כתב הערוץ הראשון מראיין את סתיו שפיר, ממובילות המחאה, במאהל בשדרות רוטשילד בתל-אביב (צילום: שוקי טאוסיג)
אחד מדרי האוהלים בשדרות רוטשילד בתל-אביב התפרץ אתמול אל עמדות השידור של ערוץ 2 וערוץ 10 תוך כדי שהכתבים במקום העבירו דיווחים חיים על ההתפתחויות האחרונות בתנועת המחאה. אירוע זה יכול לסמל את העמדה הדואלי של כמה מן המפגינים כלפי תפקידה של התקשורת במהלך שחוללו. אסף לוי, אחד ממארגני המחאה ועיתונאי לשעבר ב"כלכליסט" ו"7 ימים", אומר כי היחס הכפול אל התקשורת החל כבר ביום הראשון.
"אנחנו מבינים שהסיקור האדיר שאנחנו זוכים לו הוא דלק להפצת המסרים", הוא אומר. "יחד עם זאת, אנחנו ממש בזים לסגנון של התקשורת". לדבריו, לתקשורת יש תפיסה "כאילו היא מעל הכל" והכתבים משתמשים במיקרופון, לדבריו, כתירוץ ל"התנהגות אדנותית, מתנשאת ואנוכית".
"התרבות העיתונאית בישראל, ואני מכיר אותה משנים ארוכות שעבדתי כעיתונאי, בעיקר מדברת עם עצמה ועסוקה בענייני ברנז'ה יותר מכל דבר אחר. זו עיתונות שבסופו של דבר מחפשת את הצהוב, הרגשני והצעקני, לא כזו שמבקשת לשקף תהליך, אלא כזו שמבקשת לגמור מהר".
לגישה הסנסציונית יש בוודאי תרומה לכך שעשרות אלפי בני-אדם יצאו להפגין, לא?
"אין ספק שזה עוזר, אבל צריך להיות איזון בין הגסות והברוטליות של התקשורת ובין התהליך האזרחי העמוק והרדיקלי שמתהווה כאן. אני מבין את הצורך בשטחיות, אבל צריך שגם תהיה מידה מסוימת של עומק ואינטגריטי והבנה רחבה של הדברים, וזה לא קיים. היום קיים רק זול ושטוח".
כמה מהעיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית" דיברו על נסיונות חבלה בציוד התקשורת בשדרה. "יש פה כמה קבוצות רדיקליות שבפירוש חיבלו בציוד", מודה לוי. "את המסר שאני מעביר בעל-פה הם לקחו צעד רחוק יותר, כי מבחינתם התקשורת היא חלק מהבעיה". המוחים מדברים על דיור, בריאות וחינוך, אך לוי מצביע על כך ש"כמה מהבעיות החריפות של החברה הישראלית הן תולדה של מה שאנשים רואים בטלוויזיה".
העיתונאי מתן חודורוב, שמשדר מהשדרה באופן קבוע עבור חברת החדשות של ערוץ 10, מכיר את היחס הביקורתי כלפי התקשורת באופן אישי. רק אתמול, מספר חודורוב, הוא נתקל באדם שאיים לרצוח אותו אם לא יגיד בשידור את אשר על לבו. "יש הרבה אנשים שמשייכים את התקשורת לבעלי הון ומצביעים עליה כעל חלק מהבעיה, ויש אנשים שהיו רוצים להתבטא יותר וכשהם נענים בשלילה קשה להם לקבל את זה", הוא אומר. "רוב הפעילים משתפים איתה פעולה בשמחה ומבינים את החשיבות והחיוניות שלה להעצמת המאבק שלהם, והחלק הקטן יותר מתנגד להימצאות שלה במקום ומקשה על הצוותים בשטח".
כתב לענייני כלכלה כמו חודורוב לא נתקל בדרך כלל בתגובות כה חריפות, אך עבורו יש בכך גם פן חיובי. "מחאת האוהלים היא מהפכה במונחי הסיקור של התקשורת הכלכלית", הוא אומר. "עד היום התחום הכלכלי התנהל בעיקר במשרדים ממוזגים, בתי-השקעות, בורסות, ובסך-הכל היה תחום די סטרילי. במובן הזה מחאת האוהלים מסמנת מהפך מאוד גדול. פתאום המקורות הזמינים והמיידיים ביותר נמצאים בשטח. פתאום האנשים שעליהם אתה מדבר במשך שנים ברדיו ובטלוויזיה, אותו מעמד ביניים שנשחק, מתייצב לך מול המצלמה ומשמיע קול, והמפגש הבלתי אמצעי עם מושאי הסיקור העיקריים שלך בשטח הוא חוויה מאוד נדירה".
"מבחינתי זה ממש מרגש לראות את עם ישראל יוצא לרחובות בנושאים כלכליים וכאילו נותן את החותמת הרשמית על כך שהנושאים האלה באמת קרדינליים עבורו לא פחות מסדר היום הקלאסי של ענייני חוץ וביטחון", אומר חודורוב.
מתן חודורוב מתכונן לשידור ליד מאהל רוטשילד (צילום: שוקי טאוסיג)
למנהיגי מחאת האוהלים אין ייעוץ תקשורתי מקצועי, לא בשכר ולא בהתנדבות. "אנשים שמייחסים לעצמם טייטלים של יועצי תקשורת וקמפיינים ומומחים לדעת קהל זה בולשיט", טוען לוי. "בסופו של דבר מסר שמבטא תום לב ואמת וכאב הוא המסר שעובד, לא צריך להנדס אסטרטגיות רחבות בשביל לבטא מסר פשוט, וזה הכוח האדיר של המהפכה הזאת. אין פה שום מהלך שתוכנן באופן רב שלבי או בקופירייטינג מהוקצע. זה קשקוש. באנו, דיברנו בכאב וזה תפס".
לדברי לוי, אפילו דובר מקצועי אין לקבוצה שהחלה את המחאה. הוא עצמו, כאמור, עיתונאי לשעבר, עמיתו לקבוצה, רגב קונטס, הוא במאי, ושיר נוסצקי היא עיתונאית פעילה, כך שהם יודעים פחות או יותר כיצד לפעול מול התקשורת. חבר נוסף, רועי נוימן, לקח על עצמו את תפקיד ריכוז הדוברות, על אף שמעולם לא התנסה בכך קודם לכן.
אחד מהעיתונאים המסקרים את המחאה ושוחחו עם "העין השביעית" מספר כי באין דברור מסודר, הוא פשוט נמצא בקשר רציף עם כמה מהפעילים. ריבוי הקבוצות השונות במאהל מביא לכך שהוא מקבל מדי יום מאות מיילים, סמסים ושיחות טלפון עם הודעות לעיתונות על פעילויות מתוכננות. "מהבחינה הזו", הוא אומר, "אתה מוצף במידע. דובר מקצועי יש לו עוד הרבה דברים אחרים להתעסק איתם. כאן כל אחד שולח לך משהו".
"בהחלט אין כתובת אחת במחאה הזו שאליה אפשר לפנות לשם השגת אינפורמציה", מוסיף חודורוב. "בגלל האופי המיוחד של המאהל כמעין סלט של אג'נדות, אתה צריך לפנות לכתובות רבות". לדבריו, נוסף על ריבוי המסרים מהקבוצה המקורית, מוצפים העיתונאים בהודעות מטעם כל דוברי הארגונים והגופים שהצטרפו למאבק. "לא תמיד הארגונים מתואמים אחד עם השני, לא לגבי דפוסי הפעילות במישור הטכני ולא לגבי האג'נדה", מציין חודורוב.
עונת המלפפונים
על סוגיה אחת כל העיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית" מסכימים – גם אם לכמה מהמפגינים יש ביקורת על התקשורת, מבחינת העיתונאים עצמם התקשורת מסקרת את תנועת המחאה באהדה גדולה. זו אינה מציאות מובנת מאליה.
בימים שבשגרה, כלי תקשורת מסחריים אינם נוטים להבליט נושאי רווחה. אולי מפני שאי-שקט חברתי בהיקף גדול עלול לפגוע במסעות פרסום מתוכננים ובהכנסותיהם של המפרסמים הגדולים, אולי משום שהלך רוח סוציאליסטי מנוגד לחלוטין למדיניות ההפרטה שמאפיינת את התעסוקה בכלי התקשורת, ואולי כי העורכים סבורים כי לנושאים ממין זה אין דרישה בקרב הקהל. בכל זאת, למעט חריגים כ"ישראל היום" או "מקור ראשון", התקשורת הישראלית מחבקת את תנועת המחאה הנוכחית.
עיתונאים שמסקרים את המחאה מתארים הלימה בין תחושת ההזדהות שלהם עם מטרותיה ובין רצונם של ראשי המערכת בסיקור מקיף שלה. "זה בא מכולם", אומר כתב באחת ממערכות כלי התקשורת. "זה אחד המאבקים היותר כלליים שיש, וקשה שלא להזדהות עם זה. בין אם זה ראש המערכת, ראש הדסק או רכז הכתבים, כולם מוצאים את עצמם במחאה הזאת. אני מאמין שעד העורך הראשי כולם מאמינים שהמאבק צודק. גם אנחנו בשטח שואפים לעודד את העניין".
לדבריו, ידוע לו כי גורמים בהנהלה אינם מרוצים, אך בינתיים אין הדבר בא לידי ביטוי בסיקור. ההפך הוא הנכון. עיתונאים שראו בימים הראשונים את המחאה וזיהו את המארגנים ממחאות אחרות, הוא מספר, העדיפו שלא לפרסם זאת ולא להבליט את זהותם כדי לא לפגוע במחאה. גם בהמשך, אחרי שהמחאה כבר זכתה לתמיכה בחוגים רחבים באוכלוסייה, היחס היה בכפפות של משי. "מאמינים בזה ולכן לא חוקרים לעומק", הוא אומר, ומדגיש כי בימים אחרים, שאלות לגבי מימון המחאה וכדומה היו מועלות באופן ברור יותר.
עיתונאים אחרים מדגישים כי הם מקפידים לשלב בדיווחיהם הן את עמדות משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה והן את המחלוקות שמתגלעות בין הפעילים. "ממש אין הנחיה מלמעלה", אומר אחד העיתונאים. "כשאני רואה את המחאה ואת הגודל שלה, אני לא צריך שיבקשו ממני. אני מעביר טקסטים, ולא משנים לי את המלים. אין פערים ביני לבין המערכת".
עיתונאי אחר מסביר כי לתזמון המחאה חשיבות מכרעת. "אנחנו בקיץ, עונת המלפפונים", הוא אומר, "כולם בפגרות, המקורות הרגילים שלך בחופשה, תמיד בקיץ יש ואקום, וזה נפל בזמן הנכון". עיתונאי אחר מוסיף כי בתקופה שכזו, בחירה שלא לסקר בהרחבה את המאבק היא חסרת היגיון מסחרי. "עם ישראל מרגיש מאוחד", הוא אומר, "אני לא חושב שאיזשהו עורך רוצה לבוא ולפוצץ את הבועה הזאת בפנים". לכך יש להוסיף כי מחאה עממית שמובלת על-ידי צעירים היא חומר שקל לתרגם לעיתונות פופולרית, בלי קשר למסרים שהצעירים הללו מעבירים.
בין אם הסיבות לסיקור האוהד והמקיף הן שיקולים מסחריים ובין אם הן מחסור עונתי בתכנים, כל העיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית" הדגישו את ההזדהות שהם ועמיתיהם חשים עם המפגינים. "התקשורת היום הרבה יותר צעירה מבעבר, היא מורכבת מצעירים שנמצאים באותו מצב של המפגינים, גם הם נלחמים על שכר הדירה, מתמודדים עם יוקר המחיה", הסביר אחד העיתונאים. "הם לא יכולים לשבת ולהפגין כי הם משועבדים לעבודה, אבל התמיכה שלהם מתבטאת בבמה הגדולה ובאהדה שהם נותנים לסיפור".
"יש היסחפות. אנשים גומרים משמרת עריכה בדסק ועושים סיבוב ברוטשילד במאהל, וזה מכניס אותם לאווירה. יש התלהבות, הרגשה שמשהו קורה", אומר עיתונאי אחר, ושלישי מדגיש כי אף שהסיקור אוהד, הוא לא מגויס. לדבריו, העיתונים לא יזמו ולא הפכו לשותפים באירועים כמו במקרה גלעד שליט, למשל. "אני לא רואה את זה כהתגייסות", הוא אומר. "נגיד שזה יותר נפנוף על גחלים".
העיתונאי רועי צ'יקי ארד, שכותב על המחאה ל"הארץ", מסביר את הסיקור הרחב כך: "כרגע, מעברת רוטשילד הנושא המעניין ביותר בישראל. העיתונים מסקרים את הסיפור כי הוא מעניין, חשוב, מחדש, מרגש. יכול להיות שמבחינת המו"לים עדיף לא לסקר את זה, הרי הם משתדלים להתרחק מסיקור מחאות חברתיות בימים כתיקונם, שאנשים לא יקבלו רעיונות, אבל אין ספק שזה הדבר שהכי ראוי לסקרו בישראל – פעם ראשונה שקורה דבר כזה במדינה. כלומר קורה כאן כרגע משהו לא קונספירטיבי, שאנשים עושים את עבודתם, וזה באמת מעורר חשד. אולי בצדק".