השאלה אם התקשורת הישראלית מקדמת תרבות של סכסוך או שלום עולה מפעם לפעם, במיוחד במצבי קונפליקט ("רדום" או פעיל), או במהלך שיחות מדיניות בין ישראל לפלסטינים. מובן כי הקורא הביקורתי אינו יכול להשיב על השאלה הסבוכה הזאת כלאחר יד, ללא בדיקה שיטתית. מצופה ממנו להתנער מקביעות חד-ממדיות, מוטות ולא מבוססות, כדוגמת האמירות "התקשורת הישראלית היא שמאלנית" או "התקשורת הישראלית בעד מלחמות".

בארצות-הברית נמצא כי יש פער בין ההשקפות הפוליטיות של העיתונאים האמריקאים, שנוטות לכיוון מרכז-שמאל, לבין התכנים של כלי התקשורת עצמם, המוטים לימין

ברוח האמירה הראשונה מתבטאים פוליטיקאים רבים. הנה שתי דוגמאות. יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין: "אני לא חושב שאפשר לחלוק על הטענה שהתקשורת הישראלית מוטה מבחינה אידיאולוגית לטובת השמאל. אם אתה לוקח את העורכים, המגישים והפרשנים הבכירים, אז בוודאי שהם מייצגים בהשקפת עולמם את השמאל" (הציטוטים ברשימה זו לקוחים מראיונות עומק שקיימתי עם פוליטיקאים ואנשי תקשורת וטרם ראו אור).

עמדה דומה מציג השר עוזי לנדאו: "לזכותו של 'הארץ' ייאמר שהוא אינו מסתיר את הדעה הפוליטית שלו. אבל לעיתון 'ידיעות אחרונות', שאמור לשקף עמדה מרכזית, יש מדיניות שמאלנית, שיטתית, המכפישה יריבים פוליטיים שמחזיקים בתפיסת עולם המנוגדת לזו של אנשי המערכת. זה העיתון שעושה את הנזק הגדול ביותר. רוב הפרשנים המובילים של העיתון, סימה קדמון, נחום ברנע ושמעון שיפר, הם אנשי שמאל".

לפי עמדות אלה, התקשורת אינה מקדמת תרבות של סכסוך, שהרי העיתונאים עצמם, בוודאי הבכירים שבהם, הם אנשי שמאל התומכים בפתרון מדיני לסכסוך הישראלי-ערבי. נשאלת השאלה, האם ניתן להסיק מהנטיות הפוליטיות של העיתונאים הישראלים על העמדה המערכתית של כלי התקשורת ביחס לסכסוך, כפי שעושים אדלשטיין ולנדאו?

זו שאלה חשובה ומעניינת למחקר. כך, למשל, בארצות-הברית נמצא כי יש פער בין ההשקפות הפוליטיות של העיתונאים האמריקאים, שנוטות לכיוון מרכז-שמאל, לבין התכנים של כלי התקשורת עצמם, המוטים לימין. יש בכך כדי ללמד על העדר קשר ממשי בין העמדה המערכתית של כלי התקשורת לבין האידיאולוגיה של עיתונאיו.

באופן דומה, רוב הציבור מזהה את כלי התקשורת הישראליים עם השמאל. בסקר שנערך ב-2013 באוניברסיטת תל-אביב נמצא כי 62% מהמשיבים מעריכים כי המידע על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקשורת הישראלית נוטה לשמאל.

מוטי קירשנבאום: "התקשורת חיה מדרמה. גם אם נכון שהדיווחים יהיו ממותנים ומרוסנים, זה לא מעניין את התקשורת. התקשורת נמצאת בתחרות, והיא חיה מזה שנופל הפגז"

לעומת זאת, מוטי קירשנבאום, מבכירי אנשי התקשורת בישראל, סבור כי התקשורת הישראלית מקדמת תרבות של סכסוך, וזאת מהטעם הבא: "הציונות בנויה על זה שלא יהיה שלום. היא צריכה סכסוך מתמשך. זה השמן על גלגליה. זו הטרגדיה של הציונות: בשביל לקיים את עצמה היא זקוקה לסכסוך. התקשורת חיה מדרמה. גם אם נכון שהדיווחים יהיו ממותנים ומרוסנים, זה לא מעניין את התקשורת. התקשורת נמצאת בתחרות, והיא חיה מזה שנופל הפגז".

אם כן, מי צודק – יולי אדלשטיין ועוזי לנדאו, או אולי מוטי קירשנבאום? כדי לענות על השאלה הזו חשוב לצאת מהמעגל הפנים-תקשורתי, משום שהתקשורת אינה פועלת בתוך ואקום. תקשורת ההמונים היא חלק מרכזי ממדינת הלאום ומגבולות השיח הפוליטי המתקיים בה, וכפועל יוצא מכך ממלאת תפקיד חשוב בהפצת האידיאולוגיה הלאומית. כדי לענות על השאלה אם התקשורת מקדמת תרבות של סכסוך או שלום עלינו להתחקות אחר מבני העומק האפיסטמיים של השיח החדשותי.

טענתי המרכזית היא שמבני העומק הללו הם השתקפות של שני מרכיבי יסוד בתרבות הפוליטית הישראלית. המרכיב הראשון הוא מדינה יהודית שהוגדרה על-ידי האליטות הפוליטיות במסמך המכונן של מדינת ישראל – מגילת העצמאות. המרכיב השני הוא תרבות הביטחון שגובשה לנוכח מורכבותו ורציפותו של הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני.

הערך הראשון שנספג יותר מכל ערך אחר בתרבות הפוליטית של ישראל הוא מדינה יהודית. בסקר שנערך בתחילת העשור הקודם השיבו כ-80% מהמרואיינים כי על מדינת ישראל לשאת אופי יהודי, לאו דווקא דתי. חשיבותו הסמלית של ערך זה, ובמיוחד הקושי לאתרו בסיקור החדשותי, מעוררים את השאלה כיצד ניתן לבדוק ערך כל-כך בסיסי באתוס הציוני. העלייה וחוק השבות הם הביטוי הערכי והמוסדי הבולט ביותר להיותה של ישראל מדינת העם היהודי. ואולם, העלייה, בוודאי מעת שפחתה, אינה זוכה לתשומת לב מיוחדת בסיקור התקשורתי, ומהטעם הזה אינה מדידה מבחינה אמפירית.

לעומת זאת, שלוש סוגיות מרכזיות הנתונות במחלוקת פוליטית עומדות בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני – זכות השיבה, גבולות הקבע (ומיקומן של ההתנחלויות בהסדר הסופי) ומעמדם של המקומות הקדושים בירושלים – מנחות את סדר היום התקשורתי בתקופה שבה שני הצדדים דנים בפתרון לסכסוך, והן קשורות באופן הדוק לזהות היהודית של מדינת ישראל. סוגיות אלה נוגעות בעצבים הרגישים ביותר של האתוס הלאומי – שהרי קבלת עקרון זכות השיבה וסימון גבולות הקבע יפרו את המאזן הדמוגרפי במדינה, בעוד שחלוקת הריבונות או ויתור על המקומות הקדושים במזרח ירושלים יערערו על מעמדה הסמלי של העיר במורשת ובתרבות היהודית.

הערך השני הוא תרבות הביטחון או תרבות הקונפליקט. תרבות זו מוגדרת כמכלול של ערכים צבאיים החודרים לתחומים אזרחיים ומעניקים לגיטימציה לפתרון בעיות פוליטיות בדרכים כוחניות. מתוך השיח הפוליטי ניתן לאתר כמה היבטים הקשורים לתרבות הביטחון בתקשורת הישראלית: א. השלמה עם מאבק צבאי מתמשך; ב. הכרה בסכנת הקיום של המדינה; ג. מתן לגיטימציה לפתרון הסכסוך הפוליטי בין ישראל למדינות ערב והפלסטינים באמצעים אלימים; ד. שימוש בזכרון השואה כאנלוגיה לאיום שיש בו פוטנציאל, מדומה או אמיתי, להשמדה המונית של העם היהודי.

ערך המדינה היהודית ומרכיב הביטחון הלאומי עומדים מעל לכל מחלוקת פוליטית ונתפסים כצודקים מבחינה מוסרית. הם מסייעים בעיצוב העמדות בנושאים השוטפים שעל סדר היום, ובמקרים רבים הדעות הקיימות בסוגיות אקטואליות הן רק ביטויים חיצוניים של שני מרכיבי יסוד אלה בתרבות הפוליטית הישראלית.

ניתוח תוכן, סקרים וראיונות עם עיתונאים מצביעים במפורש על התגייסות מלאה של עיתונאים לממסד, על צנזורה עצמית, על דיס-אינפורמציה ועל קבלה מוחלטת של גרסאות רשמיות. כך למעשה נרתמים כלי התקשורת למאבק שמנהלות האליטות הפוליטיות והצבאיות על התודעה הציבורית, וכך הם מקדמים תרבות מובהקת של סכסוך. רוצה לומר: התקשורת אינה שמאלנית או ימנית. היא פשוט מגויסת וממסדית.

ד"ר שגיא אלבז הוא פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב. ספרו "נאמנות למקור – תקשורת, אידיאולוגיה ותרבות פוליטית בישראל" יצא לאור השנה