ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: משה מילנר, לע"מ)

ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: משה מילנר, לע"מ)

סיפור עלייתו ונפילתו של החינמון "ישראלי" עומד במרכז תביעה ותביעה נגדית המתנהלות זה כמה שנים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. מצד אחד ניצב שלדון אדלסון, איל ההון האמריקאי שמממן כיום את הוצאתו לאור של החינמון "ישראל היום", וחברת ניוזקו בע"מ, שהקים לצורך השקעה ב"ישראלי". מן העבר האחר עומד שלמה בן-צבי, בעל השליטה בקבוצת הירש-מדיה בע"מ, לשעבר מנהל חברת ישראלי-ניוז בע"מ, שהוציאה לאור את "ישראלי", וכיום, בין היתר, הבעלים והעורך של העיתון "מקור ראשון".

אדלסון ובן-צבי, וחברות שבשליטתם, הפכו לשותפים לצורך הוצאת החינמון "ישראלי", אך כעבור זמן לא רב נתגלעה ביניהם מחלוקת, שהובילה בסופו של דבר לפירוק השותפות, סגירת העיתון ותביעות הדדיות. אדלסון תובע מבן-צבי 31,380,782 שקל, בין היתר בטענה כי בן-צבי וחברות שבבעלותו נטלו לעצמם כספים שהשקיע בחברת ישראלי-ניוז. בן-צבי תובע מאדלסון 12 מיליון שקל, בטענה כי איל ההון האמריקאי וחברת ניוזקו שבבעלותו נסוגו מהסכם השותפות בין הצדדים באופן חד-צדדי ותוך הותרת חובות גדולים שהוא, בן-צבי, נאלץ לשלם.

בשבוע שעבר הגיש בן-צבי תצהיר עדות ראשית לבית-המשפט, ובו הוא מגולל מנקודת מבטו, שלב אחר שלב, את היווצרות השותפות עם אדלסון ואת נסיבות פירוקה. בן-צבי מתאר את כוונותיו המקוריות של אדלסון בנוגע לחינמון, פרטי התוכנית העסקית של "ישראלי", הגבלות על חופש הביטוי שנכללו בחוזי ההפצה שנחתמו עם רכבת ישראל וחברת אגד, האופן שבו בוטל הסכם ההפצה הבלעדי של "ישראלי" עם הרכבת, הנסיבות שהובילו לכשלון המשא-ומתן בין בן-צבי לאדלסון לרכישת "מעריב", ומעורבותו הישירה של בנימין נתניהו במינוי עורך החינמון.

בן-צבי מסכים לצנזורה על החינמון מטעם רכבת ישראל ואגד

בן-צבי מתחיל את סיפורו בשנת 2005, אז "עלה בדעתי רעיון", הוא כותב, להוציא לאור חינמון בישראל. לדבריו, במשך כמה חודשים בחן מקרוב את שוק החינמונים העולמי ונפגש עם עורכי חינמונים באנגליה, צ'כיה, ארה"ב ומדינות אחרות.

"הרעיון שנתגבש אצלי היה להוציא לאור עיתון יומי קריא, קליל-משהו, הכולל מספר עמודים לא-רב, שפונה בעיקרו לקהל יעד של צעירים", מצהיר בן-צבי. לשם כך ניגש, בשם חברת הצופה שבשליטתו, למכרז שפירסמה רכבת ישראל, ואף זכה בו (בן-צבי מדגיש כי תנאי הסף במכרז חייבו הצעות רק מטעם עיתונים יומיים פעילים ובעלי ותק של חמש שנים לפחות. משמעות הדבר היא שלמשקיע מן החוץ, כמו אדלסון, לא היתה אפשרות לגשת למכרז). בהמשך זכה בן-צבי גם במכרז להפצת חינמון בתחנות האוטובוסים של חברת אגד.

תמורת הזכות להפיץ את גליונות החינמון ברכבת שילם העיתון 1,140,000 שקל לשנה הראשונה, ו-1.5 מיליון בשנה השנייה. כפי שכבר פורסם בעבר ב"דה-מרקר", החוזה כלל מינוי מתאם מוסכם על שני הצדדים שיאשר כתבות ופרסומות וימנע פרסום של "דבר העלול לפגוע באינטרס כלשהו של הרכבת, לרבות תדמיתה בפני הציבור". מהחוזה עם אגד, שצורף כנספח לתצהיר, עולה כי גם חברת האוטובוסים הכניסה סעיף דומה, המגביל את החופש העיתונאי של החינמון. בחוזה עם אגד נקבע כי "המו"ל לא יאשר ולא יפרסם בעיתון פרסומת, ו/או פרסום ו/או כתבה" אשר "עלול לפגוע בליבת העסקים של אגד". תמורת הפצה בתחנות אגד שילם "ישראלי" 700 אלף שקל לשנה הראשונה.

אדלסון מעוניין להכתיב את התנהלות החינמון

כדי להקים את החינמון נדרש בן-צבי למשקיע נוסף. הוא מצא את אדלסון, "שגם לו היה עניין משלו להשקיע בשוק התקשורת הישראלי", כפי שמנסח זאת בן-צבי. עד מהרה מינה אדלסון את צ'רלס פורמן, שותף עסקי ותיק שלו ועורך-דין מנוסה, כנציגו במשא-ומתן עם בן-צבי. "משלב זה", כותב בן-צבי, "[...] כמעט ולא היה קשר בינינו ובין אדלסון עצמו. ואף יצירת קשר עימו, לאורך כל הדרך, היתה כמעט בלתי אפשרית".

לפי התוכנית העסקית שהוצגה לפורמן, החינמון יכלול בתחילה 24 עמודים ואחר-כך יגדל ל-48, לפי מספר המודעות. באשר למחיר המודעות בעיתון נכתב בתוכנית העסקית כך: "אנחנו מצפים תחילה לקבל 3,200 דולר למודעה ביומון, ולעלות באטיות ל-3,600 דולר בשנה השנייה. זו הערכה גסה. מחיר המחירון יהיה, כמובן, הרבה יותר גבוה, אבל המודל מבוסס על הסכומים שאנחנו צופים שנוכל לקבל".

שלדון אדלסון בבית הנשיא בירושלים, 12.8.07 (צילום: אוליביה פיטוסי)

שלדון אדלסון בבית הנשיא בירושלים, 12.8.07 (צילום: אוליביה פיטוסי)

"זכור לי", מוסיף בן-צבי בהמשך, "כי באחת הפגישות (במהלך הביקור בישראל בנובמבר 2005), הבהיר לי צ'רלס כי לאדלסון חשוב מאוד שהוא, אדלסון, יהיה בעל 'קול מכריע', במסגרת יחסי הכוחות שב'שותפות' המתגבשת. צ'רלס הפציר בי שאסכים, אם כך, למתן 'קול מכריע' לאדלסון. והוסיף ושאל: 'שלמה, מה תרצה בתמורה להסכמה זו?'. השבתי לצ'רלס שאחשוב על כך".

לפי תצהיר שהגיש לבית-המשפט אריאל גרינברג, מנהל פיתוח וקידום עסקי בחברת הירש-מדיה בשנים 2004–2007, אדלסון דרש "זכות מכריעה (זכות וטו): בין היתר, בכל הנוגע לבחירת עורך העיתון ולבחירת מנכ"ל ישראלי-ניוז".

למחרת נתן בן-צבי את הסכמתו להעניק לאדלסון "קול מכריע" בניהול העיתון, וביקש בתמורה לשנות את נוהל ההשקעה של חברת הירש ב"ישראלי". לדברי בן-צבי, פורמן "הסכים מיד, ללא היסוס", אולם כיום זוהי אחת מנקודות המחלוקת העיקריות והעילות לסכסוך הכספי בין הצדדים.

"עמוס רגב דרש תנאים ושכר מפליגים"

באפריל 2006 נקרא בן-צבי להיפגש בדחיפות עם אדלסון. "שוחחנו, ארוכות, אדלסון ואני (במהלך טיסה במטוסו הפרטי, מלאס-וגאס לוושינגטון)", משחזר בן-צבי בתצהירו. "אדלסון, כך התברר, הביע מורת רוח מפרסום בעיתונות הישראלית (בעיתון 'גלובס', כמדומני, אשר חשף את הקשר שבינו לבין העיתון 'ישראלי'). ועל רקע חשיפת הקשר, הבהיר לי כי משנחשף הקשר שבינו ובין העיתון, הרי שהעיתון חייב להיות 'הטוב ביותר', כיוון ש'כל דבר שאני [אדלסון] עושה, חייב להיות מס' 1.

"אדלסון הדגיש, אם כך, כי העיתון, במתכונתו הנוכחית (שעליה סוכם מלכתחילה), אינו לרוחו, וכי הוא מעוניין במשהו אחר, רציני יותר, בעל מספר עמודים רב יותר ובעל תוכן 'פוליטי' יותר. וכי לשם כך, נדרשת העסקת עורך ראשי בעל שיעור קומה, וכתבים נוספים, לרבות כתבים ידועים ובעלי שם.

"בהקשר זה תבע אדלסון כי החברה תתקשר לאלתר בהסכם עם מר עמוס רגב, על מנת שזה ישמש כעורך ראשי של העיתון: וזאת, על אף שהבהרתי לו כי בשיחות קודמות שערכתי עם רגב, דרש האחרון תנאים ושכר מפליגים, שלא היו מקובלים בענף. גם ציינתי כי החברה, בהמלצתו של אדלסון, התקשרה עם מר אבי רצון, על מנת שישמש כעורך ראשי. ברם אדלסון, ללא היסוס, אמר בטון פסקני: 'או.קיי. אז תפטר אותו. אני רוצה את עמוס [רגב]'. ואיני מעוניין, כך אמר, באיזה 'FOOTBALL REPORTER', כלשונו [הכוונה לרצון], כעורך ראשי. אני מעוניין בעיתון 'משפיע יותר': חזר והדגיש אדלסון".

נתן אשל, סמנכ"ל "ישראל היום" לשעבר וכיום ראש לשכת ראש הממשלה (צילום: דוד ועקנין)

נתן אשל, סמנכ"ל "ישראל היום" לשעבר וכיום ראש לשכת ראש הממשלה (צילום: דוד ועקנין)

"[...] לאורך השיחה כולה הדגיש ושב והדגיש אדלסון עד כמה הוא מעוניין בעיתון שונה. וכי הוא מוכן לממן, הוא לבדו, עיתון משופר שכזה, ובלבד שהוא מוביל ומכתיב את הקו המערכתי". מהנספחים שצירף בן-צבי לתצהירו, ומנספחים שצירף גרינברג לתצהירו שלו, עולים פרטים נוספים בקשר לפגישה בין אדלסון לבן-צבי.

ב-19 באפריל 2006 כתב פורמן לגרינברג כך [תרגום מאנגלית]: "קיימתי מוקדם יותר היום שיחת טלפון עם שלדון. בקצרה, אזלה סבלנותו לנוכח הכישלון של שלמה להשיג עורך וצוות עריכה כדי שלעיתון שלנו יהיה 'תוכן ממשי'. הוא גם התרגז על דיווחים שצצו אשר קושרים אותו עם 'ישראלי', עד כדי ציון סכום השקעתו. הוא אינו רוצה להיות מזוהה עם כישלון [...] אני מאמין ששלדון מוכן להמשיך, אבל הוא רוצה את עמוס כעורך, לא איזה כתב כדורגל. הוא רוצה תוכן מערכתי, כדי שיוכל להתגאות בקשר שלו עם העיתון. [...] עמוס ייקח את התפקיד, אנחנו יכולים להעביר את הבחור של הכדורגל לתפקיד אחר או לפצות אותו". לפי התצהירים ונספחיהם, לרצון היה כבר חוזה חתום לשנה, ובסופו של דבר הוא פוטר ופוצה ב-700 אלף שקל.

למחרת השיב גרינברג לפורמן וכתב כך [תרגום מאנגלית]: "אני גם חושב שזה יהיה רעיון טוב לנסות לפזר ה'רגשות השליליים' שתיארת עוד לפני שייפגשו. כמו מר אדלסון, אני יכול להבטיח לך אישית ששלמה גם כן מחויב להעלות את רמת התוכן מעל לזו של [חינמונים בניו-יורק ובוסטון]. הוא שכר את אבי רצון כעורך לבקשת ביבי ומר אדלסון (בשיחת טלפון משותפת עם נתן אשל), אבל אין לו סנטימנטים מיוחדים כלפיו. למעשה, מר רצון אמור להתחיל לעבוד בשבוע הבא, כשתקופת ה'צינון' שלו אחרי עזיבת 'מעריב' תחלוף. אני חושב שה'מחלוקת' האמיתית היחידה בין הצדדים לגבי נושא זה היא השאלה האסטרטגית לגבי מהירות העלאת הרמה – סוגיה ששלמה נכון לשקול מחדש בקלות" [ההדגשה אינה במקור].

"'ישראל היום' מפסיד 3 מיליון דולר בחודש"

בתצהירו כותב בן-צבי כי "בדיעבד – וגם מתוך נתונים שמשקפים, לפי מיטב ידיעתי, את פעילות החינמון הנוכחי שאדלסון מממן ('ישראל היום') – ברור כי כבר אז, באפריל 2006, החליט אדלסון לזנוח את הבנות היסוד הראשוניות שגיבשנו בנוגע ל'ישראלי' (עיתון בעל מספר עמודים נמוך; עם מערכת מצומצמת וכיוצ"ב), והחליט לשוות לו אופי שונה בתכלית, נטול כל תוחלת רווחית".

בן-צבי ממשיך וטוען כי "חינמון 'ישראל היום' נושא הפסדים של כשלושה מיליוני דולרים לחודש, ואינו יכול להיות רווחי". לשם הוכחת טענתו מביא בן-צבי טבלה השוואתית בין "ישראלי" ל"ישראל היום". לפי חישוביו של בן-צבי, "ישראל היום" מוציא מדי חודש עבור הדפסת הגליונות 5,865,000 שקל ועוד 16,100,000 שקל לחודש עבור הפצה, ומגיע בסך-הכל לעלות תפעולית של 22 מיליון שקל בחודש.

לפי חישובי בן-צבי, מחיר הנטו של עמוד פרסום למכירה בעיתון שיש לגבות כדי להגיע לאיזון תפעולי עומד על 32 אלף שקל. "והרי לפי פרסומי חברת יפעת האחרונים (שהם הסטנדרט הענפי למכירת פרסום), החינמון 'ישראל היום' אינו מגיע אפילו לשליש מעלות מכירת עמודי פרסום", מציין בן-צבי.

עורך "ישראל היום" עמוס רגב (צילום: "העין השביעית")

עורך "ישראל היום" עמוס רגב (צילום: "העין השביעית")

בעקבות פגישתם של בן-צבי ואדלסון, נוסח הסכם חדש לשותפות, לפי המתכונת שעיצב אדלסון. בן-צבי שב לארץ ופעל לשכירת רגב כעורך ("התנאים שדרש לעצמו רגב נראו בעיני מפליגים ומקוממים", הוא מציין). ביולי החל רגב לעבוד כעורך העיתון, ובאוגוסט אותה שנה נחתם ההסכם המחודש בין בן-צבי לאדלסון.

"כבר כשקיבלנו לידינו – אריאל ואני – טיוטה של ההסכם המתוקן", כותב בן-צבי, "הבנו כי אדלסון הלך 'צעד נוסף' מעבר למה שדובר בפגישתי עימו. [...] אדלסון, כך התברר לנו, אינו מעוניין עוד בכל מעורבות של הירש-מדיה", ולמעשה מבקש לשלוט בעיתון לבדו. לאחר החתימה על ההסכם, מוסיף בן-צבי, השליטה המלאה בעיתון אכן עברה לאדלסון. הוא מינה את אשר בהרב כמנכ"ל בפועל של החברה, ובראשית ספטמבר אותה שנה בוטלו זכויות החתימה של בן-צבי בחברה.

בשלב זה, טוען בן-צבי, אדלסון יזם סדרה של מהלכים "שתכליתם להביא את החברה למצב של קריסה, ובאופן שיאפשר לו לרכוש את חלקה של הירש-מדיה בחברה בפרוטות". בין היתר הוגשה התביעה מטעמו של אדלסון, בקשות להטלת עיקולים, צבירת חובות לבתי-דפוס וכדומה. בדצמבר אותה שנה הודיעה חברת ניוזקו על ביטול המערכת ההסכמית שבין הצדדים ועל הפסקת המימון לפעילות החברה. חברת הירש-מדיה החליטה לקחת על עצמה את המשך הוצאת העיתון, "וזאת גם מתוך דאגה והתחשבות בעובדים הרבים, שהיו מוצאים עצמם מפוטרים לו צלחה כוונת אדלסון להביא לנפילת החברה".

"פגישה איומה ונוראה ומשפילה" של אדלסון עם "מעריב"

באותה תקופה, מספר בן-צבי, "עלה בדעתי הרעיון, לפיו החברה תרכוש עיתון יומי 'רגיל', וזאת לצורך ניצול היתרונות שיש במתכונת משולבת זו של עיתון יומי 'רגיל' וחינמון. [...] מלכתחילה סברתי שיש להתמקד בעיתון 'מעריב'". בן-צבי מתאר כי נפגש לצורך כך עם בעלי העיתון דאז, ולדימיר גוסינסקי ועופר נמרודי. "גוסינסקי שמע, ותמך ברעיון. גם נמרודי נטה לתמוך ברעיון", הוא מציין.

אלא שאז הגיעה הידיעה על הפגישה לאוזניו של אדלסון, ש"גילה עניין רב בהצעת הרכישה". לפי בן-צבי, "גם בעבר, בשיחות שניהלנו, הביע אדלסון עניין ברכישת עיתון יומי ישראלי 'רגיל', שאותו שאף להפוך למעין 'ניו-יורק טיימס' של ישראל'".

בן-צבי מוסיף כי אדלסון ביקש שלאחר השלמת העסקה "ימונה ל'מעריב' מנכ"ל שיוכל להוביל את העיתון להליך של התייעלות משמעותית". בן-צבי מצהיר כי הוא גייס את אשר בהרב, כיום מו"ל ישראל היום", לתפקיד המיועד. בן-צבי הציג פרזנטציה על המהלך המתוכנן בפני אדלסון, ש"התלהב, וביקשני לקבוע בדחיפות פגישה משולשת: אדלסון, נמרודי ואני.

"דאגתי לתיאום פגישה משולשת שכזו כבר למחרת (ביוני 2006)", כותב בן-צבי. ברם במפתיע, ממש סמוך לשעת הפגישה (כ-45 דקות לכן) התקשר אלי אדלסון. שלמה – כך סח אדלסון – אני שותף שלך, ואתה יכול לסמוך עלי. אני צריך להיפגש בעצמי עם נמרודי. בלעדיך. ברם אין לך ממה לחשוש – הוסיף והבטיח: אני אדאג לאינטרס שלך, ואעדכן אותך מיד לאחר הפגישה. עשיתי כדבריו.

"שעות נקפו, ודבר לא שמעתי מאדלסון. מי שכן התקשר אלי היה דווקא עופר נמרודי, שדיווח על פגישה 'איומה ונוראה ומשפילה', כדבריו. אדלסון, כך דיווח נמרודי, דיבר אליהם (אל יעקב ועופר נמרודי) באופן בוטה ואף מעליב. ודבר לא סוכם [...] בדיעבד נראה לי כי בשלב זה של הבירורים שבנוגע לעסקת 'מעריב', החליט אדלסון כי אינו רוצה בי עוד כשותף לצדו במיזם הסינרגטי שיוקם, כתוצאה ממיזוג אפשרי בין 'מעריב' ובין 'ישראלי'".

בהמשך תצהירו מוסיף בן-צבי: "גם ממרחק של השנים שחלפו מאז (כארבע שנים), אני משוכנע כי התנהלותו של אדלסון, שכה הרתיחה את משפחת נמרודי, מנעה עסקה מוצלחת, שהיתה יכולה להניב רווחים ממשיים".

אנשי "ישראל היום" "פעלו בצורה בריונית"

בן-צבי מדגיש כי המהלך העיקרי של אדלסון לריסוק "ישראלי" היה בהקמת החינמון המתחרה "ישראל היום". "ניוזקו ואדלסון לא הסתפקו בבחירת שם דומה לעיתון החדש", כותב בן-צבי. "על מנת להעמיק את הפגיעה בחברה, ניצל אדלסון את האמצעים הכלכליים הבלתי מוגבלים העומדים לרשותו על מנת לגרום לכך שחלק ניכר מעובדי החברה – בהם בכירים ביותר – יעברו לעבוד בחינמון החדש.

"בראש הרשימה, יש להבליט את העורך הראשי של העיתון – עמוס רגב – שממש באותה עת שבה הודיעה ניוזקו לראשונה על הביטול, פשוט נעלם ממערכת העיתון, ולא שב עוד (אפילו לאסוף את חפציו לא בא). דומה שאין צורך לפרט את הנזק הנגרם כאשר עורך ראשי של עיתון יומי קם ונוטש את תפקידו באופן חד ופתאומי, ללא מחליף; ולא עוד, אלא שבסמוך מאוד לאחר מכן החל בהכנות לקראת הקמת החינמון 'ישראל היום', תוך שידול חלק מעובדי 'ישראלי' להצטרף לחינמון החדש. גם מר אשר בהרב – מנכ"ל החברה, שמונה על-ידי אדלסון – הפסיק לעבוד בחברה, סמוך לאחר הודעת הביטול. וגם הוא, כמו מר רגב, פשוט 'נעלם' יום אחד, והחל לפעול במסגרת 'ישראל היום'".

בן-צבי מצהיר כי "מעבר של מאסה כה משמעותית של עובדים גרמה בהכרח גם ל'זליגת' מידע מסחרי סודי רב למתחרה". לדבריו, הוא קיבל "אינדיקציות כי ניוזקו ואדלסון מצליחים לשים ידם, בדרכים לא ברורות, על מידע סודי אודות החברה ופעילותה המסחרית". בן-צבי מזכיר "מסמך פנימי של החברה, שנשלח על-ידי בתפוצת דוא"ל פנימי אך ורק לעובדיה. מדובר במסמך מסווג, שהכיל סודות מסחריים המתייחסים במישרין לאסטרטגיית הפעולה שגיבשה החברה אל מול כניסתו לשוק של החינמון החדש של אדלסון".

בן-צבי טוען כי אדלסון גרם לביטול ההתחייבות של הרכבת להפצה בלעדית של "ישראלי" בשטחה. לדבריו, בתחילה "החלו אנשי 'ישראל היום' לפעול בצורה בריונית ממש", וניסו בכוח לחלק את העיתון בתחנות הרכבת. בן-צבי מצטט מדברי סמנכ"ל הרכבת, כפי שהופיעו בעיתונות, ולפיהם אנשי "ישראל היום" הפגינו "התנהגות אגרסיבית [...] תוך התעלמות בוטה מכללי התנהגות נאותים".

"למיטב ידיעתי", כותב בן-צבי, "בסמוך לאחר משלוח מכתב זה, מונה לרכבת ישראל מנכ"ל חדש ומנהל שיווק חדש. למיטב ידיעתי, בעקבות מסכת לחצים מצד אנשי ניוזקו, החליט המנכ"ל החדש לאפשר את הפצת 'ישראל היום' ברכבת, ובכך לפגוע, הלכה למעשה, בנכס המרכזי של החברה".

"מעשה הפרה בוטה מאין כמוהו של אדלסון"

בן-צבי מספר בהרחבה על החובות שנותרו בחברה לאחר היציאה של אדלסון מהשותפות (כמעט 6 מיליון דולר), ומצהיר כיצד נאלץ בעצמו לעמוד בהתחייבויות שנוצרו בתקופה שבה אדלסון היה בעל שליטה יחיד בחברה.

"ההסתכלות הנכונה על המערכה המשפטית שכאן", כותב בן-צבי בתצהירו, "אינה צריכה להיות כזו, וכאילו מדובר כאן בתביעה כנגד תביעה; או בהתגוששות שבין חברת אחת (ישראל-ניוז) לחברה אחרת (ניוזקו). לדידי, יש בפנינו רק תביעה אחת שהיא אמיתית, נכונה, ומוצדקת, והיא תביעת ישראלי-ניוז, ותביעת הירש-מדיה: תביעה המתמקדת בכך שהיו אלה אדלסון וניוזקו אשר הפרו – באופן בוטה; לא מוצדק; בחוסר תום לב גמור – הסכמים מפורשים שנעשו; ושבהם התחייבו ליתן מימון מלא לחינמון 'ישראלי'.

"אדלסון וניוזקו הם שללא כל הודעה מוקדמת; הם שבניגוד לאמירות מפורשות שהציגו בפני בית-המשפט – הם שהודיעו לפתע על ביטול ההסכמים. ועל אף שבאותה עת היתה השליטה המלאה בעיתון נתונה בידיהם; ובאופן זה הפרו – באופן בוטה; חזיתי; בניגוד למצגים שיצרו כלפי בית-המשפט – את ההסכמים שנחתמו. ולרבות התחייבותם למימון מלא לעיתון. משהפרו אדלסון וניוזקו את התחייבותם, נאלצת היתה הירש-מדיה ליטול על עצמה, ובמימונה, את הוצאתו לאור של העיתון; וכך גם נמנעו פיטוריהם של עובדים רבים.

"[...] מעשה הפרה בוטה מאין כמוהו של אדלסון וניוזקו, שבעודם שולטים ביד רמה בחברה, פשוט קמו יום אחד – לא יום בהיר, אלא מאוד מעונן מבחינת החברה; מבחינת העיתון שהוציאה לאור; מבחינת העובדים הרבים שהועסקו בה – והודיעו, למעשה, שאין בכוונתם לעמוד בהתחייבותם לממן את פעילות החברה. אלא שברצונם – כך ממש הצהירו – לרכוש את השליטה בחברה במחיר נמוך, במסגרת הליכי פירוק שיזמו; ועובדי העיתון – כך ממש הצהירו – יקבלו את שכרם מתגמולי ביטוח-לאומי. כך, באופן העומד בניגוד משווע להתחייבות החוזית.

"למעשה", כותב בן-צבי בהמשך תצהירו, "גם כיום, כשכבר חלפו כשנתיים, מוסיפה הירש-מדיה לשלם סכומי כסף, בהיקף של מאות אלפי שקלים לחודש, שהתחייבה לשלם לספקים, וכן למי מעובדי העיתון, במסגרת הסדרי הפסקת עבודה שנעשו בד בבד עם הפסקת הפצתו וסגירתו של העיתון".

כמו כן מכחיש בן-צבי את טענות ניוזקו כי הוא והירש נטלו לעצמם מיליוני שקלים שלא היו זכאים להם ומצהיר: "לא נטלנו לכיסנו – לא אני, ולא איזה מהנתבעים האחרים – באופן המנוגד להסכם או לדין, אף לא שקל אחד מכספים שהעביר אדלסון. למעשה, לא נטלנו כספים, אלא רק השקענו כספים בעיתון, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים".

ת"א 2426/06

ת"א 1763/07