פליטים מתראקיה
טורונטו דיילי סטאר, 14 בנובמבר 1922
סופיה, בולגריה. ברכבת נוחה, כשזוועות הפינוי בתראקיה מאחורי, זה כבר מתחיל להיראות לא-אמיתי. זהו היתרון של הזיכרון.
כבר תיארתי את הפינוי במברק ששלחתי מאדריאנופול ל"סטאר". אין טעם לחזור על זה. הפינוי עדיין נמשך. לא משנה כמה זמן ייקח למכתב הזה להגיע לטורונטו, כשתקראו את זה ב"סטאר" תהיו בטוחים שאותה תהלוכה נוראה ומשתרכת של אנשים שגורשו מבתיהם עדיין מתנהלת בטור רציף על הדרך הבוצית למקדוניה. דרוש זמן רב להזיז מיליון וחצי אנשים.
אדריאנופול עצמה אינה מקום נעים. ירדתי מהרכבת בשעה אחת-עשרה בלילה וגיליתי תחנה שהיא שלולית בוץ מלאה חיילים, חבילות, קפיצי מיטה, מצעים, מכונות תפירה, תינוקות, עגלות שבורות, הכול בתוך הבוץ והגשם המטפטף. להבות נפט האירו את הזירה. מנהל התחנה סיפר לי שהוא שלח באותו יום חמישים ושבעה קרונות של חיילים במנוסה למערב תראקיה. כבלי הטלגרף נחתכו. חיילים נוספים המשיכו להתאסף ולא היו אמצעים לפנות אותם.
תצלום פספורט של ארנסט המינגווי, 1923 (נחלת הכלל)
מנהל התחנה סיפר לי ש"מדאם מארי" זה המקום היחיד בעיר שאפשר לישון בו. חייל הוביל אותי ל"מדאם מארי" דרך הרחובות הצדדיים החשוכים. עברנו בתוך שלוליות בוץ והקפנו בריכות רפש שהיו עמוקות מדי לחצייה. "מדאם מארי" היה חשוך.
דפקתי בדלת, וצרפתי יחף במכנסיים פתח לי. לא היה לו חדר, אבל יכולתי לישון על הרצפה אם הבאתי שמיכות משלי. זה לא נראה מוצלח.
ואז מכונית נעצרה בחוץ, ושני עובדי קולנוע ונהג נכנסו פנימה. היו להם שלוש מיטות שדה והם הציעו לי לפרוש את השמיכות שלי על אחת מהן. הנהג ישן במכונית. כולנו התהפכנו על מיטות השדה והגבוה מבין אנשי הקולנוע, שנקרא "שורטי", סיפר לי שהם עשו מסע נוראי מרודוסטו שעל ים המרמרה.
"תפסתי היום כמה צילומים מעולים של כפר עולה באש", שורטי הסיר מגף אחד. "מופע מעולה – כפר עולה באש. כמו לבעוט בתל נמלים". שורטי הסיר את המגף השני. "מצלמים את זה משניים-שלושה כיוונים וזה נראה כמו עיירה של ממש שעולה באש. אוי כמה שאני עייף. העסק הזה של הפליטים זה ממש גיהנום. באמת רואים דברים איומים בארץ הזאת". בתוך שתי דקות הוא נחר.
בסביבות אחת בלילה התעוררתי בצמרמורת נוראה, חלק מהמלריה שחטפתי בקונסטנטינופול. הרגתי את היתושים שלגמו יותר מדי ולא יכלו להתעופף הרחק מהפנים שלי, המתנתי עד שהצמרמורת תחלוף, נטלתי מינון גדול של אספירין וכינין וחזרתי לישון. חזרתי על התהליך שוב לקראת בוקר. אחר כך שורטי העיר אותי.
"היי, בחור, תסתכל על קופסת סרט הצילום הזאת". הסתכלתי עליה. היא רחשה כינים. "הן בטח רעבות אם הן אוכלות את הסרט שלי. בטוח הקטנות האלה רעבות".
מיטות השדה רחשו כינים אף הן. חטפתי כינים במהלך המלחמה, אבל אף פעם לא ראיתי משהו דומה למה שהיה בתראקיה. אם התבוננת על נקודה כלשהי באיזה רהיט, או באיזה מקום על הקיר, במשך דקה רצופה, היית יכול לראות אותה זוחלת, לא ממש זוחלת, אבל זזה בנקודות קטנטנות, שמנוניות.
"הן לא פוגעות בבני אדם", אמר שורטי. "הן סתם קטנות כאלה".
"זה כלום, הקטנות האלה. היית צריך לראות את אלה מהסוג הגדול בלול בּוּרגאז".
מדאם מארי, אשה קרואטית גדולה ומרושלת, הגישה לנו קפה שחור ולחם שאור שחור בחדר החשוף ששימש כחדר אוכל, כסלון, כמשרד המלון וכחדר אורחים.
"החדר שלנו שורץ כינים, מדאם", אמרתי בעליצות, בניסיון לעורר שיחה סביב השולחן.
היא פרשה את ידיה לצדדים. "זה יותר טוב מלישון ברחוב, נכון, מסיֶיה? זה יותר טוב?".
הסכמתי איתה. יצאנו, ומדאם מארי עמדה מאחור והביטה בנו.
בול טורקי שבמרכזו מסגד סלימייה באדריאנופול, 1913 (צילום: Lefteris Papaulakis / Shutterstock.com)
בחוץ טפטף גשם. בסופו של הרחוב הצדדי הבוצי שבו היינו ראיתי את התהלוכה האנושית הנצחית מתקדמת באטיות על דרך האבן הגדולה שיוצאת מאדריאנופול דרך עמק מריצה, מגיעה לקראגאז ושם מתפצלת לדרכים אחרות שחוצות את הארץ המתעגלת למערב תראקיה ולמקדוניה.
שורטי ושות' עשו כברת דרך במכוניתם בדרכם חזרה לרודוסטו ולקונסטנטינופול ולקחו אותי טרמפ על דרך האבן שבה חלפה תהלוכת הפליטים לאדריאנופול. כל העגלות גדולות-הגלגלים שנמשכו על ידי פרים ותאואים, שיירות הגמלים והאיכרים הרטובים, נעו על הדרך מערבה, אבל היה זרם נגדי דק של עגלות ריקות, נהוגות בידי טורקים בבגדים בלויים ספוגי גשם ובתרבושים, שעשו את דרכן בחזרה כנגד הזרם המרכזי. בכל עגלה טורקית היה חייל יווני שישב מאחורי הרַכָּב כשרובה בין ברכיו ושכמייתו משוכה עד צווארו כדי לא להירטב מהגשם. העגלות הוחרמו על ידי היוונים כדי לחזור לתוך תראקיה, להעמיס מטען של פליטים ולעזור בפינוי. הטורקים נראו קודרים ומפוחדים מאוד. היתה להם סיבה להיראות כך.
בהתפצלות דרך האבן באדריאנופול נוּתבה כל התנועה שמאלה על ידי יווני בודד מחיל הפרשים שישב על סוסו כשרובה הקרבין תלוי על גבו, וביצע את הניתוב על ידי הצלפה קָרַת רוח בשוט על פניו של כל סוס או פר שפנה ימינה. הוא סימן לאחת העגלות, שהיתה נהוגה על ידי טורקי, לפנות ימינה. הטורקי הפנה את עגלתו ודרבן את פריו לדהירה מסורבלת, פעולה שהעירה את החייל היווני שרכב איתו בעגלה, וכשזה ראה שהטורקי פונה מהדרך הראשית, הוא קם והנחית לו מכה בתחתית הגב בקת הרובה שלו.
הטורקי – שהיה איכר שנראה מוזנח ורעב – נפל מהעגלה על פניו, התרומם באימה וברח משם כמו ארנב. פרש יווני ראה אותו רץ, דרבן את סוסו ורדף אחריו. שני חיילים יוונים והפרש תפסו אותו, הנחיתו כמה מהלומות בפניו כשהוא צועק כל הזמן במלוא העוצמה, והוא הובל, בפָנים מדממות, בעיניים פעורות ובלי שיבין מה קורה, בחזרה לעגלה והתבקש להמשיך לנהוג. אף אחד בתהלוכה הארוכה לא שם לב לאירוע.
צעדתי עם תהלוכת הפליטים לאורך שמונה קילומטרים, כשאני עוקף גמלים מתנדנדים ונוחרים, עגלות שוורים שגלגליהן מנוקרים והן עמוסות בערימות גבוהות של מצעים, מראות, רהיטים, חזירים שרועים קשורים, אמהות שמצטופפות עם תינוקותיהן מתחת לשמיכות, זקנים וזקנות שנשענים על אחורי עגלות התאו כשכפות רגליהם נעות, עיניהם על הדרך וראשיהם שקועים; פרדות תחמושת, פרדות עמוסות ערימות של רובים, הקשורים יחדיו כמו אלומות של שיבולים, ומדי פעם איזו מכונית פורד חבוטה ובה קציני מטה שעיניהם אדומות וטרוטות מחוסר שינה, וכל הזמן האיכרים התראקים האטיים, ספוגי הגשם, שנעים בכבדות, נשרכים, מתקדמים לאט בגשם, משאירים את בתיהם מאחור.
לאחר שחציתי את הגשר מעל עמק מָריצה, שהיה מוצף מים בוציים ברוחב חצי קילומטר אחרי שרק אתמול היה יבש ומכוסה עגלות של פליטים — פניתי ימינה וחציתי רחובות צדדיים כדי להגיע אל "מדאם מארי" ולכתוב מברק ל"סטאר". כל הכבלים היו חתוכים, ולבסוף השגתי קולונל איטלקי שהיה בדרכו בחזרה לקונסטנטינופול עם משלחת של מדינות ההסכמה. הוא הבטיח לשלוח אותו למעני במברקה המקומית למחרת.
הקדחת התחזקה, ומדאם מארי הביאה לי בקבוק יין תראקי, מתוק להבחיל, לשתות בעזרתו את הכינין.
"לא אכפת לי שהטורקים יבואו", אמרה מדאם מארי, התיישבה במלוא נפחה הגדול אל השולחן וגירדה את סנטרה.
"למה לא?".
"כולם אותו דבר. היוונים והטורקים והבולגרים. כולם אותו דבר". היא נענתה בחיוב לכוס יין. "ראיתי את כולם. כולם שלטו בקָראגאש".
"מי הכי טובים?", שאלתי.
"אף אחד. כולם אותו דבר. הקצינים היוונים ישנים כאן ואחר כך יבואו הקצינים הטורקים. יום אחד הקצינים היוונים יבואו עוד פעם. כולם משלמים לי". מילאתי את כוסה.
"אבל האנשים המסכנים שם על הדרך". לא יכולתי להשתחרר מאימת התהלוכה בת שלושים הקילומטר, וכבר ראיתי כמה דברים נוראיים באותו יום.
"נו, טוב", מדאם מארי משכה בכתפיה. "זה תמיד ככה עם אנשים. טוּז'וּר לָה מֵם שוֹז. אתה יודע, לטורקי יש פתגם. יש לו הרבה פתגמים. 'זאת אינה רק אשמתו של הגרזן, אלא גם של העץ'. זה הפתגם שלו".
זה אכן הפתגם שלו.
"אני מצטערת על הכינים, מסייה". מדאם מארי סלחה לי בהשפעת הבקבוק. "אבל למה אתה מצפה? זה לא פריז". היא קמה, גדולה ומרושלת וחכמה במידה שאנשים סופגים חוכמה בבלקן. "שלום, מסייה. כן, אני יודעת שמאה דראכמות זה חשבון מוגזם, אבל המלון שלי הוא היחיד כאן. זה יותר טוב מהרחוב, אה?".
מוסוליני: הבלוף הגדול ביותר באירופה
טורונטו דיילי סטאר, 27 בינואר 1923
לוזאן, שווייץ. בשאטוֹ דה אוּשי – ארמון כה מכוער שבהשוואה אליו האוֹד פֵלוֹז הוֹל שבפטרוסקי, מישיגן, נראה כמו הפרתנון – נערכות הישיבות של ועידת לוזאן.
שאטוֹ דה אוּשי, שווייץ (צילום: Edwin Lee, רישיון CC BY 2.0)
את השם Ouchy מבטאים אוּשי ולא אוּצ'י, ולפני כשישים שנה זה היה כפר דייגים קטן שבו בתים פגועי מזג אוויר, אכסניה נעימה צבועה לבן ובעלת מרפסת מוצלת – שביירון נהג לשבת בה, רגלו הפגומה על כיסא והוא מתבונן באגם ז'נבה וממתין שיצלצל הפעמון המכריז על ארוחת הערב – ומגדל ישן הרוס שהתנשא מתוך קני הסוף בקצה האגם.
השווייצים הרסו את בתי הדייגים, כיסו בלוח את המרפסת שבחזית האכסניה, הזדרזו להעביר את כיסאו של ביירון למוזיאון, מילאו את חוף קני הסוף באדמה שנלקחה מהחפירות שנעשו למען הקמת בתי המלון הענקיים הריקים, שמכסים את המעלֶה שמגיע עד לוזאן, ובנו סביב המגדל הישן את הבניין המכוער ביותר באירופה. בניין זה, העשוי אבן אפורה, דומה לאחד מקני האהבה שבנו מלכי הזָאוארקרָאוּט[1] לאורך הריין לפני המלחמה כבתי חלומות למלכוֹת הזאוארקראוט שלהם, והוא מגלם את הצדדים הגרועים ביותר של האסכולה האדריכלית כלב-ברזל-על-המדשאה. גבעה תלולה מתרוממת מהאגם עד לעיר לוזאן שעל הגבעה.
אפשר לדעת שהוועידה בדיונים לפי שורות הלימוזינות שחונות ליד הארמון ופונות לאגם. על כל לימוזינה דגל המשלחת שלה. חסרים הדגלים של המשלחת הבולגרית והרוסית. ראש ממשלת בולגריה, סטַמבּוליסקי, נחלץ מבין הדלתות המסתובבות של הארמון, מתבונן בחשד בשני השוטרים השווייצים חבושי הקסדות, מזעיף פנים לעבר הקהל ופוסע במעלה הגבעה אל מלונו. סטמבוליסקי אינו יכול להרשות לעצמו לנסוע בלימוזינה, גם אם היה לו כסף. דבר זה היה מדוּוח לסופיה, וממשלת האיכרים שלו היתה דורשת הסבר. לפני כמה שבועות הוא התגונן נמרצות בפני בית המחוקקים הבולגרי כנגד האשמה של קבוצה מבוחריו, לובשי מעילי עור כבש, שהוא נוהג לגרוב גרבי משי, אינו קם לפני תשע בבוקר, שותה יין ומושחת על ידי חיי העיר העצלים.
המשלחת הרוסית אף פעם אינה יודעת מתי תוזמן לוועידה ומתי לא, ולפיכך החליטה מבעוד מועד, באחת מאסיפותיה המשפחתיות בחצות הלילה במלון סבוי, שיהיה יקר מדי להחזיק לימוזינה כל הזמן. מונית מגיעה לדלת הכניסה וארנס, איש הצ'קה[2] וסוכן העיתונות הבולשביקית, מגיח ממנה, פניו הכבדות הכהות מלגלגות ועינו היחידה מתרוצצת ללא מעצורים; אחריו יוצאים רקובסקי וצִ'יצֵ'רין. לרקובסקי האוקראיני פנים חיוורות, תווים משורטטים להפליא, אף נשרי ושפתיים קפוצות, אציל פלורנטיני של פעם.
צ'יצ'רין אינו כפי שהיה בגנואה, כשנראה כמו אדם היוצא מהחושך אל אור שמש חזק מדי וממצמץ אל העולם. הוא יותר בטוח בעצמו עכשיו, יש לו מעיל חדש ומראה מטופח יותר, חייו בברלין טובים. פניו מלאות יותר, אם כי בפרופיל הוא נראה כמו תמיד, זקנו ושפמו מדולדלים אדמדמים ובגדיו הישנים הדהויים תלויים ברפיון.
מוסטפא כמאל אטאטורק (משמאל) ואיסמט פשה בוועידת לוזאן, 1923 (נחלת הכלל)
כולם רוצים לראות את איסמֶט פּאשָה, אבל אחרי שרואים אותו פעם אחת לא רוצים לראותו שוב. הוא איש כהה קטן, ללא שמץ של קסם אישי, נראה קטן ולא מעניין ככל שאדם יכול להיות. הוא נראה כמו מוכר תחרה ארמני יותר מאשר כמו גנרל טורקי. יש בו משהו שמזכיר עכבר. ככל הנראה יש לו כישרון להיות בלתי-מוכר. למוסטפה כמאל יש פנים שאיש אינו יכול לשכוח, ולאיסמט יש פנים שאיש אינו יכול לזכור.
אני חושב שלמעשה לאיסמט יש פנים שמתאימות לקולנוע. ראיתי אותו בסרטים. הוא נראה קשוח, סמכותי, כוחני ובאופן מסוים יפה. כל מי שראה במציאות את הפנים הרפויות, הרציניות של כל אחד מאותם שחקני קולנוע שנראים יפי תואר על המסך, יודע למה אני מתכוון. פניו של איסמט אינן רפויות או רציניות, הן פשוט סתמיות וחסרות אופי. אני זוכר שראיתי את איסמט בימים הראשונים של הוועידה נכנס למלון סבוי בדיוק כשקבוצת כתבים יצאה מאחד "הראיונות ההמוניים" המפורסמים של צ'יצ'רין. איסמט עמד והמתין למעלית בתוך קהל האנשים האלה שהמתינו ימים רבים לריאיון איתו עצמו, ואף אחד מהם לא זיהה אותו. הוא נבלע יותר מדי בהמון.
לא רציתי לחבל בכך, אבל בכל זאת ניגשתי ובירכתי אותו.
"זה מצחיק מאוד, הוד מעלתך", אמרתי בשעה שכמה כתבים הקיפו אותו והרחיקוהו מדלת המעלית.
הוא חייך כמו נערה צעירה, משך בכתפיו ונשא את כף ידו אל פניו במבוכה. הוא צחקק.
"קבע פגישה כדי לשוחח איתי", אמר ולחץ את ידי, נכנס למעלית וחייך אלי. הריאיון הסתיים.
כאשר באמת ראיינתי אותו הסתדרנו מצוין, מכיוון ששנינו דיברנו צרפתית גרועה, דבר שנחשב לבושה אצל טורקי משכיל, מכיוון שבטורקיה ידיעת צרפתית היא צורך חברתי כמו ברוסיה. איסמט מסתיר את ידיעתו הפגומה בצרפתית על ידי העמדת פנים שהוא חירש. הוא יודע להעריך בדיחה טובה, האיסמט הזה, והוא מחייך לעצמו בהנאה כאשר הוא מתערסל לאחור על גב הכיסא ומזכירו צועק לאוזנו בטורקית את הערותיו של הגדול מכולם.
בפעם הבאה שראיתי את איסמט אחרי שראיינתי אותו, הוא הסב לשולחן בהיכל לריקודי ג'ז במונטרֶה וחייך בהנאה אל הרקדנים. זוג טורקים גדולים ואפורי שיער הסבו עמו לשולחן והתבוננו סביבם בעגמומיות בשעה שאכל המון עוגות, שתה שלושה ספלי תה והתבדח ללא סוף בצרפתית גרועה עם המלצרית שהביאה את התה. המלצרית נראתה כנהנית מאיסמט ואיסמט ממנה. הם בילו נפלא יחד. אף נפש חיה במקום לא זיהתה אותו.
מוסוליני הוא הניגוד המוחלט לאיסמט. מוסוליני הוא הבלוף הגדול ביותר באירופה. גם אם מוסוליני יוציא אותי להורג מחר בבוקר, עדיין אמשיך לראות בו בלוף. ההוצאה להורג תהיה בלוף. הַשיגו פעם תצלום טוב של סיניור מוסוליני ובחנו אותו. תוכלו להבחין ברפיון פיו, שמאלץ אותו להרצין פנים בזעף המוסוליני המוכר שמחוקה על ידי כל פשיסט איטלקי בן תשע-עשרה. בחנו את הישגיו בעבר. בחנו את הקואליציה סביב הרעיון שפשיזם מחבר בין הון לפועלים ובדקו את ההיסטוריה של קואליציות בעבר. בחנו את כישרונו להלביש רעיונות קטנים במילים גדולות. בחנו את נטייתו לדו-קרב. האמיצים האמיתיים אינם צריכים להשתתף בדו-קרב, והרבה פחדנים משתתפים כל הזמן בדו-קרב כדי לגרום לעצמם להאמין באומץ לבם. ואחר כך תביטו בחולצתו השחורה ובחותלותיו הלבנות. משהו משובש, אפילו מבחינה היסטורית, באדם שלובש חותלות לבנות עם חולצה שחורה.
בניטו מוסוליני נואם (נחלת הכלל)
קצרה היריעה מלהכיל את השאלה אם מוסוליני הוא בלוף או כוח גדול ויציב. ייתכן שמוסוליני ימשיך לשלוט עוד חמש-עשרה שנים או שיופל באביב הבא על ידי גבריאל ד'אנוּציו, ששונא אותו. אבל הרשו לי להציג שתי תמונות אמיתיות של מוסוליני בלוזאן.
הדיקטטור הפשיסטי הודיע שהוא יערוך מסיבת עיתונאים. כולם באו. כולנו הצטופפנו בחדר. מוסוליני ישב אל שולחן עבודתו וקרא ספר. פניו התכרכמו במבט הזועף המפורסם. הוא נכנס לתפקיד הדיקטטור. מכיוון שהיה עיתונאי לשעבר, הוא ידע לכמה קוראים יגיעו המאמרים שיכתבו האנשים שבחדר בעקבות הריאיון שעמד לתת. הוא המשיך להיות שקוע בספרו. מנטלית הוא כבר קרא את השורות שנכתבו באלפיים העיתונים שניזונו ממאתיים הכתבים. "כשנכנסנו לחדר, הדיקטטור בחולצה השחורה לא נשא את מבטו מהספר שקרא, כל כך היה מרוכז וכו'".
התקרבתי על קצות האצבעות מאחוריו לראות מה הוא קורא בעניין כזה. זה היה מילון צרפתי-אנגלי – שהוחזק הפוך.
התמונה האחרת של מוסוליני כדיקטטור היא מאותו יום, כשקבוצה של נשים איטלקיות שחיו באותה עת בלוזאן באה לסוויטה שלו במלון בּוֹ-ריוואז', להגיש לו זר ורדים. היו שם שש נשים ממעמד האיכרים, נשותיהם של פועלים שחיו בלוזאן, והן עמדו מחוץ לדלת והמתינו לחלוק כבוד לגיבור הלאומי החדש של איטליה. מוסוליני יצא מפתח הדלת במעיל הפראק שלו, במכנסיו האפורים ובחותלות הלבנות. אחת הנשים פסעה קדימה ופתחה בנאום. מוסוליני נתן בה מבט זועף, מלגלג, הניח לעיניו הגדולות הכמו-אפריקאיות לשוטט על פני חמש הנשים האחרות וחזר לתוך החדר. האיכרות הלא-יפות בבגדיהן החגיגיים נותרו לעמוד שם ולהחזיק את הוורדים שלהן. מוסוליני נרשם כדיקטטור.
חצי שעה לאחר מכן הוא נפגש עם קלייר שרידן,[3] שחיוכיה פילסו את דרכה להרבה ריאיונות, והיה לו פנאי לשיחה בת חצי שעה.
מובן שכַּתָבי העיתונות בתקופת נפוליאון היו עשויים להיתקל באותם דברים אצל נפוליאון, והאנשים שעבדו ב"ג'וֹרנָלֶה ד'איטליה" בימיו של קיסר היו עשויים למצוא את הסתירות האלה אצל יוליוס, אבל לאחר מחקר מעמיק של הנושא נראה שיש במוסוליני הרבה יותר מבּוטומֵלי — הורציו בוטומלי האיטלקי המצליח, הענק, חובב הדו-קרב ששׂשׂ אלי קרב — מאשר מנפוליאון.
אולם לא ממש בוטומלי. בוטומלי היה טיפש. מוסוליני אינו טיפש והוא איש ארגון מעולה. אבל זה מאוד מסוכן לארגן פטריוטיות של אומה אם אינך כן, במיוחד אם אתה מפתח את הפטריוטיות של בני האומה לגובה כזה שהם מציעים להלוות כסף לממשלה ללא ריבית. כשאיטלקי משקיע את כספו בעסק הוא רוצה תוצאות והוא יַראה לסיניור מוסוליני שהרבה יותר קל להתנגד לממשלה מאשר לנהל את הממשלה בעצמך.
תקום אופוזיציה חדשה, היא כבר מתהווה עכשיו, וינהיג אותה אותו קירח זקן, אולי קצת משוגע אבל כן לחלוטין, הרפתקן אמיץ להפליא, גבריאל ד'אנוציו.
כנפיים מעל אפריקה תמיד: מכתב אורניתולוגי
אסקווייר, ינואר 1936
בשדר שהתקבל לאחרונה מפורט סעיד דוּוח על מעבר שש אוניות הנושאות 9,476 חיילים איטלקים פצועים וחולים, השבים, דרך תעלת סואץ, משדה הקרב באתיופיה. השדר לא ציין אף אחד משמות החיילים ולא את שמות הערים או הכפרים שעזבו כשיצאו לאפריקה. גם לא צוּין שהם נשלחו לאחד ממחנות הריכוז בבתי החולים האיטלקיים המבודדים, לשם נשלחים החולים והפצועים כדי ששיבתם לאיטליה לא תדכא את מורל קרוביהם ששלחו אותם לחזית. המורל האיטלקי קל לדיכוי כפי שקל לרוממו, וכל מי שראה פעם פועל איטלקי מאיים או מנסה להרוג רופא שמטפל בילדו הגוסס והילד מת, יעריך את חוכמתו של מוסוליני שאינו מאפשר לאזרחי מדינתו המאוגדת לראות איך הביצים נשברות במהלך הכנת החביתה הקיסרית שלו.
הביטוי העיקרי שנשמע משפתיים, פיות או גרונות של איטלקים פצועים היה "מאמא מיה! הו מאמא מיה!", ומסירות ראויה להערצה זו בשעה של סבל פיזי היתה יכולה להיות הדדית אילו הורשה לאמו של החייל הפצוע או החולה לראותו. צבא יכול לסבול רק כמות מסוימת של מאמא מיה ולהישאר מגובש, ויש לברך את מוסוליני על שהצליח להחזיק את הצבא לצדו.
חייל איטלקי יכול להיות מפוצץ בתעמולה עד כדי כך שיֵצא לקרב כשכל משאלתו היא למות למען הדוּצֶ'ה והוא משוכנע שעדיף לחיות יום אחד כאריה מאשר מאה שנים ככבש. לאחר שנפגע בישבן, בבשר הירך או בשוק, כולן פציעות חסרות כאב, באופן יחסי, הוא מסוגל להביע את הרגשות האציליים ביותר ולומר, "דוצ'ה! אני מצדיע לך, דוצ'ה! אני שמח למות למענך, הו דוצ'ה!"
אבל אם הוא נפגע בבטן, או אם הכדור שובר עצם, או אם במקרה הוא פוגע בעצב, הוא יגיד, "הו מאמא מיה!", והדוצ'ה לא יהיה כלל במחשבתו. מלריה ודיזנטריה מעוררות עוד פחות התלהבות פטריוטית, וצהבת, שכזכור לי מעניקה לגבר תחושה כאילו קיבל בעיטה בקרבת הבלוטות הבין-רקמתיות, אינה יוצרת כמעט התלהבות פטריוטית כלל.
בניטו מוסוליני במילאנו, 1930 (נחלת הכלל)
הדוצ'ה יעשה כל מאמץ לצנזר מהעיתונים שלו היבט אחד של המלחמה באפריקה, והוא התפקיד שממלאות בה הציפורים. בכל הטריטוריה האתיופית שנלחמים בה האיטלקים קיימות חמש ציפורים שמתנפלות על המתים והפצועים. העורב השחור-לבן שמתעופף סמוך לקרקע וכנראה סומך על חוש הריח שלו שימצא פצוע או גופה; האַיָה המצויה שאף פעם אינה רחוקה מן הקרקע ויכולה לצוד באמצעות הראייה וגם הריח; הנשר הקטן בעל הפנים האדומות הדומה במראהו לתרנגול הודו, שעף די גבוה וצד באמצעות חוש הראייה; הנשר הענקי בעל המראה המגונה והצוואר העירום, שחג כמעט מחוץ לטווח הראייה ונוחת בשריקה כמו טיל נוצות כאשר נראים גופה או אדם מתמוטט, ומתקרב בניתורים ובצעדי ברווז לנקר בכל דבר, חי או מת, ובלבד שיהא חסר הגנה; והמָראבּוּ הגדול, המכוער, שחג מחוץ לטווח הראייה, גבוה מעל לנשר הגבוה ביותר, וטס מטה כשהוא רואה את הנשרים יורדים. ישנם רק חמישה סוגים עיקריים של הציפורים האלה, אבל חמש מאות מהן יגיעו אל פצוע בודד כשהוא שוכב בשטח.
לא כל כך חשוב מה קורה לאדם אחרי שהוא מת, אבל הציפורים אוכלות-הפגרים באפריקה יתקפו אדם פצוע ששוכב בשטח באותה מהירות שהן יתקפו אדם מת. ראיתי איך לא הותירו דבר מזברה, פרט לעצמות ולעיגול שחור שומני מכוסה נוצות, עשרים דקות לאחר שהחיה נהרגה, כיוון שעור הבטן היה קרוע ואִפשר להן זאת. באותו לילה הצבועים פיצחו וטרפו את העצמות כך שבבוקר לא היה אפשר לראות איפה היתה הזברה, פרט לכתם שחור שמנוני שנראה על פני המישור. מכיוון שאדם מת הוא קטן יותר ואין לו עור עבה שיגן עליו, הן מחסלות אותו במהירות גדולה בהרבה. באפריקה אין צורך לקבור את המתים מטעמים תברואתיים.
אבל לא את העובדה שחייל מת עלול להגיע לבטנו של נשר צריך הדוצ'ה להסתיר מחייליו, אלא את מה שהנשרים והמראבו עושים לפצועים. הדבר הראשון שיש לומר לחייל איטלקי זה שבמידה שנפגע ואינו יכול להמשיך, עליו לשכב כשפניו אל האדמה. ישנו כיום אדם חי שלא הכיר את הכלל הזה במהלך המלחמה האחרונה במזרח אפריקה הגרמנית. בזמן שהיה מחוסר הכרה התנפלו הנשרים על עיניו והוא התעורר מכאב מְעַוֵור דוקרני, כשערבוביית הנוצות המסריחה מעליו, נוגסת בעיניו. הוא הסתובב על פניו והצליח להציל מחצית מהן. הן ניקרו והזיזו את בגדיו בניסיון להגיע לכליותיו כשנושאי האלונקה הגיעו וסילקו אותן. אם אתם רוצים לראות כמה זמן נדרש להן להגיע לאדם חי, שכבו מתחת לעץ בלי לזוז והתבוננו בהן. תחילה הן חגות כה גבוה, עד שהן נראות כמו כתמים קטנים, ואז הן מגיחות, צונחות במעגלים מתכנסים, אחר כך צוללות מטה בשריקת משק כנפיים לקראתך. אתה מתיישב, ומעגל הציפורים נרתע ופורש כנפיים. אבל מה קורה אם אינך יכול להתיישב?
בינתיים האתיופים אינם נלחמים. הם נסוגו והניחו לאיטלקים להתקדם. מכיוון שאתיופיה היתה מאז ומעולם מדינה בעלת משפחות מנהיגים יריבות, יכלו האיטלקים לשחד חלק מהמנהיגים שיש להם שאיפות משלהם או שמסוכסכים עם הנֵגוּס.[4] מכל הדו"חות משתמע שאיטליה כבשה את המדינה כביכול ללא שום התנגדות. אבל איטליה צריכה לנצח בקרב כדי להיות בעמדה שמאפשרת לה לנהל משא ומתן עם הכוחות לקבלת אישור להחזיק בטריטוריה הכבושה שלה, ואולי, לקבל חסות על כל אתיופיה. והאתיופים, בזמן שדברים אלה נכתבים, מסרבים בעקביות להילחם.
בכל יום מתארכים נתיבי התקשורת של האיטלקים, כל יום עולה לה איש אינו יודע כמה מיליונים של לירטות להחזיק את צבאה בשטח, ובכל יום מפונים חולים באוניות. אם אתיופיה תיסוג די רחוק ויתאפשר לה לנהל מלחמת גרילה על נתיבי התקשורת האיטלקיים מבלי להילחם בשום קרב, איטליה תובס. ייתכן שהאתיופים גאים מדי, או יהירים מכדי לעשות זאת, והם עלולים להסתכן בקרב גדול ולהפסיד. תמיד קיימת האפשרות שהם ינצחו אף על פי שהכול שם לרעתם.
ברגע שהם יתרגלו למטוסים וילמדו להתפזר ולירות על המטוסים כפי שעשו הברברים בצפון אפריקה, יתבטל אחד היתרונות הגדולים של איטליה. מטוסי הפצצה צריכים ערים כמטרה, מטוסים עם מקלעים זקוקים לריכוז של כוחות. חיילים מפוזרים מסוכנים יותר למטוס מאשר המטוס לחיילים. אם האתיופים יוכלו להחזיק מעמד עד לעונת הגשמים הבאה, הטנקים האיטלקיים והתחבורה הממונעת יהיו חסרי ערך. ספק רב אם איטליה תוכל לגייס די כסף כדי להילחם עד שהגשמים הבאים יסתיימו. זכרו שהאתיופים חיים באתיופיה ואוכלים ארוחה אחת ביום בלבד, ואילו כל איטלקי בשדה הקרב זקוק לארגון תחבורתי ענקי ויקר כדי שיישאר שם ולמזון שהוא רגיל לאכול. אם איטליה תנצח בקרב אחד, היא תנהל משא ומתן לשלום.
חיילים איטלקים נלחמים באתיופיה, 1936 ( נחלת הכלל)
הגנרלים של מוסוליני העסיקו בחוכמה חיילים סומלים ודנקילים כראש חץ להתקדמות האיטלקית, וחלק גדול מההתמדה בהתקדמותם נזקף לזכות חוסר אמונם החכם בחילות הרגלים האירופיים באפריקה ולהפנמתם את הלקח שנלמד מהמלחמה הקודמת, שכדי להילחם קרוב כל כך לקו המשווה ולנצח יש להשתמש בחיילים שחורים. אם, לאחר שיתקדמו מספיק, יתלקח קרב גדול, הם ייאלצו להשתמש בחיילים איטלקים מכיוון שאין להם די אסקרים (חיילים אפריקאים) מאומנים ללוחמה בקנה מידה גדול. מדבר זה, ככל הנראה, הם מנסים להימנע והאתיופים מייחלים לו. הם הביסו את האיטלקים פעם אחת והם בטוחים שהם יכולים להביס אותם שוב. איטליה מייחלת לקרב נטול שגיאות שישתתפו בו חיילים שחורים, טנקים, מקלעים, ארטילריה מודרנית ומטוסים. אתיופיה מקווה להכניס את הצבא האיטלקי למלכודת כמו באדואה ב-1896. בינתיים האתיופים נסוגים ומרוויחים זמן והאיטלקים מתקדמים כשהם משתמשים באסקירים שלהם, מגייסים לצדם בעלי ברית רבים שלא ניתן לבטוח בהם ומבזבזים את כל הכסף העומד לרשותם כדי להחזיק את הצבא בחזית.
כפי שאני רואה זאת עכשיו, הצעד הבא יהיה שאיטליה תגיע להסכם סודי עם המעצמות, שלפיו לא יפריעו לה ויסירו את הסנקציות בשל סכנה – כפי שתציג זאת – של "בולשביזם" באיטליה, אם תובס. מדינות שמשטרן דמוקרטי מתאחדות לפעמים כדי למנוע דיקטטור מסוים ממימוש תוכנית אימפריאליסטית לכיבוש, לאחר שהמדינות הללו חיזקו את הנכסים האימפריאליסטיים שלהן. אבל אם הדיקטטור יצרח שהבולשביזם יגיע אם יאפשרו לו להיות מובס או לאבד את כל מה שיש לו, הדיקטטור הזה יקבל את אותו היחס שקיבל בעבר כשהיה גיבור העיתונים של רותרמיר באנגליה בשל הסיפור המיתולוגי שמוסוליני הציל את איטליה מלהפוך לאדומה. איטליה נשמרה מלהפוך לאדומה כאשר הפועלים השתלטו על בתי החרושת בטורינו ושום קבוצה רדיקלית לא הסכימה לשתף פעולה עם קבוצה רדיקלית אחרת. היא נשמרה מלהפוך לאדומה במקרה, כשהפועלים השתלטו על תעשיית המתכות — התוצר המלאכותי של המלחמה — בשעה שזו עמדה לפשוט את הרגל. מוסוליני, האופורטוניסט החכם ביותר בהיסטוריה המודרנית, רכב על גל התיעוב שבא בעקבות הכישלון המגוחך של הרדיקלים האיטלקים לשתף פעולה או להשתמש ביתרונם הגדול — תבוסתה של איטליה בקפורטו — באופן אינטליגנטי.
אני זוכר איך בעבר אמהות ואבות היו מוציאים את ראשיהם מבעד לחלון, או מבעד לחזית חנויות היין, הנפחיות או דלתו של סנדלר, כאשר עברו החיילים וצעקו, "אבּאסוֹ לי אוּפיצ'יאלי!" ("בוז לקצינים!") מפני שהם ראו בקצינים אחראים להמשך הלחימה של החיילים כשהם עצמם כבר הבינו שהמלחמה לא תביא להם שום תועלת. ואלה מבין הקצינים שהאמינו שהמלחמה תסתיים רק על ידי המשך הלחימה והשגת ניצחון בסופה היו מרירים נוכח שנאת הפועלים כלפיהם. קצינים רבים שנאו את המלחמה אז, מכיוון שמאז אי-אפשר לשנוא שום דבר; לא רודנות, לא אי-צדק, לא רצח, לא ברוטליות, לא את השחתת הנשמה האנושית; משום שהמלחמה מורכבת ממהות כל הדברים הללו יחד, והיא מתחזקת על ידי חלקיה השונים עד שהיא נעשית חזקה יותר ממה שכל אחת מהרעות המרכיבות אותה תוכל אי-פעם להיות. האנשים היחידים שאהבו מלחמה במשך תקופה ארוכה היו מפקיעי מחירים, גנרלים, קציני מטה וזונות. כולם נהנו ממנה ביותר ורובם עשו בה את ההון הגדול ביותר שיכלו להרוויח בחיים. ישנם כמובן יוצאי דופן, ישנם והיו גנרלים ששנאו מלחמה וישנן זונות שלא הרוויחו במיוחד במלחמה האחרונה. אבל האנשים המצוינים והנדיבים הללו הם יוצאים מן הכלל.
ארנסט המינגוויי באפריקה, 1934 (נחלת הכלל)
אנשים רבים באיטליה זוכרים את המלחמה האחרונה כפי שהיתה, לא כפי שלימדו אותם להאמין שהיתה. רבים מבין האנשים האלה הוכו משום שפתחו את הפה, אחדים נהרגו, אחרים נמצאים בכלא באיי ליפּארי ואחדים עזבו את הארץ. צריך ללמוד לחיות למען המעשים הגדולים של היום. כל זמן שדיקטטור שולט בעיתונות שלו יהיו יום-יום מעשים גדולים שכדאי לחיות בשבילם. באמריקה, כשיש תחושה מוקדמת לדיקטטורה, אפשר לראות בעיתונים כמה נפלאים הישגי הממשלה מדי יום, וכשמתבוננים לאחור שמים לב איזו תוצאה עלובה היתה לפעילות הממשלה בכל שנה או בתקופה של כמה שנים. שום דיקטטורה אינה יכולה לשרוד באמת אלא באמצעות כוח, וזאת הסיבה לכך ששום דיקטטור, או דיקטטור פוטנציאלי, אינו יכול להרשות לעצמו תקופה של אי-פופולריות שתאלץ אותו מיד להשתמש בכוח כדי להישאר בשלטון. דיקטטור מצליח משתמש באלות ותמיד זוכה לניצחונות עיתונאיים. דיקטטור שאינו מצליח נבהל, יורה ביותר מדי מבני עמו, ונעלם ברגע שצבאו או המשטרה יוצאים נגדו. אם הוא יורה ביותר מדי אנשים, הוא בדרך כלל נורה בעצמו, גם אם משטרו ממשיך לעמוד. אבל לא נעסוק כאן בדיקטטורים, אלא בהיבטים אורניתולוגיים מסוימים במלחמת אפריקה.
מובן ששום ידע על המלחמה הקודמת לא יעזור לבחורים מהערים הקטנות שעל הגבעות התלולות באמבּרוּצי, שם השלג מכסה מוקדם את פסגות ההרים, גם לא לאלה שעבדו במוסכים, או במסגריות, במילאנו או בבולוניה או בפירנצה, או לאלה שרכבו במירוצי אופניים על הדרכים הלבנות המאובקות של לומברדי, וגם לא לאלה ששיחקו כדורגל בקבוצות המפעלים שלהם בספֶּציה או טורינו, לא לאלה שכיסחו את העשב בכרי האחו הגבוהים שבהרי הדולומיטים והדריכו גולשי סקי בחורף, או שהיו מבעירים פחמים ביערות שמעל פּיומבּינו, או אולי מטאטאים איזושהי טְרָטורִיה בוויצֶ'נזה, או שהיו נוסעים צפונה או לדרום אמריקה בימים עברו. הם יחושו בחום הקטלני ויכירו את הארץ נטולת הצל. הם יֶחלו במחלה שלעולם אינה נרפאת, שגורמת לכאב בעצמות והופכת את הצעיר לזקן ואת המעיים למים, וכשלבסוף יהיה קרב, הם ישמעו את משק הכנפיים כשהציפורים ינחתו, ואני מקווה שכאשר הם ייפּגעו זה יהיה לאחר שמישהו כבר אמר להם להסתובב על פניהם כך שיוכלו להגיד "מאמא מיה!" כשפיותיהם כנגד האדמה שממנה באו.
בניו של מוסוליני נמצאים באוויר, במקום שאין מטוסי אויב שיכולים להפילם. אבל בניהם של העניים בכל רחבי איטליה הם חיילים רגליים, כפי שילדי העניים בכל רחבי העולם הם תמיד חיילים רגליים. ואני, אני מאחל לחיילים הרגליים הצלחה; אבל הלוואי שהיו לומדים מיהו אויבם – ולמה.
כיצד באנו לפריז
קוליירס, 7 באוקטובר 1944
לעולם לא אוכל לתאר לכם את הרגשות שחשתי כשהגיע הטור המשוריין של גנרל לֶקְלֵר מדרום-מזרח לפריז. מיד לאחר שחזרתי מסיור שהפחיד אותי פחד אימים ולאחר שנושקתי על ידי כל הטיפוסים הגרועים ביותר בעיר, שחשבו שהיא שוחררה בזכות כניסתנו המקרית, דווח לי שהגנרל עצמו נמצא בהמשך הדרך והוא להוט לראותנו. מלווים באחד האנשים החשובים במחתרת ובקולונל ב' – שהיה אז מוכר בכל ראמבויה כקצין האבירי וכאדון רם-מעלה, שגם אנחנו הכרנו אותו כמי ששולט בעיר כל השנים – התקדמנו ביראה מסוימת לעבר הגנרל. ברכתו, שלא ניתן להעלותה על הכתב, תמשיך להדהד באוזני לנצח.
"תעופו מכאן, איומים שכמותכם", אמר למעשה הגנרל האבירי בקול שהוא קצת מעל ללחישה, וקולונל ב', מלך המחתרת, וכתבכם למבצעים משוריינים, נסוגו.
מאוחר יותר קצין המודיעין של הדיוויזיה הזמין אותנו לארוחת ערב, ולמחרת הם פעלו לפי המידע שקולונל ב' צבר בעבורם. אבל לכתבכם זה היווה את שיא המתקפה על פריז.
במלחמה, על פי ניסיוני, גנרל גס רוח הוא גנרל עצבני. באותו הזמן לא הסקתי מסקנות כאלה, אלא עזבתי עם סיור אחר שבו יכולתי לרכז את עצבי שלי בג'יפ אחד, וחברי יכלו לנסות להסביר את טיב ההתנגדות שאנו עלולים להיתקל בה למחרת בין טוּסוּ לֶה נוֹבּל לבין לֶה כריסט דֶה סַקְלֶה.
לאחר שגילינו מהי ההתנגדות שממתינה לנו, שבנו למלון דוּ גראן וֵנֵר בראמבויה ועבר עלינו לילה חסר מנוחה. איני זוכר בדיוק מה גרם לחוסר המנוחה הזה, אולי העובדה שהמקום היה מלא ביותר מדי אנשים, כולל, ברגע מסוים, שני שוטרים צבאיים, או אולי העובדה שהמשכנו להתקדם הרבה מעבר לאספקת הוויטמין B-1 שלנו, ונזקי האלכוהול השפיעו על עצביהם של לוחמי הגרילה הקשוחים ביותר שכבר שִחררו יותר מדי ערים בזמן קצר מדי. בכל מקרה, אני הייתי חסר מנוחה ובלי להגזים, אני חושב שאלה שקולונל ב' ואני כינינו אז "האנשים שלנו" היו חסרי מנוחה.
המנהיג של לוחמי הגרילה, ראש הלוחמים הממשי של "האנשים שלנו", אמר, "אנחנו רוצים לכבוש את פריז. למה יש עיכוב?".
"אין עיכוב, צ'יף", עניתי. "כל זה הוא חלק ממבצע ענקי. סבלנות, מחר נכבוש את פריז".
"אני מקווה", אמר מנהיג לוחמי הגרילה. "אשתי מחכה לי שם כבר הרבה זמן. אני נורא רוצה להיכנס לפריז לראות את אשתי ואני לא רואה למה צריך לחכות להרבה חיילים".
"סבלנות", אמרתי לו.
ארנסט המינגוויי והגנרל צ'רלס לנהם, גרמניה 1944 (נחלת הכלל)
באותו לילה גורלי יָשַנּוּ. ייתכן שזה היה לילה גורלי, אבל למחרת היה אמור להיות יום גורלי עוד יותר. ציפיותי לקרב ממש מוצלח למחרת נכזבו על ידי לוחם גרילה שנכנס למלון מאוחר בלילה והעיר אותי כדי לדווח שכל הגרמנים שיכולים לעשות זאת יוצאים מפריז. ידענו שתהיה לחימה למחרת לפי כוח ההגנה שהגרמנים הותירו אחריהם. אבל לא ציפיתי ללחימה כבדה, מכיוון שהכרנו את הפריסה של הגרמנים ויכולנו לתקוף אותם או לעקוף אותם בהתאם, והבטחתי ללוחמי הגרילה שלנו שאם רק יהיו סבלנים, נזכה להיכנס לפריז כשחיילים לפנינו במקום מאחורינו.
הזכות הזאת לא מצאה חן בעיניהם כלל, אבל אחד האנשים החשובים במחתרת התעקש שאם נעשה זאת, זה יהיה מנומס להרשות לחיילים לצעוד קדימה. עד שהגענו לטוסו לה נובּל, שם התרחש קרב קצר אך עז, ניתנה פקודה לא לאפשר לעיתונאים וללוחמי גרילה להמשיך לפני שהחיילים יעברו.
ביום שהתקדמנו לכיוון פריז ירד גשם חזק, וכולנו היינו רטובים עד העצם בתוך שעה מרגע שעזבנו את ראמבויה. התקדמנו דרך שוורז וסן רמי-לה-שוורז, מקומות שבהם סיירנו בעבר והיינו מוכרים היטב לתושביהם. מתושבים אלה אספנו מידע ואיתם שתינו כמות מכובדת של ארמניאק, להרגיע את אי-שביעות רצונם המתמדת של לוחמי הגרילה שלנו, שבאותו הזמן היו מאוד חדורי פריז. באותם הימים גיליתי שאספקה של בקבוק יין מצוין או כל משקה אלכוהולי אחר היא הדרך היחידה לסיים ויכוח.
לאחר שהתקדמנו דרך סן רמי-לה-שוורז, שם התקבלנו בתרועה גדולה על ידי מוכר הנקניקים המקומי, או קַצב החזירים, שהשתתף במבצעים קודמים ומאז נשאר זחוח, עשינו טעות קטנה בכך שהגענו לפני הטור לכפר בשם קוּרסֶל. שם נודע לנו שאין שום רכב לפנינו, ולמורת רוחם הגדולה של אנשינו, שרצו להתקדם במה שהם חשבו כדרך הקצרה ביותר לפריז, חזרנו לסן רמי-לה-שוורז, להצטרף לטור המשוריין שהתקדם לעבר שאטוֹפוֹר. שובנו התקבל על ידי מוכר הנקניקים המקומי בדאגה לא-מבוטלת. אבל כשהסברנו לו את המצב הוא שוב קיבל את פנינו בתרועה גדולה, ושתה במהירות שתי כוסיות. התקדמנו בתוקף בכיוון טוסו לה נובל, שם ידעתי שהטור ייאלץ להילחם.
בנקודה זו ידעתי שתהיה התנגדות גרמנית בדיוק לפנינו וגם מימיננו בלה כריסט דֶה סַקְלֶה. הגרמנים חפרו ופוצצו סדרה של נקודות הגנה בין שאטופור לטוסו לה נובּל ומעבר לצומת. אחרי שדה התעופה בדרך לבּוּק שלטו תותחי ה-88 שלהם על כל חלקת הדרך הזאת. ככל שהתקרבנו אל מקום פעילותם של הטנקים, בסביבות טראפ, נעשיתי מודאג יותר ויותר.
השריון הצרפתי פעל בצורה נפלאה. בדרך לטוסו לה נובל, שם ידענו שישנם גרמנים עם מקלעים בין אלומות החיטה, הטנקים התפרסו והגנו עלינו משני האגפים, וראינו אותם מתגלגלים קדימה בתוך שדה החיטה הקצור כאילו הם נמצאים באימונים. אף אחד לא ראה את הגרמנים עד שיצאו בידיים מורמות לאחר שהטנקים עברו. זה היה שימוש יפה בשריון, הילד הבעייתי של המלחמה, והיה טוב לראות זאת.
כשנתקלנו בשבעת הטנקים ובארבעת תותחי ה-88 שהיו לגרמנים מעבר לשדה התעופה, הצרפתים שוב ניהלו את הקרב בצורה יפה. התותחים שלהם חזרו לשדה חיטה פתוח אחר, וכשהתותחים הגרמניים — ארבעה מהם הובאו במהלך הלילה וירו לכל עבר — כוונו לעבר הטור, הוטחה בהם אש התותחים המתנייעים הצרפתיים. לא היה אפשר לשמוע כלום ברעש ההפגזות הגרמניות, הירי של ה-20 מילימטר ואש המקלעים המתפצחת מעל, אבל מנהיג המחתרת הצרפתית, שניתח את המידע על הפריסה הגרמנית, צעק בצרפתית באוזני, "פגיעה יפה. בדיוק איפה שאמרנו. יפה".
חיילים צרפתים בקרב לשחרור פריז, 1944 (נחלת הכלל)
לגבי, שבלאו הכי לא הייתי אוהב גדול של מגע, זה היה יפה מדי ונשכבתי על הקרקע כשפגז 88 התפוצץ בצד הדרך. מגע הוא עסק רועש מאוד, ומכיוון שהטור שלנו עוכב בנקודה זו, לוחמי הגרילה החזקים יותר והפעילים יותר עזרו בבנייה המחודשת של הכביש שהפך למָרָק על ידי השריון. זה הסיח את דעתם מהמגע שהתקיים סביבנו. הם מילאו את בורות הבוץ בלבנים ובאריחים מבית הרוס, והעבירו מיד ליד גושי בטון וחתיכות של בית. כל אותו הזמן ירד גשם חזק, וכשהמגע הסתיים, היו לטור שני מתים, חמישה פצועים וטנק שרוף, והוא הנחית מכה מוחצת לשניים מתוך שבעת הטנקים של האויב והשתיק את כל תותחי ה-88.
"סֵט אן בֵּל אקרושאז'", אמר לי מנהיג המחתרת בשמחת ניצחון.
משמעות הדברים היא משהו כמו "נאבקנו בהם בדרך יפה" או "נטפלנו אליהם בצורה יפהפייה".
חיפשתי במוחי את המשמעות המדויקת של אקרושאז', שזה מה שקורה כששתי מכוניות מתנגשות פגוש אל פגוש, וצעקתי, "בצורה יפה! בצורה יפה!".
בנקודה זו לוטננט צרפתי צעיר, שלא נראה כמי שהיה מעורב ביותר מדי אקרושאז', אבל מבחינתי היה יכול להשתתף במאות, אמר לי, "מי לעזאזל אתה ומה אתה עושה בטור שלנו?".
"אני כתב צבאי, מסייה", עניתי.
הלוטננט צעק: "לא לתת לשום כתב צבאי להמשיך לפני שהטור עובר. ובמיוחד לא לאיש הזה".
"או.קיי, המפקד", אמר השוטר הצבאי. "אני אשגיח עליהם".
"וגם לאף אחד מהאספסוף של הגרילה", פקד הלוטננט. "אף אחד מהם לא עובר לפני שהטור יעבור".
"לוטננט", אמרתי, "האספסוף יפונה לאחר שהאקרושאז' הקטן הזה ייגמר והטור ימשיך הלאה".
"למה אתה מתכוון – האקרושאז' הקטן הזה?", הוא דרש לדעת, וחששתי שעוינות הזדחלה לקולו.
מכיוון שנאסר עלינו להתקדם עם הטור, התחמקתי וגררתי את עצמי במורד הרחוב, אל הבר. ישבו שם לוחמי גרילה רבים ששרו בשמחה והעבירו את הזמן בחברת נערה ספרדייה יפה מבילבאו, שפגשתי בה לא מזמן בנקודת הסיור המפורסמת, הדו-סטרית, או הפתוחה לרווחה, ממש ביציאה מהעיר קוֹניֵיר. זו העיר שהיינו לוקחים מהגרמנים בכל פעם שאחד מכלי הרכב שלהם היה יוצא ממנה, והם היו חוזרים בכל פעם שאנחנו ירדנו מהדרך. הנערה הזאת עקבה אחרי מלחמות קודמות וכוחות קודמים מזמן שמלאו לה חמש-עשרה, והיא ולוחמי הגרילה לא התייחסו כלל לאקרושאז'.
מנהיג גרילה בשם ק' אמר, "תשתה מהיין הלבן המצוין הזה". לקחתי לגימה ארוכה מהבקבוק והתברר שזהו ליקר בטעם תפוז עשיר באלכוהול שנקרא גראן מַרניֶיה.
אלונקה שָבָה ועליה פצוע. "תראה", אמר לוחם הגרילה, "ללוחמי הצבא האלה יש כל הזמן נפגעים. למה הם לא נותנים לנו להמשיך בדרך הגיונית?".
"או.קיי, או.קיי", אמר לוחם גרילה אחר במדי עבודה, שסרט של איש מחתרת על שרוולו. "ומה עם החברים שנהרגו אתמול בדרך?".
מישהו אחר אמר, "אבל היום אנחנו נכנסים לפריז".
"בואו נחזור ונראה אם אנחנו יכולים לעבור דרך לה כריסט דה סקלה", אמרתי. "החוק הגיע והם לא ייתנו לנו להמשיך לפני שהטור יעבור. הדרכים כאן יותר מדי בוציות וסדוקות. אנחנו יכולים לדחוף קדימה את המכוניות הקלות, אבל המשאיות עלולות לשקוע בבוץ ולעכב את העניינים".
"אנחנו יכולים להתקדם בדרך צדדית", אמר מנהיג הגרילה בשם ק'. "ממתי אנחנו צריכים ללכת אחרי הטורים?".
"אני חושב שהכי טוב לחזור עד שאטופור", אמרתי. "אולי כך נוכל להתקדם במהירות גדולה יותר".
ביציאה משאטופור פגשנו את קולונל ב' ואת המפקד א', שנותקו מאיתנו לפני שנתקלנו באקרושאז', וסיפרנו להם על הפגיעה היפה בהמשך הדרך. בשדה החיטה הפתוח עדיין נורתה אש תותחים, ושני הקצינים האביריים מצאו משהו לארוחת צהריים בבית כפרי. חיילים צרפתים מהטור שרפו את קופסאות העץ שהכילו את הפגזים שהיו בשימוש כוחות התותחנים, ואנו הסרנו את בגדינו וייבשנו אותם מול האש. שבויים גרמנים נסחפו פנימה, וקצין מהטור ביקש מאיתנו לשלוח לוחמי גרילה אל המקום שבו זה עתה נכנעה קבוצה של גרמנים בין אלומות החיטה. הם החזירו אותם בסגנון צבאי טוב כשכל השבויים חיים ובריאים.
"אתה יודע, המפקד, זה אידיוטי", אמר המבוגר שבחבורה. "עכשיו מישהו צריך להאכיל אותם".
השבויים אמרו שהם היו עובדי משרד בפריז ושהובאו והוצבו רק באחת בלילה.
"אתה מאמין לזה?", שאל לוחם הגרילה המבוגר ביותר.
"זה ייתכן. הם לא היו כאן אתמול", אמרתי.
"כל השטות הצבאית הזאת מגעילה אותי", אמר לוחם הגרילה המבוגר. הוא היה בן ארבעים ואחת ובעל פנים רזות, חדות, עיניים כחולות בהירות וחיוך נדיר אך נאה. "אחד-עשר מבני הקבוצה שלנו עונו ונורו על ידי הגרמנים האלה. אני הוכיתי ונבעטתי על ידיהם, והם היו יורים בי אילו היו יודעים מי אני. עכשיו מבקשים מאיתנו לשמור עליהם היטב ולנהוג בהם בכבוד".
"הם לא השבויים שלך", הסברתי. "הצבא שבה אותם".
טנק אמריקאי בפריז, אוגוסט 1944 (נחלת הכלל)
הגשם הפך לערפל קל שנישא ברוח, ואחר כך השמים התבהרו. השבויים נשלחו בחזרה לראמבויה במשאית הגרמנית הגדולה שהאיש החשוב במחתרת היה להוט, ובצדק, להוציא אותה לרגע מהטור. לאחר שעדכנו את השוטר הצבאי בצומת היכן תוכל להצטרף אלינו המשאית הגדולה, נסענו הלאה אחרי הטור.
הגענו אל הטנקים בדרך צדדית ליד הכביש הראשי ורסאי-פריז והתקדמנו איתם במורד עמק מיוער מאוד החוּצה אל שדות ירוקים, שם ניצב ארמון ישן. התבוננו בטנקים מתפרסים שוב, כמו כלבי שמירה מחוץ לעדר כבשים נע. הם נלחמו בזמן שחזרנו לבדוק אם הדרך החוֹצה את כריסט דה סקלה פנויה, וחלפנו על פני טנק שרוף ושלושה גרמנים מתים. אחד מהם נדרס והושטח באופן שלא אִפשר להטיל ספק בכוחו של השריון כשנעשה בו שימוש נכון.
בכביש הראשי ורסאי-וילָקוּבּלֶה חלף הטור על פני שדה התעופה ההרוס של וילקובלה, אל צומת פּורט קלָמאר. כאן, כשהטור נעצר, הגיע צרפתי בריצה ודיווח על טנק גרמני קטן בדרך המובילה אל היער. בדקתי את הדרך בעזרת המשקפת שלי, אבל לא ראיתי דבר. בינתיים, כלי הרכב הגרמני, שלא היה טנק, אלא ג'יפ גרמני משוריין קלות ועליו תותח ומקלע 20 מילימטר, פנה ויצא במהירות רבה מן היער כשהוא יורה אל עבר הצומת.
כולם התחילו לירות לעברו, אבל הוא הסתובב והגיע שוב ליער. ארצ'י פֶּלקי, הנהג שלי, ירה לכיוונו שתי יריות, אבל לא היה בטוח שפגע בו. שני אנשים נפגעו ונישאו אל צדו המוגן של בית פינתי לקבלת עזרה ראשונה. לוחמי הגרילה שמחו עתה כשהירי חזר.
"יש עבודה נחמדה לפנינו. עבודה טובה לפנינו", אמר לוחם הגרילה בעל הפנים החדות והעיניים הכחולות הבהירות.
"אני שמח שחלק מהבני ז---ת עדיין כאן".
"אתה חושב שעוד תהיה לנו הזדמנות רבה להילחם?", שאל לוחם הגרילה שנקרא ק'.
"בוודאי", אמרתי. "חייבים להיות כמה מהם בעיר".
מטרת המלחמה שלי ברגע זה היתה להיכנס לפריז מבלי שיירו בי. סיכנו את ראשנו זמן רב. פריז עמדה להיכבש. הסתתרתי בכל קרבות הרחוב — במחסה האיתן ביותר שנמצא — ומישהו חיפה על המדרגות מאחורי כשהיינו בבתים או בכניסות לבתי דירות.
מעתה ואילך היתה התקדמות הטור מחזה מיוחד. לפנינו היה מחסום של עצים כרותים. הטנקים הקיפו אותם או נגחו בהם כמו שפילים נוגחים בבולי עץ. היית רואה את הטנקים תוקפים מחסום של מכוניות ישנות וממשיכים לרסק את מה שבדרכם כשעליהם גרוטאה מתנדנדת ופגושיה המרוסקים מסתבכים בזחלי הטנק. שריון – שיכול להיות כה פגיע וכה כנוע בשטח מוקף שיחים שבו הוא מהווה טרף לתותחים נגד-טנקים, לבזוקות ולכל מי שאינו פוחד ממנו – ריסק כל דבר בסביבתו, כמו עדר פילים שיכורים בכפר של ילידים.
לפנינו ולשמאלנו, מצבור תחמושת גרמני עלה באש ורקטות נגד-מטוסים רבגוניות התנפצו בתוך קולות הנקישה והנפץ המתמשכים של פגזי ה-20 מילימטר. הרקטות הגדולות התחילו להתפוצץ כשהחום גבר ונוצר רושם של הפגזה. לא יכולתי לאתר את ארצ'י פלקי, אבל מאוחר יותר גיליתי שהוא התקדם לכיוון מצבור התחמושת הבוערת בחושבו שמדובר בקרב.
"לא היה שם אף אחד, פאפא", הוא אמר; "רק הרבה תחמושת בוערת".
"אל תצא לבדך", אמרתי. "איך ידעת שאנחנו לא רוצים לצאת לדרך?".
"או.קיי, פאפא. מצטער, פאפא. אני מבין, פאפא. רק ש... מר המינגוויי, יצאתי עם פְרֵר[5] – זה שהוא אחי – מפני שחשבתי שהוא אומר שיש קרב".
"אוי, לעזאזל!", אמרתי. "לוחמי הגרילה קלקלו אותך".
נסענו בדרך שבה התפוצץ מצבור התחמושת, כשארצ'י – שיש לו שיער בצבע אדום בהיר, שש שנות ניסיון בצבא הסדיר, ארבע מילים בצרפתית, שן קדמית חסרה ואח ביחידת גרילה – צוחק מכל הלב מהרעש שהמצבור השמיע בהתפוצצותו.
"בטח שזה מתנפץ, פאפא", הוא צעק. פניו המנומשות היו מאושרות לחלוטין. "אומרים שהפריז הזאת היא חתיכת עיר, פאפא. היית שם פעם?".
"כן".
נסענו עתה במדרון, ואני הכרתי את הדרך הזאת ואת מה שנראה בפנייה הבאה.
"פרר סיפר לי משהו עליה כשהטור עוכב, אבל לא יכולתי להבין את זה", אמר ארצ'י. "כל מה שהבנתי הוא שזה מקום נהדר. גם משהו על זה שהוא נוסע לפָּנָאם. למקום הזה אין שום קשר לפנמה, נכון?".
"לא, ארץ'", אמרתי, "הצרפתים קוראים לה פנאם כשהם מאוד אוהבים אותה".[6]
"אני מבין", אמר ארצ'י. "קומפרי.[7] בדיוק כמו שקוראים לבחורה בשם שהוא לא השם שלה. נכון?".
"נכון".
"לא יכולתי להבין מה לעזאזל אומר פרר", אמר ארצ'י. "אני חושב שזה כמו שהם קוראים לי ג'ים. כולם ביחידה קוראים לי ג'ים, והשם שלי הוא ארצ'י".
"אולי הם מחבבים אותך", אמרתי.
"זאת יחידה טובה", אמר ארצ'י. "היחידה הכי טובה שהייתי בה. בלי משמעת. אני חייב להודות. כל הזמן שותים. אני חייב להודות בכך. אבל יחידה עם הרבה קרבות. לאף אחד לא אכפת אם הוא ייהרג או לא. קומפרי?".
"כן", אמרתי. לא יכולתי להגיד אז יותר מכך, משום שהרגשתי מחנק מוזר בגרוני והייתי חייב לנקות את המשקפת שלי מפני ששם, מתחתינו, אפורה ויפה כמו תמיד, התפרשה העיר האהובה עלי ביותר בעולם.
הפרקים שלעיל לקוחים מתוך "כותרת משנה" מאת ארנסט המינגווי, שיצא לאור בשנת 2014 בהוצאת ידיעות-ספרים והוצאת פן. מאנגלית: רחל פן
הערות
[1] Sauerkraut – כרוב חמוץ. כינוי גנאי לגרמנים.
[2] Cheka – ארגון הביטחון הסובייטי הראשון, שנוסד ב-1917.
[3] Clare Sheridan – פסלת וסופרת אנגלייה, בת דודו של וינסטון צ'רצ'יל. מוכרת בעיקר בזכות פסלי הטורסו שפיסלה של דמויות מפורסמות (1970-1885).
[4] Negus – תואר השליט או קיסר אתיופיה לפני 1974.
[5] Frère – צרפתית, אח. וכאן משמש ככינוי.
[6] Paname – בשנות ה-20 של המאה שעברה נהגו הגברים בפריז לחבוש מגבעת קש מסוג פנמה ומכאן נגזר הכינוי שהוענק לעיר.
[7] צרפתית: מבין.