מבקרי הטלוויזיה קבעו אתמול (27.10.14), במידה ניכרת של הסכמה, שהסרט התיעודי "יומן מלחמה", ששודר יום קודם לכן בערוץ 10, היה סרט תדמית יותר מאשר מסמך עיתונאי של ממש. הקדימונים ומודעות הענק אמנם בישרו על סרט תיעודי מסקרן: "חדשות ערוץ 10 בזמן מבצע 'צוק איתן'. דילמות עיתונאיות תחת אש", אך צפייה במשדר הותירה אותי עם תחושה שעבדו עלי. במקום לקבל הצצה של ממש אל מאחורי הקלעים של התנהלות חדשות ערוץ 10 בזמן המלחמה, או דיון גלוי לב על הדילמות שהעסיקו את המערכת העיתונאית הזו בזמן אמת, הוצע לצופים סרט פרסומת באורך מלא, שיותר משהופנה אליהם, כוון לכתובת בלתי מוצהרת – הממסד השלטוני העומד לחרוץ בשבועות הקרובים את גורלו של הערוץ המקרטע.
הסרט נחתם בשורה של הצהרות מפיהם של כל כוכבי חברת החדשות של הערוץ, שאמרו בזה אחר זה את הדברים הבאים (החל מדקה 42):
אור הלר: "מי זה צה"ל – זה אנחנו. מצד שני, מה פתאום מכניסים חיילים לסג'עייה בנגמ"שים ממלחמת וייטנם. צריך להגיד את זה בזמן אמת כדי שחיילים לא ייפגעו. זו בעיני הפטריוטיות האמיתית והעיתונות האמיתית שרוצה להשפיע בזמן אמת".
אלון בן-דוד: "אני רוצה לתת תמונת אמת על מה שקורה, אבל אני זוכר גם שחלק גדול מהצופים שלי נמצאים בחרדה גדולה ואני צריך להתחשב בזה בדרך שבה אני מדווח על הדברים. אני לא אייפה להם את המציאות, אבל אני אנסה לדווח על זה בקווים רכים, לא להכות בפטיש".
תמר איש-שלום: "תקשורת אחראית צריכה לתת לצופים שלה את המציאות. אבל זה מאוד-מאוד טבעי שאנחנו נתאר את הצד הישראלי, את הקושי בצד הישראלי. אבל אתה חייב להראות גם מה קורה בעזה. אנחנו לא יכולים לעצום עיניים ולומר, אנחנו לא יודעים מה קורה שם".
נדב איל: "זה לא נעים לי לשדר תמונות מעזה שבהן רואים ילדים מתים שנפגעו מהפצצות שלנו. זה לא נעים לי [...] אני יודע שצופים יגידו: למה ערוץ 10 משדר תמונות כאלו".
גיא זוהר: "בגילי המופלג כבר הבנתי שעיתונאים זה לא בעלי מקצוע שאנשים אוהבים. אני כאן לא כדי שיאהבו אותי. זה המקצוע שלי ועלי לעשות אותו".
אושרת קוטלר: "חשוב לי שכולם יבינו, שמאל וימין כאחד – זה בכלל לא משנה מה העמדה הפוליטית שלנו.[...] כשצה"ל נלחם בעזה אנחנו קודם כל ישראלים, ציונים, אוהבים את המדינה. אוהבים את צה"ל כי הילדים שלנו שם [...] אבל יש לנו גם תפקיד. אנחנו עיתונאים. והתפקיד העיתונאי הוא לשאול שאלות גם אם הן קשות. גם אם הן לא נעימות לאוזן הישראלית. זו עיתונות".
רביב דרוקר: "אתה צריך למצוא את האיזון איך אתה בכל זאת אומר ביקורת בזמן שאף אחד לא רוצה לשמוע ביקורת, כשחיילים נהרגים, כשהצד השני באמת מתנהג כארגון טרור בזוי. זה קצת יותר מורכב לראות איך אתה נשאר נאמן ליושרה שלך, לאמת שלך, ואז מתחילה ביקורת, אפילו חריפה, של חלק מהשרים, ומצד שני זה לא הזמן לשים הכל בווליום גבוה ובטונים גבוהים. (מחייך) יהיה לזה זמן, ואנחנו מחכים רק שיגיע".
מטח ההכרזות הפטריוטיות הזה נראה כמסר מתוזמר שמישהו בהנהלת ערוץ 10 שם בפיהם של עיתונאיו. הוא נראה כמהלך שבא לכפר על חטא: ערוץ 10 נתפס על-ידי ראשי המדינה כבן סורר שמרשה לעצמו לא לרקוד בדיוק לפי חליליהם – התנהלות שבאה לידי ביטוי (מוגבל) גם בימי מבצע "צוק איתן". באים עתה עיתונאיו ומבקשים לתקן את הרושם כשהם נראים כמי שמצייתים להוראות של במאי שנותר מאחורי הקלעים. רק מוטי קירשנבאום וירון לונדון (ובמידה מסוימת גם דרוקר) שמרו על כבודם המקצועי בסרט המביך הזה.
צוות של ערוץ 10 מדווח מכיכר הבימה בתל-אביב לאחר מטח רקטות מרצועת עזה, ביום הראשון למבצע "צוק איתן", 8.7.14 (צילום: הדס פרוש)
לא מיותר להזכיר כי על אף שערוץ 10 אכן היה יותר עצמאי וביקורתי ממתחריו בסיקור מבצע "צוק איתן", הוא ציית לכללי המשחק שהכתיבו לתקשורת הממשלה וצה"ל והציג לציבור תמונת מצב מהונדסת. כמו ערוצים 2 ו-1, גם ערוץ 10 הציע סיקור פטריוטי, סיפק רק מעט המחשות על עוצמת ההפצצות הישראליות בעזה, ולא סטה באופן ממשי מהרגלם של הכתבים הצבאיים לדברר את דובר צה"ל. הוא הפגין תלות מוחלטת בדובר צה"ל, על אף שהיה שובב דיו כדי להגחיך מידע מוטעה שדובר צה"ל הפיץ (למשל הדיווח השגוי על חיסולו כביכול של ראש מערך הרקטות של חמאס, איימן סיאם).
צבי יחזקאלי, הפרשן לענייני המזרח התיכון של הערוץ, הצטייר כמי ששוקד להציג תמונת מצב אופטימית (מנקודת מבט ישראלית) על המתרחש ברצועה ועל מהלכיהם והלך רוחם של ראשי חמאס באופן שלא תמיד תאם את המציאות בשטח, ואילו אושרת קוטלר נראתה על המרקע כמי שמעורבת במבצע יחצנות של חטיבת גולני, כפי שעמדה על כך כאן נילי אושרוב.
לא רק שמערכת חדשות ערוץ 10 לא הציגה מופת של עצמאות עיתונאית, אלא שהיא התנהלה באופן לקוי, כמו שני הערוצים האחרים, בתפיסת היסוד שלה את מבנה השידורים בעת המלחמה ואת היקפם. גם היא נסחפה לשידורים 24 שעות ביממה, לפאנלים אינסופיים, לסיקורים חיים מיותרים, לקטיעה מוגזמת של רצף השידורים בהתרעות אזעקה. הערוץ לא שמע בקול פרשנו הבכיר, רביב דרוקר, שמתח ביקורת בבלוג שלו על אופן הסיקור של המבצע.
ניכר היה במהלך ימי המבצע שערוץ 10, חרף גילויי עצמאות שהפגין מדי פעם, היה קשוב לציפיות הקהל, לדעת השלטון ולאינטרסים העסקיים שלו עצמו. המלחמה אכן הגדילה את שיעורי הצפייה בערוץ (14.6% לעומת 11.1% לפני המבצע). אלעד מן כתב כאן על התקווה שהמנהל החדש של ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, תלה ביכולתו להבטיח את שרידותו של הערוץ כערוץ אקטואליה לנוכח תפקודו בזמן המלחמה והעלייה ברייטינג שהוא הניב. אני חושד שהמאמץ לממש את התקווה הזו הוא שעמד גם ביסוד ההחלטה להפיק את "יומן מלחמה".