"הפוליטיקאי היום הוא לא רק קורבן של התקשורת. יש לו אפשרות מלאה, שלא באמצעות מנגנוני התקשורת הקלאסיים, לתת את המענה", כך אמרה היום ח"כ עינת וילף במסגרת רב-שיח שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה כחלק מיום עיון בנושא "תקשורת ואמון הציבור בפוליטיקה".
וילף נתנה כדוגמה לאפשרויות החדשות שעומדות בפני הפוליטיקאי את האופן שבו הגיבה למאמר על אודותיה שפורסם בעיתון "גלובס". לתפיסתה, המאמר ב"גלובס" היה לא רק מעליב, אלא גם חרג מכללי המשחק המקובלים.
וילף סיפרה כי לאחר הפרסום בעניינה בעיתון "גלובס" קיבלה הזמנה מהעיתון "דה-מרקר" להתראיין לצורך כתבת תגובה, אך סירבה. "לא רציתי להיכנס לאש שבין שני העיתונים", ציינה. במקום זאת החליטה לעקוף את העיתונות ולהפיץ לאלפי מכותביה רשימת תגובה באופן ישיר.
(צילום: קוין דיו, רשיון cc)
יחד עם זאת, אמרה וילף בהמשך הדיון, במקרים אחרים הפוליטיקאי יתקשה להתנהל מול התקשורת העכשווית. כך, למשל, התקשורת מתעלמת לחלוטין מהצעות לסדר היום שמעלים חברי-כנסת ועל-ידי כך מאלצת אותם לבצע פעולות אחרות כדי לזכות ביחס. "הגענו למצב שאם אתה רוצה להגיד משפט, תציע הצעת חוק", אמרה.
הדים לקושי זה נשמעו במושב אחר של יום העיון, בהשתתפות יועצי תקשורת ואנשי יחסי-ציבור, ובו התלוננו המשתתפים על הקושי הגובר להשיג ביטוי תקשורתי ללקוחותיהם. "פוליטיקאי בפריים-טיים כבר לא נכנס בערוץ 2 כי זה אנטי-רייטינג", אמר בוריס קרסני, נשיא משרד הלובינג פוליסי. "גם בערוץ 10 בקושי נכנס כבר". אשת יחסי-הציבור טל אלכסנדרוביץ-שגב נתנה כדוגמה לקושי זה את הכתבה שהופיעה לאחרונה במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" ובה הפנו חברי-כנסת שאלות לדוגמנית מורן אטיאס. לדבריה, הנכונות של חברי-הכנסת לקחת חלק בכתבה זו מלמדת על הקושי שלהם לזכות בתשומת לב של התקשורת בדרכים אחרות.
בני כהן: "לא סרסורים, פילגש"
חלק מהדיון ברב-שיח של יועצי התקשורת עסק בביקורת הרבה שמופנית כלפיהם, ביקורת שגברה בעקבות המסמך המכונה "מסמך גלנט". נחום ברנע, הזכירה המנחה אלישבע בראון-לפידות, קרא ליועצים "סרסורים". "מי כתב שאנחנו סרסורים?", שאל איש יחסי-הציבור נסים דואק, "בעל עניין, שנמצא מהעבר השני של המתרס". "אם אנחנו הסרסורים, אז הוא המאדאם", אמר יהושע מור-יוסף, לשעבר דובר מועצת-יש"ע. "אני מאוד אוהב לקרוא אותו", אמר מור-יוסף על ברנע, "אבל יש לו שורה ארוכה של אינטרסים". "מתייחסים אלינו לא כאל סרסורים, אלא כאל פילגש", דייק בני כהן ממשרד יחסי-הציבור רימון-כהן-שינקמן. "משתמשים בנו, אבל מתביישים בנו".
כל אנשי יחסי-הציבור שהשתתפו בדיון ביקרו את אמצעי התקשורת בחריפות. לדעת דואק, דווקא התקשורת יוצאת כשידה על התחתונה בהשוואה עם יועצי התקשורת, כיוון שמניעיהם גלויים ואילו היא מתיימרת להיות נטולת משוא פנים. מור-יוסף טען שהתקשורת היא "חללית סמוכה למדינת ישראל", בעלת אג'נדה ברורה, שמאפשרת ביטוי לאנשים כמותו, המחזיקים בעמדות ימניות, רק בתנאי שיבואו על תקן "משוגעי הכפר". קרסני העריך את רמת האמת בעיתונות ב-50% לכל היותר, וציין כי בעוד שבארה"ב יש בכלי תקשורת מחלקות שתפקידן בדיקת עובדות, בישראל אין בדיקה דומה. כהן התריע מפני הפיכתה של התקשורת בישראל לרשות נפרדת, "הרשות המרשיעה". לדבריו, "אם היא היתה מפעל מזון, משרד הבריאות היה סוגר אותה מזמן". כהן הוסיף כי אחת הבעיות של התקשורת היא התנגדותה העיקשת לפיקוח עליה.
דן כספי: "משעממת וצפויה מראש"
במושב נפרד, שהוקדש לגופים המפקחים על התקשורת, עלו הקשיים של הארגונים המבקשים מהתקשורת לתקן את דרכיה. נילי בן-גיגי-וולף, מנכ"לית האגודה לזכות הציבור לדעת, סיפרה על התגובות שקיבלה מאתר ynet בכל פעם שפנתה אליו בשם האגודה. "במשך תקופה ארוכה היינו מקבלים תגובה אוטומטית", אמרה, "על כל סוג של תלונה: 'תגובתנו היא אין תגובה. אנחנו עומדים לרשותכם בכל פנייה'". לדבריה, תגובה אוטומטית שכזו היא "זלזול בלתי נסלח".
ענת סרגוסטי, כיום מנכ"לית ארגון אג'נדה ובעבר הממונה על תלונות הציבור בחברת החדשות של ערוץ 2, סיפרה כי כמה מהנהלים בערוץ שונו בעקבות תלונות שהתקבלו. יחד עם זאת ציינה כי היו מקרים של תלונות לגופו של אדם. למשל, "נגד אמנון אברמוביץ' יש ים של מכתבים, על כל אמירה", אמרה.
פרופ' דן כספי מאוניברסיטת בן-גוריון שבנגב יצא נגד הטיה פוליטית בביקורת התקשורת, שהופכת אותה לדבריו ל"משעממת וצפויה מראש". לדעת כספי, "לפעמים הביקורת גולשת לציד אחרי שדרים המזוהים עם צד אחד במפה הפוליטית וסלחנות בלתי נדלית אל שדרים ועיתונאים בצד השני". כספי התריע כי ביקורת כזו, שמניעיה אידיאולוגיים-פוליטיים, יכולה להביא לדיסקרדיטציה של התקשורת בעיני הציבור.
עורכת ה"ג'רוזלם ריפורט", איטה פרינס-גיבסון, ביקשה את רשות הדיבור כדי להעיד על האופן שבו נראים הדברים מצדם של העיתונאים הפעילים. לדבריה, ארגוני ביקורת כגון CAMERA מעסיקים אותה בפניותיהם אליה לאורך שעות ארוכות. יתר על כן, שיקולי העריכה שלה מושפעים משטף הטלפונים והאימיילים שהיא מקבלת מהארגון. "אנחנו מוציאים גיליון ומחכים [לראות] מה נחטוף", אמרה, והוסיפה כי "זה בא גם מהשמאל, אבל בצורה פחות מאורגנת".
חנוך מרמרי: "לבכות את הימים ההם"
"אי-אפשר לנהל היום עיתונות ערכית", העריך חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ", ברב-שיח שסיכם את יום העיון. לדבריו, בדור הנוכחי העיתונאי "עובד לפי מדד שהדור שלי היה פטור ממנו. אמנם לא לחלוטין, אבל אנחנו לא פירכסנו את הקורא שלנו. אני מניח שאילו הייתי יושב היום באותה מערכת על אותו כיסא, השיקולים שלי היו אחרים לחלוטין, וזה נובע מחולשה, מהעובדה שאין הגמוניה יותר של תקשורת ארגונית. הארגונים עוברים פרגמנטציה".
מרמרי הוסיף כי בשנים האחרונות בולט העדר הבושה בחולשה המקצועית. "פעם חשבתי שמישהו שעשה עמוד מסוים הוא היה אומר, 'עשיתי את זה כי אני מבין שככה זה, אבל ברור לי שזה משהו שאני לא יכול לשאת אותו בעצמי, את כל הקלישאות וכל המובנים מאליהם האלה'. אבל לפי דעתי היום כבר אין בושה. 'זה ככה'. על זה אנחנו צריכים להצטער, שלא לומר לבכות את הימים ההם.
"אנחנו חיים בעולם שבו התקשורת כבר בעצם כמעט ויתרה", ציין מרמרי, אבל הוסיף כי יש עדיין מקום לאופטימיות. "אני לא יודע אם יש מוצא מיידי", אמר, "אבל אני מאמין שיהיה צורך מתמיד לאנשים באיזשהו גירוי איכותי, וצריך לחפש דרך לעצור את הגלגל הזה. האם באמת גם מיליוני צרכני תקשורת ויתרו לחלוטין על הזכות להכיר לא רק את הכותרות, אלא גם את הדברים אפילו לא בעומקם, אבל באיזשהו מטען שהוא לא שטחי כל-כך? אני חושב שצריך למצוא את הדרך לזה. אני חושב שזה לא יהיה מישהו מהדור שלי, של נחום, של אילנה, של אחרים, אבל אני חושב שצריכים להסתכל על הדור הבא, שלפי דעתי מבוסס בשיט הזה, אם מותר להגיד, ולעורר בו משהו".
מרמרי תלה תקווה, בין היתר, בכך שהמצב יידרדר לשפל שיחייב חזרה לסטנדרטים גבוהים יותר. "אולי צריך להגיע עד למיאוס כל-כך עמוק", אמר, "שלא תהיה לנו ברירה אלא למשוך את עצמנו בציצית הראש החוצה".