נס לא קרה לנו
פך שמן לא מצאנו
בסלע חצבנו עד דם
ויהי אור

(מתוך "אנו נושאים לפידים", מלים: אהרן זאב)

רועה ללא צאן

אהרן זאב לא היה אנרכיסט ולא כופר. הוא היה קולה של השכבה ההגמונית כשכתב את השיר לחנוכה "אנו נושאים לפידים", בשנות ה-30 למאה הקודמת; זאב היה סופר ומשורר, עורך "דבר" לילדים", ממייסדי חיל החינוך, ממקימי הוועד למען החייל. שירו, בלחן של מרדכי זעירא, היה להמנון בהגנה, בפלמ"ח, בתנועות הנוער, להיט בקול-ישראל. רק השבוע קלטתי, בעזרתם של חיים גורי ואבישי בן-חיים – יוצרה של סדרת ארבע הכתבות "אלוהים שלי", שהוקרנה בשבוע שעבר בחדשות 10 – ששוחח עימו, שזהו שיר חתרני; המנונם של הציונים החילונים שמרדו בגולה ובאל; האידיאליסטים שוויתרו על ברכתו ועל נִסיו.

חיים גורי, בן 91 השבוע, המצטט בהופעתו בסדרה את מלותיו של השיר, הוא חילוני בן חילונים שנולד כאן והיה מעורב עמוקות בעיצוב דמותו של החזון הציוני  והתרבות הישראלית. גורי, הרואה בשיר ב"אנו נושאים לפידים" את ליבת ההוויה של הדורות המייסדים, עלול להיתפס כאן היום כיהודי בעייתי. "אני חי בתוך עם שיצר תרבות מופלאה, אדירה, שינה את כל העולם במונותיאיזם; אני חי בתוך עם שלקח את אלוהים ברצינות", אומר גורי לבן-חיים בהתנסחות כמעט דיפלומטית, כמבקש להמחיש שאפשר להיות בן העם הזה גם ללא מערכת יחסים אמונית עם היושב במרומים.

אבישי בן-חיים, הכתב לענייני חרדים בחדשות 10, מכיר את החילונים, האתיאיסטים, הכופרים ומכחישי האלוהים – אשכנזים או משתכנזים – ויודע לדבר בשפתם. אולי משום כך שילב בסדרה העוסקת במצבו של אלוהים בחברה הישראלית את אחת הקלאסיקות של מונטי פייתון: סצינת הסקילה של אלה ההוגים את השם המפורש "גֶ'הוֹוָה" בסרט "בריאן כוכב עליון".

בן-חיים הוא איש קו התפר. במראהו – ספק מתנחלי, ספק ניו-אייג'י – ובקסמו הרב, כל השערים והלבבות נפתחים בפניו. הוא יודע להשיק כוסית ערק עם כופרים כמו ג'וני, "הערס הסקפטי" המכבב ברשת ("אם אתם דוסים, תעשו מה שאתם רוצים, כל עוד אתם לא מפריעים לי. יש לכם חבר דמיוני. תיהנו"); עם ליצנים כמו מנחם בן ("מי צייר את החמניות, לא אלה של ון-גוך, מי צייר את החמניות בעצמן?"), עם עמיתו לערוץ ירון לונדון ("איינשטיין היה אתיאיסט גמור. כשלא הכיר בתנועת החלקיקים התת-אטומיים, אמר לנילס בור, 'אלוהים לא משחק בקוביות'). הוא מהגג עם מפקדים, רבנים, היסטוריונים ופילוסופים.

אפילו השפה המשוחררת והעילגות הקלה בסגנון דיבורו של בן-חיים חינניות. הוא יכול לשאול מרואיין "מה הקטע שלך?" ולהטיח במרואיין "איזה בן אלף אתה". הוא מביא דברים מפי הרב שמחה-בונים מפְּשִיסחא ("עשֵה נא שהשכל שלי לא יגבר על האמת"), אך קורא לעיירת מושבו "פָשִׁיסְחַא", היא פְּזִ'יסוּחָה (Przysucha) בפולנית. האם זהו שיבוש מכוון, כאומר, אני לא צריך לשבור את השיניים על איזה שם פולני? בן-חיים לא באמת חרד מלהתמודד עם ירון לונדון, שאותו הגדיר כ"גדול האתיאיסטים מאז שפינוזה". נראה שהוא נהנה לראות איך לשונו העשירה ושפתו המדויקת של לונדון – הרועה ללא צאן מתל-אביב – מדגישה את ריחוקו מֵעַם ומרוח התקופה.

רשימת הנעדרים

מצויד במנוע בעירה פנימי רב כוח – ולכל כוח יש כיוון – יצא בן-חיים לעשות כתבה בהמשכים על אלוהים ועל האמונה. הוא עמד במשימה בהצטיינות, ואף זכה לחלוק טפיחת שכם עם עורכי חדשות 10 מפיה של מגישת המהדורה תמר איש-שלום: "אתה יודע מה אני אוהבת בחדשות 10?", שאלה בסוף שידור אחד הפרקים והשיבה, "שכתב מגיע ואומר, בואו נעשה סדרה על אלוהים – ובמקום לגלגל אותו מכל המדרגות, אומרים לו: מתי אתה יוצא לצלם".

זוהי כתבת מגזין בת ארבעה פרקים בני 15 דקות כל אחד, המוקרנת בהמשכים בלב המהדורות, ובלב הפריים. הפורמט עצמו הוא אחת החריגות הראויות לשבח שפותחו בחדשות 10, בנסיונו להיבדל מחדשות 2. לא ברור אם ההיבדלות באמצעות הגשת מזון עיתונאי תובעני יותר מיטיבה עם תזרים הערוץ, אבל היא מצליחה להביא נושאים מורכבים, מעניינים וחשובים אל תודעתם של צופי המהדורה.

אבישי בן-חיים במופע "שרים מאיר אריאל" בקיבוץ רגבים (צילום מסך מתוך הסדרה)

אבישי בן-חיים במופע "שרים מאיר אריאל" בקיבוץ רגבים (צילום מסך מתוך הסדרה)

הפורמט החריג מאפשר התמודדות טובה יותר עם נושאים חברתיים, צרכניים או כלכליים. העיסוק בשאלות כמו אמונה, הדתה ואלוהות גדול בכמה מידות על הפורמט – ובהכרח מרדד את הנושא. טיפול לא זהיר בנושא נפיץ כמו זה עלול, במקום להאיר ולהרחיב את הדעת, ליצור תודעה כוזבת.

מגבלות היריעה הן מגבלות הסדרה, וכך גם מגבלותיו של יוצרה, החוקר את הבועה בלי לתהות על מחולליה ועל עתידה. בן-חיים מביא גלריה ססגונית של תפיסות אמונה או חוסר אמונה, ככל שהפורמט מאפשר. אך אין ברצונו או בכוחו לרדת לעומקה של התופעה מעוררת ההשתאות, שבה חיילי גדוד היוצא לקרב מביאים עצמם לאקסטזה דתית באמצעות ריקוד סוחף, ועם שובם מקרב הם עולים במסגרת גדודית אל הכותל המערבי כדי לברך בצוותא ברכת "הגומל". בן-חיים מבין שיש ציבור שמתקשה לעכל תופעה כזאת ולתהות על משמעותה, והוא מפנה מוקשים מן הדרך במתן נדיב של זכות כפירה ובחיוך מסתחבק.

הרב דוד סתיו באולפן "העולם הבוקר", מתפלל עם השדרים והצופים לשלום הנערים החטופים,  14.15.6 (צילום מסך, ערוץ 2)

הרב דוד סתיו באולפן "העולם הבוקר", מתפלל עם השדרים והצופים לשלום הנערים החטופים, 14.15.6 (צילום מסך, ערוץ 2)

מעל הסדרה מרחפת המשוואה הפשטנית, המאיימת, המוכרת מחיי היומיום ומכותרות העיתונים, הנכתבת לנגד עינינו ומכתיבה את כללי המשחק: א. אין עולם בלי אלוהים; ב. אם אינך מאמין באלוהי ישראל, ישראליותך מפוקפקת. ג. אם אתה כופר בצדקת הישראליות החדשה, אין מקומך איתנו. לכאורה בן-חיים מציג עבורנו תמונת מצב מגוונת. למעשה הוא מתפעל מן ההתכנסות הישראלית אל תוך עצמה ומציגה באופן בעייתי: הוא מנסה לפענח את התופעה בעצם תיאורה, בהצגת הנמקות ברובד האישי למהפך החברתי המתרחש כאן תוך הימנעות מבחינת הרובד ההיסטורי שלו, בלי לעמוד על מכלול הגורמים למהפך הזוחל, בלי לבחון את הכוחות הפועלים עליו מבפנים ואת ההשפעות עליו מחוץ, ללא בקרת הסיכונים ההכרחית הנדרשת, בין אם זו מהפכה או תהליך אבולוציוני, ובלי לשאול לאן כל זה מוביל.

אין בסדרה, למיטב זכרוני, כל אזכור של היהדות העולמית; דרווין זוכה לאזכור מבטל, כ"אחד המטומטמים הגדולים בהיסטוריה" (על פי מנחם בן). המזרח התיכון לא נוכח בו על תהפוכותיו. גם לא השפעת הקרב המר בין השמאל לימין הפוליטי בכל הנוגע למעשה ההתנחלות, לרצח רבין, להתנתקות מעזה ולעתיד השטחים. כל אלה כמעט שלא נבחנו.

הוא כאן כדי להישאר

התובנה העיקרית, הגלויה לעין, העולה מן הסדרה היא התרכובת המסובכת, הרב-שכבתית, של אמונה, אזרחות, עדתיות, דת ולאום, היוצרת את הישראליות היהודית. ההבטחה האלוהית, הסכנה הקיומית, הטריטוריה הנזילה, שפת התנ"ך, העברית המתחדשת, היהדות כהיסטוריה, היהדות והשואה, האשכנזים והדי.די.טי, היהדות האוניברסלית, היהדות ככנסייה: כמוסד רגולטורי (כשרות, גיור, התאזרחות), כממונה על חיי אישות, מצוות הדת כמכתיבה את אורח החיים האזרחי, המשפטי-הדתי, הצבאי-הדתי, ההתנגשות המתמדת בין מסורת לדת, הדמוקרטיה החוקתית הנאחזת בציפורניה בתהפוכות הזמן, הדמוקרטיה הממלכתית הנשחקת, הדמוקרטיה החברתית המתקשה ללבלב כאן. שאלת האמונה האישית ראויה למיקום בתחתית הטבלה – והיא, בסופו של דבר, הפחות חשובה.

ח"כ שולי מועלם (הבית-היהודי) בטקס ברכת "הגומל" של גדוד 51 בכותל (צילום מסך מתוך הסדרה)

ח"כ שולי מועלם (הבית-היהודי) בטקס ברכת "הגומל" של גדוד 51 בכותל (צילום מסך מתוך הסדרה)

לא נשאלה כאן שאלת השאלות: כיצד הפך ההומניזם האוניברסלי, שרבים משורשיו יונקים מעם המקרא ותרבותו, לתופעה מגונה. כיצד בני-בניהם של הנביאים ישעיהו ועמוס חוזרים ומתרפקים על הפונדמנטליזם הדתי. לא נדונה השאלה איך משפיעים החיים תחת אלימות מתמדת, עימות מדמם ורפיסות מדינית על היחסים בין המאמין לבוראו. לא נשאלה השאלה בדבר השפעתן של 46 שנות כיבוש השטחים על עולמו של הכובש.

דרך עוקפת מציאות

אובדן הדרך ואי-היכולת להתנתק מטריטוריה כבושה דורשת – לשם איזון – התכנסות והתבצרות עד כדי ניתוק מן המציאות. בסדרה מוזכרת שאלת האמונה בקשר לגל התפילה ההמוני שגויס כדי להביא להחזרת החטופים. גל התפילה ההמוני לא הקיף רק את הציבור האמוני, אלא ביקש לגייס באמצעות התקשורת את כל בית ישראל. השאלה שלא נשאלת יותר בבית ישראל היא עד כמה צריכה החברה לשאת על גבה את מעשה ההתנחלות על קצותיו המטורללים ולנהוג כאילו האלימות הנגדית המזוויעה מתפרצת מאליה, ללא סיבה ורקע.

בסדרה הועלתה השאלה המעניינת בדבר כוחה של תפילה, וכן שאלה מעמיקה יותר, אם לצפות מן האל שייענה לתפילה ואם להתאכזב מן האל עם גילוי גופות החטופים. מי שלא הוזכרה בסדרה היא תרבות הנקם המתפתחת. גם לא דובר בה על המצהלות למשמע "סגירת החשבונות" הרבים שיש לנו עם אנשי וארגוני האויב. הסדרה מכירה במצב הקיים ובהכרח לאפס בכל פעם מחדש את מאזן האלימות הנדרש כדי לקיימו. הסדרה לא התייחסה לאי-היכולת לבחון את המצב בעיניים ארציות: איך עם יכול לחיות עם שכניו. אם התשובה המדעית-טכנולוגית בנוסח "כיפת ברזל" אינה מספקת כדי לקיים את הבועה, למה לא לנסות תשובה אמונית, "שכפציצית". את מה שהאפוד הקרמי לא יעצור, תבלום אולי הציצית שמתחת.

ירון לונדון, בצילום מתוך הסדרה

ירון לונדון, בצילום מתוך הסדרה

ההתמקדות הנדושה בשאלה אם יש אלוהים ואם אלוהים ברא את האדם או שהאדם ברא את אלוהים היא בריחה מן המציאות. את אי-התועלת בהעלאת השאלה אפשר לראות לא רק במשנתו של מנחם בן בסוגיית הבריאה כפי שהיא מובאת בסדרה, אלא גם בסקרים מבוססי מדגם. לפי ד"ר הגר להב, 80% מהיהודים הישראלים מאמינים באלוהים (כלומר, 20% מהרשומים בתעודת הזהות כיהודים הצהירו כי אינם מאמינים?). "אלוהים פה", היא אומרת, "והוא לא הולך לשום מקום".

לשם השוואה, שיעור האמריקאים באמריקה המאמינים באלוהים נע סביב אותם סדרי גודל. לפי סקר של מכון האריס בדצמבר 2013, 74% מהאמריקאים הבוגרים מאמינים באלוהים, ירידה בהשוואה ל-2005, אז הצהירו על כך 82% מהנסקרים. ההבדל הוא שאלוהים האמריקאי אינו מבדיל בין מקסיקאי-אמריקאי לקוריאני-אמריקאי לאפרו-אמריקאי ללבנוני-אמריקאי וליהודי-אמריקאי. החברה האמריקאית עברה אמנם תהליך מייסר עד שהגיעה לכך, אבל היום זו חברה המנהלת אורח חיים אזרחי חופשי בתוך הקהילות הדתיות והאתניות המגוונות החיות בה, ובכל מקרה, תמיד כדאי להאמין בגן-עדן ולהשקיע משהו בביטוח נגד אש הגיהנום.

כן, לכו-לם יש אלוהים, כפי שקובעים הסקרים. וכולם מאמינים באיזשהו כוח או כוחות המסדירים את היקום. כולם, כולל החילונים, האסירים, כותבי הפזמונים ואפילו האתיאיסטים שתוארו בכתבה, שעצם הכפירה גורמת להם לעיסוק-יתר במושא כפירתם. "אל תשכח שאין לנו מלה עברית לאתיאיסט חוץ מאשר 'מי שלא מאמין באלוהים'", אומר ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין.

כדי להקיף את כל אלה דרושה סדרה דוקומנטרית רבת פרקים ורבדים, אולי התשובה לסדרת המיינסטרים האפית "עמוד האש". "עמוד הענן?", "עמוד האבק?", "עמוד העשן?". הסיכוי למונומנט  טלוויזיוני כזה בטלוויזיה המסחרית שואף לאפס. קשה גם לדמיין איך תאגיד השידור הציבורי שבהקמה יצליח להתמודד ברצינות עם היקום המשתנה.

כן, דילן

צה"ל אינו רק הארגון הגדול והחזק בחברה הישראלית, הוא גם שומר החותם האזרחי הגדול והחשוב. בשנים האחרונות צה"ל משתנה. לא רק רבנים לצד מפקדים, אלא גם מפקדים שהם כמעט רבנים. צה"ל של היום אינו רק צבא כיבוש, אלא גם צבא נכבש. עד היום לא נשמע קולו של הרמטכ"ל, המרבה לקונן על העדר תקציב, בשאלות רגישות שהמלחמה האחרונה העלתה. מה דעתו של המפקד העליון, האם קציניו ומפקדיו רשאים לרתום את מלחמתם לשירות האל, או לרתום את האלוהים כמסייע בקרב? ומה דעתו על כך שתחת פיקודו הפכו מבצעי המגן למלחמות קדמוניות על שמו הטוב של היושב במרומים ולהוכחת גדולתו?

מח"ט גבעתי עופר וינטר (צילום מסך מתוך הסדרה)

מח"ט גבעתי עופר וינטר (צילום מסך מתוך הסדרה)

בעוד שהדתיות מוחצנת, קהילתית וקולנית יותר, הכפירה נעשית אישית, אינדיבידואלית, הנבנית מעצמה ומוסתרת מעין. תמונות החיילים הרוקדים מגלמות את רוח הקרב החדשה ואת עוצמת האמוניות הקהילתית. בסביבה החילונית נפקחות עיניהם המודאגות של יחידים בניסיון לראות לאן כל זה הולך. הדעת צריכה להיות נתונה לשאלות כמו מהי משמעותה של הגמוניה דתית על מוסדות אזרחיים כמו בית-המשפט וצה"ל ועל ערכים חוקתיים כחופש הביטוי וזכויות האדם, ובעיקר – איך ייראו חילופי המשמרות ומה יהיו גורלו של הציבור החילוני. האם ייפגעו מהותית אורחות חייו? האם במקרה קיצוני יידחק ציבור גדול לבחון אפשרות להגר מכאן? סימן ראשון לאפשרות כזאת העלה באופן בוטה רוגל אלפר ב"הארץ". קל לגנות אותו ולהטיף לו מוסר, אבל קשה יהיה למנוע קולות כאלה מלהישמע – וממעשים כאלה מלהיעשות.

בסצינה נדושה שצולמה בגן-ילדים בכפר-שמריהו שואלת הגננת: "ילדים, מה זה אלוהים בשבילכם?". ילד מצביע, והגננת פונה אליו ב"כן, דילן". זה היה אולי הרגע הקומי ביותר בסדרה, אם כי במבט נוסף זה נראה מצחיק פחות. האם שמו של דילן ניתן לו בגלל העדר ביטחון קיומי, כמעין הכנה לגולה? האם הוריו של הילד דילן מבטחים עצמם מפני מחנק כזה, שיגרום להם לצאת ולממש את שמו בארצו של בוב דילן?

אם ההגמונים החדשים לא יציעו קווי הידברות פתוחים אל הציבור החילוני-העירוני-היצרני, הם עלולים לאבד את בניו של הציבור זה. את השאלות הנפיצות הללו לא ניתן לפתור בסדרה בת 60 דקות, אבל הגיע הזמן להעלותן על השולחן ללא חשש. הרי מי שאינו מאמין, ודאי אינו מפחד.

אתה הוא מלך

ברוחו המשועשעת של אבישי בן-חיים הנה, כמתת סיום, סצינת הלוקר, שאפשר לראות בה נדבך נוסף למשנתם של ג'ון קליז וחבריו לסצינת הסקילה בירושלים של מונטי פייתון.

בסרט "גברים בשחור 2" יוצאים הסוכנים ג'יי וקיי לתחנת הרכבת כשבידם מפתח ללוקר לשמירת חפצים. כשקיי פותח את הלוקר מגלים השניים כי השתכנה בתוכו עדת חייזרים זערוריים עוטי פרווה שהקימו בו עיר וכנסייה ומנהלים פולחן לתפארת. כשהדלת נפתחת מריעים היצורים: "הנה קיי! הוא חוזר אלינו! נותן האור! הריעו לקיי! אתה הוא מלך הלוקר של תחנת הרכבת. הללו את קיי, יושבי לוקר C18 הטובים והנעימים".

"השארתי כאן משהו?", שואל קיי. "הו, כן", אומר לו חייזרון דמוי משה רבנו, "את שומר-הזמן אשר הותרת להאיר את רחובותינו ולבותינו".

"אני מחפש את השעון הזה בכל מקום", אומר קיי.

"על מגדל השעון, קיי הרחום והחנון!".

"קוּל", אומר ג'יי, בעוד קיי מתכופף, מכניס ידו ללוקר, מסיר את השעון מהמגדל המיניאטורי ועונד אותו. בינתיים ג'יי מוריד את שעונו, מניחו בזהירות במקומו ואומר: "טיטניום, חסין מים עד 300 מטר".

"ג'יי הרחום והחנון", מריע הקהל (ויש המשך, הכולל את עשר הדברות הזעירות ומועדוני הסקס הקדושים).