"עִצרו את מכונות הדפוס!", נשמע לפתע קול מחדר המערכת שברחוב השלושה בתל-אביב. "עִצרו את מכונות הדפוס!". ההוראה פילחה את החלל הקטן לשניים, כמו נעל שנזרקת מקצה סלון ועד קצהו. תקתוקי המקלדות החרישו, שיחות הטלפון פסקו, כל העיתונאים ב"ישראל היום" קפאו במקומם. בבת אחת נשתררה דממה.
מעל חומות תאי העבודה החלו מבצבצים בזה אחר זה ראשי החברים – ביסמוט, מרגלית, אידר, שיין, אלי לאון והסוכנויות. הכל העיפו מבט אל עבר דלת משרדו של עמוס רגב, חיכו במתח למוצא פיו. העורך הראשי של העיתון מס' 1 בישראל עמד נרגש בדום מתוח, ידו האחת מצדיעה לעבר רמטכ"ל דמיוני, השנייה מרימה את הטלפון הנייד אל על. השלייקעס שעל כתפיו רטטו, בצד מצחו פעם וריד בקצב שירת "התקווה", בועת קצף הצטברה בצד הימני של פיו.
תמיד רצה להכריז על עצירת מכונות הדפוס, אך מעולם לא העז. כמו ידע-לא-ידע שעדיין לא הגיע הרגע ההולם, שהעתיד צופן לו את ההזדמנות שכעת נקרתה בדרכו, להטיל פצצת אטום עיתונאית על העולם, לשנות בכותרת ראשית אחת את תולדות התקשורת. הערב הרגיש שלם עם ההוראה. הערב יחרות את שמו בדפי ההיסטוריה של העיתונות העולמית. אדוארד מורו, וודוורד וברנסטין, הילדי ג'ונסון, עמוס רגב.
"זה עתה קיבלתי מידע מהבית", פלט לבסוף העורך הראשי, וליכסן את מבטו אל עבר מכשיר הטלפון. "מתברר", הודיע, "מתברר...". עיני כל חברי המערכת ננעצו בו. בהיחבא, מאחורי הגב, סיכלו את אצבעותיהם, קיוו לטוב, אבל לא יכלו לקוות לבשורה טובה יותר מזו שבקעה מגרונו של העורך הראשי: "מתברר שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם!!!".
"ישראל היום", 29.9.14
קריאות הידד מילאו את האוויר כמו הר געש שחיכה אלפיים שנות גלות להתפרצות. "ידעתי!", צעק ד"ר חיים שיין, מניף ידיו לשמים. שלמה צזנה פרץ בבכי. דן מרגלית נראה תחילה מעט המום, אך עד מהרה נטל לעצמו דף והחל לשרבט ציטוטים משירי אלתרמן ומ"תהילים". "ואמונה", מילמל אידר לעצמו, "ואמונה".
ביסמוט שלף בקבוק שמפניה מהמקרר שקבוע תחת שולחנו, מזג לעצמו כוס וחשב כיצד יוכל למנף את הסקופ המפתיע לטיול + תצלום. "תבדוק לי אם יש בהוואי משלחת בטחונית של הצבא המוסרי הזה", הורה לאלי לאון והסוכנויות, שניגש מיד למלאכה.
אהרון (לפי) לפידות הניח יד אבהית על כתפה של הכתבת הצבאית לילך שובל. "אל תתעצבי אל לבך, לילך", אמר לה, "הסקופ הבא על הצבא יהיה שלך". שובל נראתה שבורה, אבל עמוק בלב ידעה שלפי צודק. כבר שבועיים שהיא בודקת מידע רגיש ביותר, שהדליף לה גורם שאין בכיר ממנו במערכת הביטחון, ולפיו חיל האוויר הישראלי הוא הטוב ביותר בעולם.
לפתע נפתחה דלת חדר השירותים ודמותו של גונן גינת שעטה משם בסערה. טרם הספיק להעלות את מכנסיו, דידה העורך הבכיר בצעדים קטנים אל עבר מרכז המערכת. "זה מדהים!", הכריז, "זה מדהים!". "נכון?", פנה אליו צזנה וחיבק אותו בלבביות, "מי היה מאמין שנזכה לחיות ביום שבו יתברר שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם". גינת השתנק לרגע. הוא בכלל רצה לספר לחבריו על הבדיחה המד-הי-מה שמצא זה עתה בספרו של רב אלתר דרויאנוב (כושי ברוסיה!). אבל חיש קל התעשת, הבין את גודל השעה והתיישב לשולחנו.
השעה כבר היתה מאוחרת, גליון "ישראל היום" של יום המחרת ירד אל הדפוס זה לא מכבר. הכותרת הראשית המקורית, שהשיג הכתב איציק סבן, עסקה במשטרת ישראל ובתגלית המפתיעה שלפיה מדובר במשטרה הטובה ביותר בעולם עם המפכ"ל טוב המראה ביותר בעולם. אבל כעת היה ברור לכל, גם לסבן, שיש לשנות את השער מן היסוד. לחבורת "ישראל היום" נכונו עוד דקות ארוכות של עבודה נמרצת.
"תשיגו לי תצלום של ביבי!", שאג רגב אל עבר מחלקת הגרפיקה. הוא הצביע אל עבר חלקו העליון של עמוד השער והכריז: "אני רוצה שתדביקו אותו כאן!". בעוד העורכים בוררים בין מאות אלפי התצלומים של ראש הממשלה נתניהו השמורים במחשבי המערכת, שלפו המעצבים אוטומטית את צבעי הכחול והלבן. יש הוראות שאינן צריכות להינתן.
בינתיים, בחדר העורך, כינס רגב את מיטב המוחות במערכת לדיון אתי ראשון במעלה. האם להציב את ההכרזה על היותו של צה"ל הצבא המוסרי בעולם בין מרכאות, כדי להבהיר שמדובר בציטוט מפי נתניהו, או לתת את המידע כפי שהוא. כעובדה. בסופו של יום הוחלט ללכת על המרכאות. הציטוט "אף פעם אינך יכול להיות זהיר מדי" התנוסס, ממוסגר, על קיר משרדו של רגב, בחתימתו האישית של בנימין נתניהו. העורך הראשי תמיד השתדל לפעול ברוחו.
כעבר שעה קלה המלאכה הסתיימה. הסיפור על משטרת ישראל נדחק פנימה, הבשורה על רמת המוסריות של צה"ל שובצה בכותרת הראשית. העיתון שוב ירד לדפוס, בדרכו להיחלק חינם למאות אלפי אזרחים מאושרים.
רגב הניח את רגליו על שולחן משרדו, הצית סיגר ותחב אגודל מתחת לשלייקעס. העבודה הערב היתה קשה, והשינוי ברגע האחרון עוד יעלה להם מיליונים. "אבל אלף אלפי עזאזלים", חשב לעצמו, "בשביל ימים כאלה נהייתי עיתונאי".