לומר במוסד התקשורת בכללו – עשוי להזכיר למהדורת החדשות את התפקיד החשוב שפעם, בתקופה אחרת, נוסח עבורה; את העובדה שהיא אמורה להיות כלב השמירה, או שומרת הסף, או הרשות הרביעית, או כל מונח אחר לבחירתכם, שממילא כבר אינו רלבנטי עוד לגביה (אם בכלל היה אי-פעם), שכן היא בסך-הכל בידור דרמטי או דרמה בידורית בתחפושת של שליח ציבור. אם כן, גם ההיזכרות בזה עשויה לאיים עליה.

וכך, מהדורות החדשות משאירות את העיסוק בנושא כגון הבעלות על "ישראל היום" (במקרה הטוב) לתוכנית ייעודית כמו "המקור", שהקדישה לה תחקיר; ואת הדיון הציבורי ב"חוק 'ישראל היום'" לתוכניות בפריפריה החדשותית כגון "החדשות הלילה" המשודרת בחצות, "תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית או "האולפן הפתוח" בערוץ הכנסת. גטו תָחום היטב, חיצוני למעגלי האינטרסים של היומיום – היכן שתזכורת לא קרויה עלולה פתאום להנכיח אותם בתודעת הצופה.