ביום רביעי שעבר (29.10.14) פתחתי את הטלוויזיה בשעת ערב. הממיר היה מכוון באופן אקראי על ערוץ 2, הווליום היה מכובה. מהמסך האילם נשקפה דמות אשה דקיקה בג'ינס קצרצרים, קשורה בחבל לתקרת אולפן טלוויזיה, כשהרתמה מקיפה את מפשעתה כמעין חיתול.
האשה הוגבהה והונמכה חליפות, ללא שליטתה, מעל לקונטיינר מלא "הפתעות" (מהסוג שהיה מזוהה פעם עם ירידים), כשמפעם לפעם היא נתקעת בעל-כורחה במחיצה וסופגת וואחד חבטה. סביבה ישבה חבורת גברים (ואשה אחת) שגעתה בצחוק. מבט קצר לכתוביות הראה שהיא מתחננת שהסאגה תיגמר – ספק ברצינות, ספק בצחוק, אי-אפשר היה לדעת. היא היתה בובה על חוט, מילולית.
העובדה שהטלוויזיה שידרה ללא קול סייעה לי להתוודע לאפיזודה בצורה צלולה לחלוטין, לראות אותה במובנה הפלסטי ממש: אשה קשורה במפשעתה לתקרה ומטולטלת מעל לקונטיינר. דמיינו את זה לרגע. שריד מעידן אחר. שמו של דודו טופז עלה על הדעת.
התוכנית, כמתברר, היתה "מועדון לילה". עונה חדשה לפאנל המצחיקונים בהנהגת ארז טל, לאחר ארבע שנות "הפסקה". מישהו החליט שאת הפנינה הזאת שישבה על המדף חייבים לאוורר. האשה על החבל היתה הדוגמנית דנה פרידר, שגם בצפייה חוזרת – הפעם עם ווליום – קשה היה לדעת אם היא סובלת באמת או רק בכאילו. הסיטואציה, על כל פנים, היתה משפילה, אפילו אם פרידר לא ראתה אותה ככזו באותו הרגע. במובן מסוים, אי-הנוחות אפילו החריפה כשהקול התווסף לתמונה: לעסק הצטרפו שלל קטילות זחוחות של הפאנליסטים.
סימולציה של תוכנית מצחיקה
העונה החדשה "מועדון לילה" נמצאת עמנו רק שלוש תוכניות, וכבר הספיקה לגרד כותרות: היוצר והמנחה ארז טל נשאל בראיון מדוע יש בפאנל רק אישה אחת וארבעה גברים, השיב "תסתכלו על עולם הבידור: כמה נשים יש וכמה גברים?", חטף על זה – ובצדק חטף על זה. עם זאת, נדמה שיש טעם להתבונן ב"מועדון לילה" וארז טל דווקא לא דרך הזווית הפורמליסטית, הצרה בהכרח, אלא לחשוב על המכלול; לצודד את המבט מהפן המיזוגיני או השוביניסטי המסוים של תוכנית גרועה, לעצם היותה תוכנית גרועה. לשאול: מדוע תוכנית גרועה היא עובדה כה מובנת מאליה בפריים-טיים?
אין ספק שהדברים כרוכים אחד באחר: "מועדון לילה" היא תוכנית גרועה בין היתר משום שהיא שוביניסטית (כפי שפרידר המטולטלת המחישה), מיזוגינית (דוגמה אחת מיני רבות: "עצה לגברים ששכחו את יום ההולדת של האישה: יתגדל ויתקדש שמה רבא". חה), ואף גזענית (איך אפשר שלא). אבל היא קודם כל תוכנית גרועה. היא נכשלת באופן בלתי-נסלח במשימה היחידה שלקחה על עצמה: להצחיק.
אמנם, אם להיות כנה, היא העלתה חיוך על פניי, אולי אפילו צחקוק, אולם העובדה שזה קרה בממוצע פעמיים בכל תוכנית (שאורכת כ-50 דקות), היא בגדר סטטיסטיקה עלובה. רוב הזמן, העובש ניכר בין קורי הבדיחות. "מועדון לילה" היא רק סימולציה של תוכנית מצחיקה. למרות ההשתנקויות הדחופות של משתתפיה, שמעוררות בתורן את ההשתנקויות של כל שאר חבריהם, אין בה שום דבר מצחיק, כשם שבגז צחוק אין שום דבר מצחיק.
אני כותב את הדברים, וכמו מאליו מרחף מעליהם צל. אני מכיר אותו כבר משנים של כתיבה על תקשורת ועל טלוויזיה. אם צל יכול היה לדבר, הוא היה אומר: אתה לא קהל-היעד. אתה לא הקריטריון. ראוי אפוא להתמודד עם הצל הזה פעם אחת ברצינות. אז ראשית, אני לא מכיר בנאדם אחד ש"מועדון לילה" הצחיקה אותו. לא חברים ולא משפחה. שנית, כל הביקורות שקראתי עליה היו גרועות. אבל עזבו אותי, את החברים שלי, את המשפחה שלי ואת הקולגות שלי – ארז טל, הוא אוהב את התוכנית?
צפייה מודרכת
לפני קצת פחות מחודש התפרסם ראיון עם טל ב"גלריה" ("הארץ"). הוא התקיים א-פרופו עליית תוכנית אחרת שלו, בשם "ברוורס" – שיחות אקראיות שמתחזות לראיון עומק במהלך נסיעה ברכב – כשברקע היתה גם חזרתה של "מועדון לילה". אולם מטבע הדברים, רוב הראיון נסוב סביב "האח הגדול". טל אמר בו: "אני לא אעשה דברים שאני לא אוכל להסתכל על עצמי במראה אחר-כך", ומיד הוסיף: "עכשיו אני אענה על השאלה הבאה שלך לפני שתשאלי שוב ואגיד לך משהו על 'האח הגדול': היא תוכנית טלוויזיה ראויה בעיני".
בהמשך לא היה לו דבר אחד טוב להגיד על "האח הגדול". לא שהיא ניסוי פסיכולוגי מרתק, לא שהיא מראה של החברה הישראלית, אפילו לא שהיא בידור במיטבו – כל סעיפי דף המסרים המוכר לעייפה של מדבררי התוכנית, שנועד לחפות על האכזריות המובנית בה. הטיעון היחיד שטל חזר עליו כמו מנטרה, טיעון פורמליסטי להחריד, היה שערוץ 2 הוא הבמה הגדולה ביותר בטלוויזיה הישראלית, ולו עצמו חשוב להופיע על הבמה הגדולה ביותר. הנימה, כפי שכבר אפשר היה להתרשם, היתה אפולוגטית.
מי שיראה בכך פרץ של כנות ראוי לציון – מעין סירוב אידיאליסטי לשחק את המשחק ולבדות טיעונים בעד התוכנית – יחמיץ את העניין. טל אולי סירב לשקר בראיון, אבל הוא משקר לנו בכל שאר 364 ימות השנה. הוא מוכר לנו זבל שהוא יודע שהוא זבל, ואומר שזה דבש. איך אנו יודעים שהוא יודע שזה זבל? בקלות. הוא עצמו סיפר בראיון אחר עימו שהוא אוסר על בתו לראות ערוץ 2 במהלך השבוע והסכים לאפשר לה לראות את גמר "האח הגדול" באופן חד-פעמי, רק בתנאי שיבצע עימה "צפייה מודרכת", כלשונו.
ארז טל מנחה את תוכנית הריאליטי "האח הגדול", 2013 (צילום: יונתן זינדל)
אז מה מניע את ארז טל לעשות טלוויזיה שגם הוא יודע שהיא גרועה? איך הוא מסביר לעצמו את עצמו? ובכן, האתגר שלו, השיב בשני הראיונות שציטטתי, הוא "לפצח את הפריים-טיים". זה היה הביטוי המדויק שבו השתמש בשני המקרים גם יחד. צריך להתייחס למונח הזה ברצינות, כי יש בו כל מה שצריך לדעת.
משתמע ממנו שטל עושה טלוויזיה שאין לו שום עניין בה כצופה. לו היה לו עניין אמיתי, לא היה נדרש "פיצוח": הקריטריון היה ליצור את מה שמעניין אותו באופן אישי, את מה שמפעיל אותו. בפועל, לטל מונחת דמות צופה דמיונית בראש, חסרת כל ממשות, והוא תופר את החליפה למידותיה; מידות אדם שמעולם לא פגש. לכן "מועדון לילה" היא רק סימולציה של תוכנית מצחיקה. לכן העובדה הכי מובנת מאליה בפריים-טיים היא נפוצותן של תוכניות גרועות. אפילו ליוצרים שלהן אין עניין בהן.
האובססיה של הזכייניות עם אותה דמות מדומיינת – פעם קראו לה מסעודה – היא מן הידועות. יש מאחוריה היגיון כלכלי מוצק. היא מאפשרת להם לייצר זבל גמור ולהציג אותו כתוכן שמצדיק את השימוש במשאב הציבורי שהופקד בידיהם במכרז, משום שהדמות שאמורה לאשר או להכחיש שמדובר בזבל אינה באמת קיימת. לכאורה, היא קיימת כסך כל הצופים – בתצורתה כשורת רייטינג – אבל העובדה שצופים אינה אומרת בהכרח שלא מדובר בזבל. אם יש מי שמוכן לייצר זבל שהוא יודע שהוא זבל, ברור גם שיש מי שמוכן לצפות בזבל חרף היותו כזה. וכשאתה מתעסק בזה כל-כך הרבה זמן, נראה שיותר ויותר אנשים מתחילים להשתכנע שנתון זה לבדו אומר שזה לא זבל.