בקיץ 2011, בעיצומה של הדלפת כרבע מיליון תמסורות בין מחלקת המדינה האמריקאית לשגרירויות ארה"ב על-ידי "ויקיליקס", בתקופה שבה התחוללו שינויים מרחיקי לכת במבנה המשטר בתוניס ומצרים, בזמן שמחאות ציבוריות כנגד הסדר החברתי הקיים שטפו מקומות שונים בעולם כגון ספרד, לונדון וישראל, נערך מפגש בין ג'וליאן אסאנג', מייסד "ויקיליקס", לבין אריק שמידט, מנכ"ל גוגל ובני לווייתו (ג'ארד כהן, מנהל גוגל-רעיונות; ליסה שילדס, סגנית הנשיא בנושא תקשורת גלובלית במועצה ליחסי חוץ; וסקוט מלקומסון, יועץ במשרד החוץ האמריקאי).

העמדה האורתודוקסית של "ויקיליקס" נגד צנזורה בכל מחיר נועדה לאפשר לאנשי האתר חופש פרסום מלא ככל רצונם ולפי רצונם. האם זה יאפשר לנארטיבים אחרים שלא מקובלים עליהם לומר את דברם?

פרסום פרוטוקול הדיון ביניהם מאפשר הצצה נדירה לעימות בין השקפות עולם מנוגדות, המשקף מאבקי כוחות ואמונות שונים המתחוללים ב-20 השנים האחרונות לגבי תפקיד הטכנולוגיה בחברה שלנו, בדרך כלל הרחק מעין הציבור.

ראוי לציין ארבעה מאבקים, השלובים זה בזה: ראשית, כיצד תיראה השליטה במרחב האינטרנט? האם תהיה מוסדרת ונשלטת על-ידי מדינות ותאגידים בצורה ריכוזית, או שתהיה בידי המשתמש היחיד וגורמים מקצועיים? למעשה המאבק על השאלה אם האינטרנט צריך להתנהל ללא הסדרה מדינתית כבר הוכרע נורמטיבית ופרקטית. האמונה הנאיבית משנת 1996, בעת הצהרת העצמאות של מרחב הסייבר על-ידי ג'ון פרי ברלו, שהרשת יכולה להתקיים בצורה עצמאית – התפוגגה.

האינטרנט, כמו כל מרחב אנושי אחר, משמש לפעילות חיובית ושלילית כאחת. מאבק הכוח כיצד יוסדר מרחב האינטרנט בעיצומו: האם אלה יהיו ההמונים שב"חוכמתם" ובקישוריות הישירה שלהם יסדירו בעצמם את ההתנהגות, גורמים מקצועיים וחברה אזרחית שיבנו סטנדרטים ויכתיבו את הצורה שבה נתקשר זה עם זה, או אליטות שונות של כוח, כגון המדינה או תאגידים, שמעצם שליטתם במשאבים פוליטיים וכלכליים ובפלטפורמות טכנולוגיות מסדירים את ההתנהגות שלנו? בשנים האחרונות אנו עדים להתגברות ההסדרה באינטרנט: הן המדינתית והן העצמית.

שנית, האם טכנולוגיה בכלל, והאינטרנט בפרט, ניטרלית או פוליטית? טכנוקרטים נוטים לטעון כי בשל העובדה שהטכנולוגיה מבוססת על אלגוריתמים ופועלת ללא התערבות אנושית, ניתן לבנות תהליכים ניטרליים ולא מפלים שיפעלו באופן עקבי. אולם כל טכנולוגיה, מעצם העובדה שתוכננה על-ידי אדם, היא פוליטית, מכילה אינטרסים וערכים שעוצבו בדמותם ובצלמם של המפתחים שלה, ומאוחר יותר שונו על-ידי המשתמשים שלה.

שלישית, מאבק על מספר המתווכים ודמותם. בעידן המידע, יכולת השליטה בייצור והפצת המידע היא מרכיב כוח משמעותי. השיפורים הטכנולוגיים העצימו את כוחו של המשתמש הבודד הן לייצר והן להפיץ מידע. אך גם אם המשתמשים יכולים לייצר ולהפיץ מידע, השליטה האמיתית בו היא של המתווכים. כמויות המידע העצומות המיוצרות בכל רגע, כמו הצורך ביצירה, שיתוף וקריאת תכנים, מחייבים את המשתמש להסתמך עליהם.

שומרי הסף הללו עוזרים למשתמש בכל פעילות במרחב הרשתות, החל בסינון עודף המידע, וכלה בקישוריות לאחרים או בייצור חדש של תכנים. כך אנו סומכים על גוגל שימצא עבורנו את מבוקשנו, או על פייסבוק וטוויטר שיראו לנו את הפוסטים שחברינו מעלים. אך פייסבוק אינה מראה לנו את כל הפוסטים של חברינו, אלא רק את אלה שהיא בוחרת. המאבק על שליטה בסדר היום של המידע המוזרם ומועבר מאדם לאדם הוא סימן נוסף של הפוליטיות שלו.

רביעית, מאבק הכוחות על חופש המידע. מטים ברנרס לי, מאבות האינטרנט, דרך מפתחי קוד פתוח, ועד לכוחות רבים בחברה האזרחית והעסקית העמלים לפתוח ולהנגיש מידע לציבור – יש מי שפתיחת מידע הפכה עבורם מאמצעי למטרה. השאלה היכן הקווים האדומים של חופש המידע הפכה קריטית במאבק על עיצוב דמותם של האינטרנט והחברה. מהם האיזונים לשחרור המידע? האם חשיפת מידע רגיש במחיר בטחוני ראויה רק בגלל עקרון חופש המידע? האם הדלפה על מעקב ופיקוח מערכתיים אחר אזרחים ומשתמשים מקדשת כל אמצעי? ואם אכן תהיינה מגבלות, מי יקבע אותן? המידע יכול להיות חופשי, אך זרימתו לבטח אינה שוויוניות.

הפגנה נגד שחיתות שלטונית, לונדון, 1.3.14 (צילום: Elena Rostunova / Shutterstock.com)

במאבקי הכוח הללו פועלים צדדים שונים, אולם הסתכלות עליהם כעל מאבקים של טוב נגד רע, אנרכיסט נגד קונפורמיסט, לוחם חופש המידע אל מול תאב השליטה, היא פשטנית ומתעלמת ממורכבותם. גוגל מוצגת כמקדמת מודל של האדם הלבן, הליברלי והחילוני, בעוד "ויקיליקס" מקדם גוונים שונים של אפור. אולם בפועל, העמדה האורתודוקסית של "ויקיליקס" נגד צנזורה בכל מחיר נועדה לאפשר לאנשי האתר חופש פרסום מלא ככל רצונם ולפי רצונם. האם זה יאפשר לנארטיבים אחרים שאינם מקובלים עליהם לומר את דברם?

סביר להניח שגם הם, בכוחם כמתווכים, יהפכו להיות צנזורה אלטרנטיבית. המורכבות של מאבקי הכוח באה לידי ביטוי גם כאשר אסאנג' ושמידט מדברים על ירידה בכמות התיווך הנחוצה ב"עולם החדש". אסאנג' מדבר על הסתמכות על האנשים הרבים כאמצעי לעקוף מתווכים, ושמידט מסתפק באמונה בכוחה של הטכנולוגיה המעצימה כהסבר להגברת כוחו של המשתמש. שניהם מתעלמים מכך שכמות התיווך אינה יורדת, אלא עולה עם הזמן.

גוגל היום היא מתווכת הפלטפורמות הגדולה ביותר שראתה האנושות – בין העננים שלה, מערכת ההפעלה אנדרואיד, שירות המפות, החיפוש, פלטפורמת יוטיוב, הצ'אט והטלפוניה בהנגאאוט, תמונות בפיקאסה או וייז. אך גם "ויקיליקס", שרוצה לבנות "מודל עיתונות טוב יותר", הוא מתווך בעצמו, בין אם ברצון ובין אם לא. בפרשת התמסורות ממחלקת המדינה לשגרירויות ארה"ב היא בחרה במכוון לשחרר חומרים מסוימים ולהדיר מהמרחב הציבורי אחרים. מי מבטיח לנו שהיא מתווך הוגן? לאיש אין תשובה. לא לאסאנג' ולא לשמידט.

למרות דעתם המנוגדת בנושאים שונים, ג'וליאן אסאנג' ואריק שמידט הם אחים תאומים בהערצתם העיוורת את הטכנולוגיה והאמונה כי הפתרון הטכנולוגי הוא שיציל את החברה מחוליה, מעיוותיה, מהאי-שוויון הפושה ברבדים שונים ומרמיסת זכויות שונות. לטכנולוגיה תפקיד חשוב, אך האנשים הם אלו שהופכים אותה למרחב לצמיחה כלכלית או למרחב מסוכן.

הרשימה של פרופ' קרין נהון, מהמרכז הבינתחומי ואוניברסיטת וושינגטון, שימשה מבוא למהדורה העברית של הספר "כשגוגל פגשה את ויקיליקס" מאת ג'וליאן אסאנג', שראה אור בשנת 2014 בהוצאת דיונון