אינתיפאדה 2.5

"מלחמת ירושלים" היא כותרת ידיעה בעמ' 5 של "הארץ". "מאז הקיץ מתקיים בירושלים מאבק המוני, שמקורו ברחוב ומובילים אותו צעירים ובני נוער. לאור זאת, ההתלבטות הישראלית ארוכת השנים – אינתיפאדה שלישית, האומנם ומתי? – כמעט מתייתרת", קובעת כותרת המשנה. ואכן, זו אחת הפעמים היחידות (אם בכלל) מאז החלו המהומות שכל העיתונים, למעט "הארץ" עצמו, מקדישים את כותרותיהם הראשיות לטרור הערבי בבירה. כל עיתון עושה זאת בסגנונו, אך המשותף לכולם הוא ההתעלמות היומיומית שלהם מאותם מעשים בדיוק, כל עוד אינם מובילים לתוצאות קטלניות בצד היהודי (שלשום נהרגה תינוקת בפיגוע דריסה).

"וזהו רצף האירועים שהתרחשו שלשום בירושלים, לפני שהמחבל עבד אל-רחמן א-שלודי רצח בפיגוע הדריסה את הילדה חיה-זיסל בראון", כותבים ניר חסון ועמוס הראל בידיעה ב"הארץ". "בשעות הבוקר המוקדמות יידה פלסטיני אבן לעבר אוטובוס ברחוב עוזי נרקיס. השמשה נופצה, איש לא נפגע; באותה שעה השליך קטין פלסטיני אבן לעבר מבקרים יהודים בהר-הבית, הקטין נעצר; בצהריים, שוב ברחוב עוזי נרקיס, תפס מארב של בלשי משטרת ירושלים חמישה נערים פלסטינים כשעמדו לידות אבנים לעבר כלי רכב; זמן קצר אחר-כך, שוב בהר-הבית, עוכבה אשה פלסטינית לחקירה לאחר שגידפה מבקרים יהודים; בשעה 14:00 עצרו שוטרי משמר-הגבול ומשטרת ישראל ילד בן 12 וחצי לאחר שיידה אבנים לעבר רכב ישראלי בשכונת א-טור".

"כוננות שיא בירושלים" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד הפניה לכתבה של רונן ברגמן על הכחשת השואה של יו"ר הרשות הפלסטינית. "החלה אינתיפאדה קטנה בירושלים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", עטוית המרכאות. ב"מקור ראשון" מתפרסמת הכותרת הבוטה ביותר: "עוד יום של טרור אבנים בבירה". מתחת לה נכתב: "שעות אחדות אחרי הלווייתה של התינוקת חיה-זיסל ברון הסתערו פורעים פלשתינים על גן ילדים יהודי, המשטרה הגיבה באטיות. יועצו של אבו-מאזן פירסם הודעת שבח למחבל הרוצח". הכותרת ב"ישראל היום" מגישה את הזווית של מסוקר אהוד: "נתניהו: 'המתקפה בירושלים נתמכת על-ידי אבו-מאזן'".

"אלף שוטרים נוספים בירושלים", נכתב בכותרת הראשית של "יתד נאמן". מתוך כותרת המשנה: "תגבור נוסף", "מתיחות שיא", "מסביב לשעון", "התייעצות בצמרת", "אפשרות בלימה", "חשש להידרדרות". "נמשך הטרור בירושלים: אבנים יודו לעבר גן ילדים", נכתב בכותרת על שער "הפלס". "הנייה: הרג תחת הרג ודריסה תחת דריסה", נכתב בכותרת אחרת. אבל הכותרת המרכזית על השער, "הלנצח תאכל חרב?!", אינה מוקדשת לסכסוך הישראלי-ערבי, אלא לסכסוך בין הפלגים השונים במחנה החרדי-אשכנזי, סכסוך שהוא סיבת הורתו ולידתו של העיתון עצמו.

עוד כותרת ראשית

תגובות לשער "הארץ" בדף הפייסבוק של העיתון, 24.10.14

"בצל המתיחות: תקודם בניית 1,600 דירות מעבר לקו הירוק", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הוועדה המחוזית תדון בשבוע הבא בתוכנית הבנייה הנפיצה ברמת-שלמה. הבוקר: כוננות גבוהה בהר-הבית ובמזרח ירושלים", נכתב בכותרת המשנה. כותרת מאמר המערכת של העיתון היא "זה לא ילך בכוח". "התעלמות משורשי הבעיה והתמקדות באכיפה ובענישה לא יפתרו את הבעיה והן עלולות אף להחמיר אותה", הוא מסתיים. "דרוש אופק מדיני".

"כל הבנייה בשטחים, איזה מסר אלים אנחנו מעבירים לעולם? פלא שכולם שונאים ומתעבים אותנו? במובן מסוים הפלסטינים הם קורבן מדרגה שנייה של השואה" הוא הציטוט שנבחר לכותרת הראיון של יהודה נוריאל עם השחקנית ליאורה ריבלין במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "לפעמים בוגד הוא תואר כבוד" הוא הציטוט מתוך הראיון של אשכול נבו עם עמוס עוז, שנבחר ככותרת הראשית של "7 ימים", מוסף "ידיעות".

עוד במוסף: רונן ברגמן כותב על "השואה, על-פי מחמוד עבאס". "במשך השנים ניסה יו"ר הרשות הפלסטינית להתנער מתדמית מכחיש השואה שדבקה בו מאז עבודת הדוקטורט שכתב ב-1982", נכתב בכותרת המשנה. "אלא שמבדיקה עמוקה יותר שערך בחצי השנה האחרונה ד"ר אדי כהן", כותב ברגמן, "[...] עולה כי בין הדברים הברורים, פחות או יותר, שאומר, מצהיר ומפרסם אבו-מאזן באנגלית ובין הדברים שהוא כתב בערבית, ואשר מפורסמים מטעם הרשות הפלסטינית ומופיעים באתר האינטרנט האישי שלו – יש פער גדול".

"סיפור משפחתי ישן ורישום שמצא בארכיון הובילו את יורם חימי למשימת חייו: לחשוף את תאי הגזים בסוביבור, שמכחישי שואה טענו כי היה רק מחנה מעבר", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של נעמה אנגל-משאלי במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". "בדרך לתגלית ההיסטורית נאלץ חימי לפרק את האנדרטה בסוביבור, ואין לו בעיה עם זה: חשוב לו יותר שנראה את השרידים מאשר שנקים מצבות".

"אם לא תהיינה כאן שתי מדינות, ומהר, תהיה כאן מדינה אחת: מדינה ערבית" הוא הציטוט של עמוס עוז המודפס באופן מאיים – לבן ואדום על גבי שחור – ככותרת הראיון עימו.

הזהרות נוקבות

"טקס הענקת מגן ההוקרה לעזמי בשארה לא היה אירוע מתגרה. זהו שלב נוסף, סטיכי, הממחיש כיצד הפלסטינים בישראל מזדהים – בטבעיות גמורה – עם טרוריסטים מבני עמם שמנסים לקעקע את קיומה של מדינתם", פותח ישראל הראל את טורו במדור הדעות של "הארץ".

שר החוץ אביגדור ליברמן וראש מועצת גוש עציון דוידי פרל בטקס הנחת אבן-פינה לבית-כנסת חדש בנוקדים, מקום מגוריו של השר, 23.10.14 (צילום: גרשון אלינסון)

בטורו השבועי ב"גלובס" מתייחס גם יואב קרני לטקס בסכנין ונזכר באירועי המרד הערבי במנדט הבריטי בגליל בשנות ה-30 של המאה שעברה: "היא נמשכה שלוש שנים, דברים איומים קרו במהלכה. אבוי ליהודים ואבוי לערבים אם היא תחזור", הוא מסכם את טורו. לפני כן הוא כותב על "ההתרחקות השיטתית, הבלתי פוסקת של פוליטיקאים ערבים בישראל מלויאליות אזרחית". גם היהודים תרמו לכך, אולם "לויאליות במדינת חוק אינה אופציה".

שר החוץ אביגדור ליברמן, שאותו קרני מכנה משום-מה "מר ליברמן", "הקדים להבחין, לשיטתו, באיום הפנימי על שלומה של ישראל, זה הנשקף מצד התנהגותם הקיבוצית של האזרחים הערבים", כותב קרני, שהמלה המיותרת במשפט, "לשיטתו", מעידה אולי על המתח הפנימי אצל הכותב. "יש עכשיו פוטנציאל עצום של פריקת עול בין ערביי ישראל", מזהיר קרני, ומייעץ למר ליברמן "להזמין את הנציגים הלא מוסמכים של הערבים בישראל לדיון ציבורי בשאלת הלויאליות. בדיון הזה יצטרכו להישמע ההזהרות הנוקבות ביותר מפני התוצאות של מהלך העניינים הזה".

עופר, ערד

"הקמפיין שנוהל מול ועדת ששינסקי השנייה היה מתוחכם ואפקטיבי בהרבה מזה שניהלו מפיקי הגז מול ועדת ששינסקי הראשונה", כותב עמירם ברקת במוסף "G" של "גלובס". "יצחק תשובה, נובל-אנרג'י ושותפיהם שיחקו לידי הוועדה כשהתעקשו לנהל נגדה מערכה פומבית. ההופעה הנעלבת של תשובה, האיומים של נובל לתבוע את המדינה – אלה היו צעדים לגיטימיים של בעלי הון שביקשו לזעוק את תחושת העוול שנגרם להם לשיטתם, אולם הם חרצו בכך את גורלם במאבק על דעת הקהל. [...] אנשיו של עידן עופר עשו עבודת חריש עמוקה במערכות התקשורת, אך התרחקו מהמצלמות והמיקרופונים".

"'למה אתה תמיד בא כשקורה משהו רע?', מתריסים מולי כמה מתושבי ערד. מתי קרה פה משהו טוב, אני שואל. אין תשובה", נפתחת כותרת המשנה לכתבת סיור בערד של דרור פויר ב"G" של "גלובס". פויר, ממשיכה הכותרת, "יצא השבוע לערד בעקבות 200 מפוטרי מפעל המגבות המפואר שנסגר, ומצא עיר מיואשת ומסוכסכת שכבר לא מאמינה לאף אחד".

"בערד אפשר למצוא דירות ב-270 אלף שקל, שכונות מטופחות, חינוך טוב, נוף מדברי ואוויר מצוין. אז למה כולם, כולל מפעל המגבות שנסגר השבוע, לא מצליחים לשרוד בה?", שואלת כותרת המשנה לראשית של "דה-מרקר".

"הקונספירטורים טוענים שהכל זו מזימה כדי להחליש את העיר על מנת למסור אותה לבסוף לכיל", כותב פויר אחרי שהוא מתאר בצבעים עזים את ערד כמקום שבו מפעלים רק נסגרים, בדרך להיות "עיירת מכרות נטושה", בלשונו של יזם מלונאות שפויר מראיין, ש"מלבד ללקק את פצעי 'צוק איתן' [...] עסוק מעל לראשו במאבק נגד המכרה הפתוח של רותם אמפרט (כיל) בשדה-בריר [...] לא יודע", ממשיך פויר לכתוב על "הקונספירציה", "אבל בדבר אחד אין ספק: העיר אכן הולכת ונחלשת. כוח המיקוח שלה מול כיל, ובכלל, הולך ונשחק. גם אם אין פה קונספירציה, מציאות אכזרית יש פה ועוד איך".

הבקעה

"שנים רבות מדינת ישראל מסתגרת ברצועת החוף, ומעמידה פנים שבקעת הירדן על מרחביה הפתוחים אינה קיימת, או שייכת למדינה פלשתינית עתידית", קובלת כותרת המשנה לכתבה של יואב שורק ב"דיוקן" של "מקור ראשון". "התוכניות לפיתוח הבקעה כבר נכתבו והוכנסו למגירה, החזון היה כאן לרגע, אבל כיום היישובים באזור מנועים מלשגשג".

מחאה, מילקי

"התקשורת גם מסקרת את המחאה באופן שאינו תואם את עמדות הציבור. בעוד שרוב הציבור מפנה אצבע מאשימה כלפי חברות המזון עצמן ורשתות השיווק, הרי שהתקשורת מייחסת את הבעיות דווקא למדינה ולרגולציה. הנתונים עולים ממחקר משולב שערכו החברות יפעת מחקרי מדיה, Vigo, המתמחה בניתוח מידע מהמדיה החברתית, וחברת הסקרים מידע שיווקי CI", כתב אתמול נתי טוקר ב"דה-מרקר". ובהמשך הכתבה: "[...] האסטרטגיה התקשורתית של תעשיית המזון בהתמודדות עם הזעם הציבורי ברורה: להאשים את הממשלה, הרגולציה, מס הכנסה ומע"מ – רק לא את עצמה. בשנה האחרונה התחילו בכירי תעשיית המזון להיפגש ולגבש קמפיין תקשורתי שבו האצבע המאשימה תופנה כלפי המדינה – שכחלק ממנו גם נחתמה העסקה עם 'ידיעות אחרונות' כאמור".

היום מתפרסם ב"דה-מרקר" ראיון של טוקר עם רביב דרוקר ורזי ברקאי, מגישי "המקור". "חלקים בתקשורת למדו לקח מהמחאה החברתית הקודמת ונותנים למחאת המילקי פחות בולטות. אנשים מקבלים הוראות במסדרונות להשתיק" היא כותרת הראיון.

"עכשיו אנחנו ניצבים בפני מבחן המילקי", פותח גיא רולניק את טורו היום ב"דה-מרקר". "אין הכוונה להפרש במחירו של מעדן החלב בברלין, בלונדון ובתל-אביב. הציבור הישראלי למד בחמש השנים האחרונות להשוות את מחיריהם של מאות מוצרים ושירותים, ואיש אינו זקוק למילקי כדי להבין כמה חולבים אותנו ומי עושה זאת. מבחן המילקי, כמו מבחן ברלין, הוא דרך נוספת להבין מיהם האנשים, הקבוצות והשכבות בחברה שנהנים מהסדר הפוליטי והכלכלי הקיים, ובעיקר מי מהם חשים מאוימים ביותר מהאפשרות של שינוי בו. בזה אחר זה הם חושפים עצמם, בלי אפילו להבין זאת, כאשר הם יוצאים במתקפה על מחאות יוקר המחיה".

"ארצנו היקרה" היא כותרת המוסף השבועי של "מעריב". "דווקא עכשיו הגיע הזמן לבדוק: מדוע מחירי החופשה בישראל הם מהגבוהים ביותר בעולם", נכתב בכותרת המשנה (המסתיימת בסופרלטיב החלול והמיושן "מיוחד למוסף"), המפנה לכתבתה של כרמית ספיר-וייץ. כותרת המשנה לכתבה עצמה היא "מדיניות ממשלתית הרסנית. ריכוזיות משתקת. ביורוקרטיה מתישה. חוסר אדיר במלונות ובחדרי אירוח. כך הגיעה ישראל למקום הרביעי בעולם ביוקר החופשה".

"הנה שאלת טריוויה: כמה עולות שתי כוסות קרטון עם שתייה חמה באיכות בינונית בבית-קולנוע ירושלמי? תשובה: 36 ש"ח", כותב יהודה יפרח בטורו במוסף "צדק" של "מקור ראשון". "בעיני זוהי שערורייה שלא קשורה למחירי חומרי הגלם, לא לרגולציה ממשלתית ולא למאבק בריכוזיות. היא נובעת אך ורק מהאדישות של ציבור הצרכנים, שמאפשר לחגיגת החמדנות החזירית הזו להתנהל על גבו".

"מחאת 2011 לא נכשלה, אלא החלה תנועה עמוקה בחברה הישראלית", כותב עוד רולניק. "העובדה שעדיין לא צמחו ממנה רעיונות משמעותיים לשינוי התוואי הכלכלי בישראל לא צריכה להפתיע: פשיטת הרגל של המחשבה האינטלקטואלית לגבי פתרונות מערכתיים למשברים החברתיים, הפיננסיים והסביבתיים היא תופעה עולמית, ולכן אך טבעי שגם בישראל נחזור לשבלונת הדיון הרגיל בין חסידי השוק לחסידי הממשלה, ללא ניסיון לנוע לשלב הבא".

עוד על המחאה והתקשורת

"כל עוד התקשורת משרתת בעיקר את קבוצות האוכולוסייה שרוצות לשמר את הסדר הכלכלי והפוליטי הנוכחי, ובהעדר אליטה שרואה עצמה מחויבת לכלל החברה ומובילה שינויים, המחאה הבאה תתרחש רק כאשר תוגדש הסאה: מנה גדולה שבעתיים של תסכול, כעס וייאוש שתוציא את האנשים לרחובות", כותב רולניק בסיום טורו. "המחאה של 2011 הציבה מראה מול העיתונות הישראלית, והפרצוף שנגלה בה היה מכוער, משום שעד לפריצתה לא ניתן בה ביטוי משמעותי לקריסת ההון החברתי, לעליית האי-שוויון ולהשתלטות קומץ אוליגרכים על הפוליטיקה והמשק.

"כל יום שבו כלי התקשורת מדכאים, מתעלמים, מסתירים ומחניקים את הייאוש של הציבור המוחלש, ומשמשים כלי של הממסד והכסף הגדול כדי לטמטם את הקוראים והצופים, מגדיל את הסיכון שתפרוץ כאן תסיסה ממושכת יותר, שעלולה להוביל לשחיקה מהירה של ההון החברתי, לקרעים רחבים יותר בחברה, להגירה גדולה יותר של אלה שיכולים להגר ובסוף להתפרצות מפחידה שבדרך כלל לא מניבה תוצאות. כל המתרפקים על מהפכות דוגמת המהפכה הצרפתית לא באמת למדו מההיסטוריה. לצרפתים לקח 100 שנה נוספות כדי לכונן משטר דמוקרטי יותר".

מחאה וציונות

"הקמת המדינה היא לא אירוע הרואי שאין אחריו כשלונות. החיים הם מאבק, המציאות דינמית", אומר ליאיר שלג אלוף גרשון הכהן, "קצין ופילוסוף", בראיון פרישה מצה"ל, והדברים נקבעים ככותרת המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". "מלחמה עם תוצאה ברורה כמו בכדורגל לא רלבנטית. המכונה הצבאית פעלה היטב ב'צוק איתן', אבל אנשים מקטרים. גם חנה סנש ודודו מהפלמ"ח קיטרו", הוא המשך הציטוט.

"קול קרא לה והיא הלכה לבלי שוב", פותח יעקב בר-און את כתבתו במוסף "מעריב". "ב-7 בנובמבר ימלאו 70 שנה להוצאתה להורג של חנה סנש, הצנחנית והמשוררת שהפכה לסמל. לקראת עיתוי זה יופיע הספר 'את תביני לבדך: מכתבי חנה סנש' [...] קריאת מכתביה של סנש, שחלק הארי שלהם נכתב לאמה קטרינה ולאחיה גיורא, לא רק מספקת את הרקע למיתוס שנוצר סביבה, אלא גם חושפת את הדמות האנושית שמאחורי האגדה. האשה בעלת האהבות, ההרגלים והתהיות".

"היופי של אגם בלטון מהמם", כותבת סנש הנערה במכתב הראשון בספר, מכפר נופש הונגרי. "השתזפתי ורק מעל הצוואר שלי נשרפתי קצת, כי ביום הראשון היה מעונן והיתה קצת רוח, ומשום כך לא מרחתי על עצמי קרם שיזוף". באחד המכתבים הראשונים מישראל כתבה על הדרך לבית-הספר החקלאי בנהלל: "עברנו בחלק מהעמק, הוא יפה וממחיש מה עוד ניתן לעשות בארץ בעמל כפיים. תחילה ראינו את הבתים והחוות העלובים של הערבים, ואז באו המושבות היהודיות, היפות והמסודרות, הכל בהן ירוק, הבתים נקיים ואני מקווה שגם התושבים מאושרים".

"אני לא אוהב רחמים עצמיים, לא אוהב יבבות. גם לא אהבתי את אותם מתנחלים שייבבו. ציונות אינה בכיינות. ציונות זה לקבל את גורלך כיהודי ולהיאבק", מצטט שלג דברים שאמר הכהן לארי שביט בראיון לאחר ההתנתקות, שהוביל הכהן, בן "למשפחה מוכרת היטב במגזר הדתי-לאומי", כמפקד הכוחות הצבאיים שערכו את הפינוי בפועל. "בעיני, גילוי של חולשה זה דבר שכדאי להשתלט עליו. פשוט מאוד. אני גם לא מתחבק כמעט עם אף אחד", אומר הכהן לשלג עצמו אחרי שהוא מספר כיצד קצינים רכשו משקפי שמש כדי שלא יראו את דמעותיהם זולגות בהלוויות חיילים שנפלו בקרב.

על הכתיבה

"אני אוהבת אנשים. את כולם. אני אוהבת אותם כמו אספן בולים את האוסף שלו. כל סיפור, כל תאונה, כל פיסת שיחה הם חומר גלם בשבילי. הייתי רוצה להיות כולם – נכה, גוסס, זונה – ולשוב לכתוב את מחשבותי, את רגשותי, כאותו אדם". זהו ציטוט של סילביה פלאת במוסף "ספרים", המציין את לידתה השבוע לפני 82 שנה. הנה המוטו שהיה יכול להיות לעיתונות טבלואידים אחראית, בעלת משמעות.

פלילים

"הקלטות האבודות מלשכת ברק נמצאו בכספת של קב"ט לשעבר במשרדו", נכתב בכותרת על שער "הארץ" לידיעה של עמוס הראל, גילי כהן ויניב קובוביץ על חשיפת חדשות ערוץ 2 אתמול. כותרת טור הפרשנות של אמיר אורן היא "עדיין לא נמצא התקליטור המעשן". "ההקלטות ש'נמחקו' התגלו בכספת", נכתב בכותרת בולטת על שער "ידיעות אחרונות", התומך בדרך כלל במחנה אשכנזי בכל הנוגע לסיקור "פרשת הרפז". על שער "מעריב", שפרשנו הבכיר לענייני כל דבר, בן כספית, הוא חבר מובהק במחנה אשכנזי, הכותרת היא דווקא "ההקלטות מלשכת ברק – לא קשורות לפרשת הרפז".

לפחות בדיווחים שקראתי, הכותבים אינם מתייחסים למצבו הבריאותי של ברק, שנעלם כליל מהרדאר התקשורתי בחודשים האחרונים, והדיווחים המעטים שעסקו בעניינו רמזו כי הוא אינו כשיר להופיע בציבור. עם זאת, לדיווחים נמסרת תגובה המיוחסת לברק כפי שנמסרה, כנראה, לערוץ 2, ולפיה "נראה לי שזאת התפתחות מצוינת".

"פרקליטו החדש של הרב פינטו: חברו הקרוב של וינשטיין", נכתב בכותרת דיווח של גידי וייץ בשער "הארץ", סמוך לכותרת הראשית ותחת הלוגו "חשיפת 'הארץ'". עורך-הדין: אייל רוזובסקי.

פוליטיקה

"'ברית לבני-לפיד', שתפעל ל'קידום התהליך המדיני', כהגדרת הכלה (על-פי 'ידיעות אחרונות' שלשום), היא הברית השלישית שלפיד כורת מאז הבחירות האחרונות בינואר אשתקד", כותב יוסי ורטר בטורו ב"הארץ". "[...] צריך לעשות צדק עם לפיד. הפעם הוא לא כרת שום ברית [...] הוא נגרר לקשקוש הזה שלא בטובתו. מן הסיפור הזה עולה ניחוח חמוץ של סחריר פוליטי למתחילים [...] אין פלא שהוא צץ בשבוע שבו היא [לבני] הניפה דגל לבן מעל חוק הגיור ז"ל, כשהודיעה כי אין בכוונתה לפרוש מהקואליציה בעקבות החלטתו של נתניהו לקבור קבורת חמור את החוק יקיר לה. מסך העשן שנועד להסוות את הכניעה שלה הוא הברית, לכאורה, המגוחכת הזו".

"היא יוצרת ברית עם יאיר לפיד כדי לדחוף את נתניהו לתהליך מדיני", נכתב מתחת לכותרת הראשית של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", המפנה לראיון של נחום ברנע וטובה צימוקי עם לבני (הכותרת: "כוח שלום").

ענייני תקשורת

טלוויזיה מסחרית, השד העדתי. "הדיון בשסע העדתי חותר תחת הסדר הקיים ממש", כותב יהודה נוריאל בפתח מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", אחרי שהוא ממליץ על סדרת הטלוויזיה התיעודית החדשה "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" בערוץ 8. "הרי קל לתמוך בפלסטינים (מי רואה אותם בכלל?), להפגין בזכות דיור בר-השגה (ובמקרה סבתי הורישה לי), אפילו להצדיק הבחנות והטבות בנוסח 'שירות צבאי'. אבל ההכרה שיש אפליה עמוקה בין יוסף לוין ליוסף לוי? חורבן הבית". "אין בי את המקום של הקורבן", אומרת אחת מגיבורות הסדרה, אורטל בן-דיין, בראיון לגבי בר-חיים באותו מוסף.

קולנוע, השד העדתי. "מי שמכיר מקרוב את החומר האנושי שעליו מתבססת היוצרת והשחקנית רונית אלקבץ לא יכול שלא להתרשם מהדיוק בניואנסים, בהבעות, בדימויים ובשפה של עולי מרוקו, כפי שהסרט משקף", כותב יהודה יפרח בטורו במוסף "צדק" של "מקור ראשון". "אפשר ללמד זכות ולומר שאלקבץ כותבת מדם לבה ומהחוויות שהיא מכירה מקרוב, אבל יחד עם זאת התחושה שלי היא שנעשה פה עוול. 'גט' משקף אולי את עולמם של יוצאי מרוקו בשנות החמישים והשישים. מאז עברו הרבה מים בירדן ובעולמם של יוצאי העדה, גם בקרב אלו שעדיין חיים בשכונות הפריפריה. המציאות היא שתהליכי הפמיניזם וההעצמה הנשית לא פסחו על יוצאי צפון אפריקה".

"פעילים למען חיזוק היהדות אצל העולים במעברות". מתוך מדור הקומיקס במוסף הילדים של "הפלס" החרדי, 24.10.14

טלוויזיה מסחרית, פורמטים. "יואב צפיר: 'אסתי הצטרפה אלינו בעיצומה של תקופה מרגשת עם יצירת פורמט חדש' (האם צפיר באמת התרגש במהלך התקופה? האם יש בכלל קשר בין המושגים 'יצירה' ו'פורמט'? האם פורמט הוא לא דבר אנטי-יצירתי בהגדרה?)", נכתב בציטוט המודגש ("ליד") מטורו של אלון עידן, הפותח את מוסף "הארץ". "תוכניתו של שרון גל מוכיחה שלאומנות מסוגלת לא רק למרק כל כתם, אלא גם לשמש מקפצה לקריירה שנקלעה לצרות", נכתב בכותרת המשנה לטור ביקורת הטלוויזיה של ניב הדס, הפותח את המוסף "גלריה שישי" של "הארץ". "עוד שניים-שלושה מבצעים צבאיים ושרון גל, או לפחות מישהו עם אג'נדה ודמגוגיה דומות, יגיש מהדורת חדשות מרכזית", נכתב בליד מתוך הביקורת.

ידידות אחרונות. "'קרן-הידידות' הנוצרית הפסיקה לתרום לסוכנות-היהודית בשל סירובה לפרסם אותה בטיסות ובארץ", נכתב בכותרת דיווח של ג'ודי מלץ ב"הארץ". "הקרן, שתורמת כ-140 מיליון דולר בשנה לישראל, דרשה בין השאר לפרסם את שמה על המטוסים, לחלק מכתבים אישיים של מייסדה [יחיאל אקשטיין], לארגן למייסד נאומים עם נתניהו ולהקרין סרט על יוזמותיה בטיסות אל-על". עוד בדרישות: "עיתונאים מ'ידיעות אחרונות' יקבלו עדיפות מיוחדת בסיקור סיפורים בעלי עניין אנושי המתייחסים לנושאים ב'טיסות הידידות'". בגרסה המקוונת של המאמר נכתב: "אשתקד דיווח נתי טוקר ב'הארץ' כי הקרן-לידידות הקדישה מיליון דולר למימון הפצת 'ידיעות אחרונות' באלף מועדוני קשישים בישראל. בכתבה צוין כי העיתון הסכים לפרסם ידיעות המפרסמות את הקרן".

הגינות בדיווח. "במדור שהוקדש לתעשיית הגז הטבעי בארץ פסחתי על תרומתו של יוסי לנגוצקי", נכתב בקטע הסוגר את טורו של סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתחת לכותרת הביניים "תרומת לנגוצקי". "[...] אני מתקן ברצון את ההשמטה לא בגלל איזשהו לחץ או איום משפטי – אין כאלה – אלא בשם ההגינות בדיווח".

מהוגנות בדיווח. את החלק המסכם בטורו השבועי במוסף "מעריב" ("זהבי עצבני"), העוסק בהתקפה אישית על הממונה על הגבייה בתאגיד המים של תל-אביב, מסיים נתן זהבי בשלוש נקודות: "ובעניין סעיף ארבע במכתבך המדבר על נקיטת הליכים אם לא אשלם את החוב [...] אם היית אחד מהחבר'ה שלי, הייתי אומר לך – לך חפש מי ינענע אותך, אבל מאחר שאתה לא, אז קח את העתק המכתב ששלחת לי ודחוף אותו ל...".

קולנוע. "בסופו של יום, מי שיקבע את צביונה ואופייה של מדינת ישראל הוא מי שייצור בה סרטים. זו המסקנה השנייה שלי מהצפייה בסרט 'גט – משפטה של ויוויאן אמסלם'", פותח יפרח את טורו (המסקנה הראשונה היא כי הוא נצרך גם לדבר בשמה של "אמת יהודית אנושית").

כותרת אחת ביום. "צעירים דתיים יוצאים מהישיבות ומופתעים לגלות מציאות מורכבת. תופעה" (כותרת על שער המוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון").