במחזה "לא אני" של סמואל בקט מוצגות על רקע שחור שפתיה של דמות שהשימוש החוזר שלה במשפט "לא אני" מציין את סירובה להכיר בצדדים האפלים בחייה. תהליך התקבלותה של הסדרה התיעודית החדשה והמצוינת של רון כחלילי "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" הזכיר לי את מחזה האבסורד באופן שבו הכחיש השיח התקשורתי את קיומן של סוגיות של אתניות, זהות ומעמד שעלו בסדרה ולא זיכה אותן בדיון רציני ובהתייחסויות ענייניות למשמעויות החברתיות הנגזרות מהן.

במקום זאת, כמו בריטואל ציבורי קבוע שאת נוסחו מכירים כל משתתפיו, שבו ועלו מטבעות לשון שחוקות הנוגעות ל"בני עדות המזרח": "היה קיפוח", "בכיינות", "שד עדתי", "שנות החמישים", "קינה עתיקה"; אלו שימשו כלי לניגוח וביטול תיקופה של הסוגיה העדתית בישראל של ימינו אנו. תגובות הנגד לסדרה, בכתבות כמו "סעו לי מהעיניים" או "הנזק שבפסטיבל 'הערסים והפרחות'", מדגימות את האופן שבו, כפי שתיאר דרור משעני, שבה ביקורת התרבות ומכחישה את השיח המזרחי בשלל טיעונים המשמרים את המצב הקיים.

כפי שמלמד השיח האוריינטליסטי, תפיסת ה"לא אני" המתכחשת להיבטים של גזענות והטיה השזורים בחברה בישראל מאפשרת לשמר את מבני הכוח הקיימים על ההבחנה האתנית החבויה בהם. אי-היכולת לייצר דיון ציבורי המוביל לחברה שוויונית יותר יכולה להיות מודגמת באופן שבו החליפה המלה "ערס" את ה"צ'חצ'ח". הביטוי "צ'חצ'ח" הוקע כמסמן עדתי אחרי שהשפיע על מפלת מפלגת העבודה בבחירות קיץ 1981, אך ההוקעה התבררה כזמנית עת המלה "ערס" החליפה אותה כמלת תיוג שנועדה לסמן גבול ברור בין קבוצת ה"אנחנו" לקבוצת ה"הם", בין בעלי הכוח לבין משוללי הכוח, בין מי שמדברים על אודותיהם בלשון רכה לבין מי שניתן להפעיל כלפיהם אלימות המתגלמת במבט ובשפה.

כך נוצר מצב שהמלה "ערס" הפכה לכינוי גנאי שגור ושכיח בכל פעם שנדרש סימון של מה שנחשב בזוי ונקלה בחברה בישראל. מובן שהדבר נעשה כמעט תמיד תוך הבהרה מפורשת ופרדוקסלית, המחזקת את הסימון האתני, ולפיה אין כל זיהוי עדתי במלה. השימוש בקידוד "ערס" כחלק מתופעת "לא אני" בא לידי ביטוי בשנים האחרונות באוסף פרסומים העושים שימוש בריוני ומתייג בשפה, עם כותרות כמו "האיום האמיתי עלינו הוא תרבות הערסים", "הם מתהלכים בקרבנו, הצילו", "הערס הישראלי ימשיך בשלו" ו"קווים לדמותו של הערס הישראלי", לצד התבטאויות של אישי ציבור כמו דני זמיר, שדיבר בגנות ה"ערסים" בוועידת מפלגת העבודה, או הרב בני פרל, שטען כנגד השמעת "שירי ערסים" בטקס יום-העצמאות.

הסדרה הדוקומנטרית של כחלילי פועלת בכמה מישורים להצפת סוגיות אלו של גזענות החבויה בשפה ובתרבות. היא בוחנת הטיות חברתיות ומושגים פוגעניים, תוך לקיחת חזקה מחודשת על כינון הזהות המזרחית ועל משמעויותיה. אלא שאי-יכולתם של סוכני התרבות להסתכל במראה ולהודות בקיומו של דיכוי סמוי על בסיס גוון העור והשיוך האתני אינה מאפשרת את התחלתו של תהליך השיקום החברתי. לא ה"פרחה" וה"ערס" הם האשמים במה שקורה פה, אלא אולי מי שמשתמשים בתיוגים הללו כמלות גנאי תוך אימוצה של אירופיות מדומה ומנה גדושה של התכחשות עצמית המונעת דיון ציבורי של ממש.

שלומית ליר היא דוקטורנטית בבר-אילן