בעגה העברית מוכר הביטוי "אם מוחמד לא יבוא אל ההר – יבוא ההר אל מוחמד", ומובנו המקובל: מי שמשתמט מרגע האמת, רגע האמת נכפה עליו. באחדות מהשפות האירופיות מוכר הביטוי בגרסה הפוכה: "אם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר", ופירושו – אם האדם אינו יכול להשיג את רצונו, עליו לעשות מה שאפשר. מקור הביטוי (במובנו האירופי) באגדה שעל-פיה התבקש הנביא מוחמד להראות את כוחו בצוותו על הר צפה, גבעה ליד מכה, לבוא אליו. משלא נענה ההר לציוויו, אמר מוחמד את הדברים האלה ואף הוסיף כי חסד עשה אלוהים עם מאמיניו בכך שמנע מההר לגשת אליו, כי תזוזתו היתה גורמת למפולת שהיתה קוברת אלפי אנשים.

בנובמבר 2014 התקשורת הישראלית אינה באה אל הר-הבית. מתרחשים על ההר דברים דרמטיים, שלא לומר הרי גורל, אבל הרושם הוא שהיא אינה מדווחת עליהם מהשטח. היא מסתפקת במסירת גרסאות, מנוגדות מטבע דברים, ומותירה את הציבור תוהה: מי מפר את הסטטוס-קוו, המוסלמים או היהודים?

איומים על חייו של גליק. שער "מעריב", 3.11.14

נסיון ההתנקשות ביהודה גליק, שהוגדר על-ידי התקשורת "פעיל ימין למען הר-הבית", הוליד שתי גרסאות: האחת, זו ששלטה בשיח העברי, קבעה כי גליק, איש תמים ושוחר טוב, הפועל בדרכי שלום למען התרת תפילה יהודית בהר-הבית, נפל קורבן למתנקש מוסלמי קנאי שיש לו עבר בטחוני מאיים. על-פי הגרסה הזו, גליק היה מושא להתנכלויות ואיומים מצד קיצונים מוסלמים והיה זכאי להגנת המשטרה, שלא ניתנה לו. בעקבות הניסיון לרצוח את גליק, הוצפה התקשורת העברית בטענות של חוגים ימניים נגד הממשלה וכוחות הביטחון על שהם משלימים, לכאורה, עם התוקפנות המוסלמית על הר-הבית ועם הדרת יהודים מהאתר.

לא זו בלבד, אלא שראש הממשלה קשר בין נסיון ההתנקשות לבין הסתה שהוא מייחס לאבו-מאזן, לתנועה-האסלאמית הצפונית בישראל ולראשי חמאס. מנהיגים פוליטיים אחרים, וביניהם אורי אריאל, נפתלי בנט וכמה ח"כים, קראו להגביר את הנוכחות הישראלית על ההר ולפתוח את שעריו למבקרים יהודים, והיו גם שהטיפו למתן היתר ליהודים להתפלל במתחם. מחוגי המתנחלים הגיעו תביעות קולניות להחזיר את הריבונות הישראלית על ההר ולשים קץ לכרסום המתמשך בה מצד ההנהגה המוסלמית הפלסטינית המופקדת על ההר. לפי תיאור זה, הסטטוס-קוו, שנקבע מיד לאחר מלחמת ששת-הימים, מופר לא על-ידי ישראל, אלא על-ידי הקאדים בעידודה של הרשות הפלסטינית.

הגרסה הפלסטינית היתה הפוכה: גליק הוא איש ימין שומר מצוות שפועל זה שנים כדי לשנות את הסטטוס-קוו מן היסוד. הוא מטיף להסרת האיסור הדתי (והשלטוני) על תפילת יהודים בהר. נסיון ההתנקשות בו בא על רקע קולות גוברים והולכים מצד גורמים ימניים ודתיים בישראל להגדיל את הנוכחות היהודית במתחם. הטענות הישראליות על חתירה מוסלמית נגד הסטטוס-קוו הן תואנות שנועדו להכשיר את הקרקע לפעילות יהודית דתית על ההר. המגמה הזו מקבלת גיבוי מצד ממשלת ישראל, בוודאי מצד שותפים בכירים בקואליציה של נתניהו, והציבור המוסלמי אינו יכול להישאר אדיש אליה. זה הרקע להחלטתו של המתנקש מועתז חיג'אזי.

צרכן התקשורת מבולבל: האם הסטטוס-קוו על הר-הבית מופר והולך? על-ידי מי – ההנהגה האסלאמית ופטרוניה הפלסטינים (והירדנים), או קנאים יהודים (ופטרוניהם בממסד הפוליטי הישראלי)? האם פעלתנותו של גליק, ושל חבריו לדעה, היא מבצע בלימה או מהלך יזום שתכליתו שינוי המצב על ההר (כפי שהכריזה השבוע, למשל, ח"כ שולי מועלם)?

פעילי ימין לובשים מסכות בדמותו של יהודה גליק, פעיל למען עלייה להר-הבית שנורה על-ידי מתנקש ערבי, בעת הפגנה ליד מקום הירי בירושלים, 6.11.14 (צילום: יונתן זינדל)

בעבר היו מעט דיווחים בתקשורת על פעילות ארכיאולוגית חשאית של ההנהגה המוסלמית בהר, שהיא עצמה היתה, על-פי תיאורים אלה, בבחינת שינוי הסטטוס-קוו, אבל בגלל קשיי נגישות, היו הדיווחים הללו מוגבלים בהיקפם ובכל מקרה הם נתפסו כחשודים בהטיה ימנית מובהקת. לעומת זאת, פעילות יומיומית המכוונת לשנות את המצב הקיים בהר, אם מצד יהודים או מצד מוסלמים, אמורה לכאורה להיעשות בריש גלי. מדוע הציבור אינו מדווח על כך?

כך גם בפיגוע הדריסה שלשום ברחוב שמעון הצדיק בירושלים ובהתפרעויות שליוו את המקרה. התקשורת הישראלית לא הבהירה מה היה הזרז להחלטתו של המחבל אבראהים אל-עקארי להרוג בדריסה את קצין מג"ב ג'דעאן אסעד ולפצוע 16 איש. הגרסה ששלטה ברוב כלי התקשורת ייחסה את מעשהו להיותו מוסלמי אדוק והזכירה את אחיו, שנשפט למאסר עולם ושוחרר בעסקת שליט. הרושם שנותר היה פשטני וקליט: מדובר במשפחה אסלאמית קיצונית ששנאת ישראל זורמת לה בגנים. האם ההסבר הזה ממצה את הסיבות שהניעו את הרוצח לפעול?

בשולי הדיווחים (במשפט אגבי אצל אהוד יערי בערוץ 2 ובערוץ 10) השתרבב פריט מידע נוסף: אל-עקארי יצא למבצעו הרצחני בעקבות צפייה בטלוויזיה על מה שמתרחש בהר-הבית. העימותים בין נשים וגברים מוסלמים לבין אנשי משטרה ומג"ב ישראלים הרתיחו את דמו. התמונות האלה, שלא שודרו בערוצים הישראליים, הן גם שליבו את הרוחות הסוערות בשכונות הפלסטיניות הסובבות את ירושלים והן שגרמו לירדן להחזיר את שגרירה להתייעצות. במיוחד קוממה אותם כניסת אנשי הביטחון הישראלים למסגד אל-אקצא ללא השלת הנעליים.

הואיל וההתרחשויות בהר-הבית הן כל-כך נפיצות, הואיל והזירה הרותחת הזו מייצרת גרסאות סותרות, מתבקשת נוכחות תקשורתית שוטפת באתר שתביא לציבור מידע מכלי ראשון, מהימן, בזמן אמת, על ההתפתחויות.