אחרי הציניות

"נתניהו ממתין לתשובתו של ארדן", נכתב בכותרת בעמ' 7 של "ישראל היום". "גורלו של תיק הפנים יוכרע לאחר ראש השנה", ממקדת הכותרת לידיעה של מתי טוכפלד. הידיעה כולה, מראשה ועד זנבה, עוסקת ב"סבב המינויים" בעקבות פרישת שר הפנים ובהרכבים שונים של המפה הפוליטית בהתאם להחלטתו של שר התקשורת גלעד ארדן. "המתח בליכוד גובר, אך ראש הממשלה לא יודיע על מחליפו של גדעון סער עד שישוב מניו-יורק", נכתב בכותרת משנה לידיעה של אריק בנדר וגיל הופמן ב"מעריב". השניים כותבים על "הקרב העיקש בליכוד על תפקיד שר הפנים" ועוסקים במינויים ותמרונים פוליטיים.

שר התקשורת גלעד ארדן בישיבת הוועדה למינוי שופטים, אתמול (צילום: יונתן זינדל)

הדיווחים האופייניים הללו הם המשך לדיווחים על פרישתו של גדעון סער ואופייניים לסוגת הכתיבה הפוליטית העיתונאית בכללותה כפי שהיא בעיתונות העברית היום. הכתבים והפרשנים הפוליטיים מתפקדים ככתבי רכילות הפועלים בתוך ולמען מתחם סגור של כמה מאות אנשים המרוכזים, עם פמליותיהם, בבניין גדול במרכז ירושלים. האינטרס הציבורי שבפעילויותיהם של אותם אנשים, שהגיעו למשרתם רק בזכות בחירת הציבור בהם, כמעט שאינו בא לידי ביטוי בסיקור העיתונאי. העיתונאים, שפועלים רק מכוח מנדט ציבורי (וכלכלי) שניתן להם מן הציבור, מתמקדים במקום במעקב וביקורת של העבודה הפרלמנטרית – בתככים פוליטיים.

כשם שפרישתו של גדעון סער לוותה בהמוני ניתוחים של "המפה הפוליטית", של שאיפות אישיות ורכילות סלונים וכמעט אפס עיסוק בעשייה הציבורית של סער – כך איוש המשרה שהתפנתה והפרישה המתוכננת של ארדן מתפקיד שר התקשורת מסוקרים מהזווית הפרסונלית של המנצחים והמפסידים במירוץ סוסים קרייריסטי. האינטרס הציבורי, זה שבשלו נתכנסנו כולנו, פוליטיקאים ועיתונאים, כלל אינו נוכח בסיקור, שנראה שעבר מזמן משלב הציניות לשלב חוסר המודעות.

אפשר, כמובן, גם אחרת. לא צריך לייבא עיתונאים מחו"ל או להמתין שנתניהו ישוב מניו-יורק. "שוק התקשורת עלול להיכנס לקיפאון עם מעברו של השר גלעד ארדן לתפקיד חדש", נכתב בהפניה על שער "דה-מרקר" למאמר מאת אמיר טייג המתאר את השפעתו של משחק הכסאות הפוליטי הנוכחי על האזרחים במדינת ישראל.

אינתיפאדה מיני

בשנים האחרונות החיפוש אחר סימני "אינתיפאדה שלישית" היה לספורט עיתונאי לגיטימי, לצד הדיונים החוזרים בשאלה אם מתקיים בארץ מיתון. אין בכך כדי לרמוז שהעיתונים עקבו באופן יומיומי אחר החיכוכים בין האוכלוסייה הערבית והיהודית בישראל. להפך – אלו נדחקו תדיר מראש סדר היום או מסדר היום בכלל, ובפרט אם אירעו מעבר לקו הירוק, ממלכה כמעט בלתי נודעת ברוב העיתונות העברית של השנים האחרונות, על תושביה הערבים והיהודים גם יחד. ובכל זאת, כל אימת שהמאורעות האלימים הצטברו למאסה קריטית והצליחו לבקוע את חומת השגרה של העורכים, התחדש הדיון בשאלה אם מדובר ב"אינתיפאדה" (שלישית) או בסיבוב אלימות אנונימי.

ההסלמה הזוחלת ביחסי יהודים וערבים בעיר הבירה של מדינת ישראל, מאז רצח הילד הערבי מוחמד אבו-חדיר בידי כנופייה יהודית ומבצע "צוק איתן" ברצועת עזה, לא זוכה לסיקור מקיף ותדיר, אולם הצליחה בימים האחרונים להגיע בכל זאת לכותרות, לפחות ב"הארץ". הפעם, כך נראה, לא ימהרו הפרשנים לחפש תיוג למאורעות, מאחר שמי שהצליח להבקיע את החומה (כפי הנראה מדובר בגורם מן הצד הפלסטיני) כבר מיתג אותה כ"אינתיפאדת הילדים" – ביטוי שהופיע ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון ומככב גם היום בכותרתו הראשית של "הארץ".

"אינתיפאדת הילדים: החמרה במדיניות כליאת הקטינים", נכתב בכותרת, המפנה לידיעה מאת ניר חסון. "הפרקליטות בירושלים דורשת לעצור עשרות קטינים פלסטינים שיידו אבנים לזמן ממושך, עד תום ההליכים. נכון להיום, לפחות 58 מהם כלואים. מעקב 'הארץ'", נכתב בכותרת המשנה.

ב"ידיעות אחרונות" מדווחים בעמ' 22 על מותו של אדם בתאונת סנפלינג בלי לתת ביטוי מפורש לטענה של אלמנתו שנרצח על-ידי ערבי.

הצתה מוקדמת

בשבוע שעבר הדגימו הפרשנים הפוליטיים המובילים כיצד לא ידעו או מנעו מקוראיהם מידע על ההתלבטות הממושכת של שר הפנים בקשר לפרישתו, שהיכתה אותם בהלם (אם כי, כמובן, לא באלם). היום מדגימים הפרשנים (שאליהם מצטרף כוח עזר מתחום הכלכלה) דוגמה הפוכה לשלומיאליות עיתונאית, כשהם נאלצים לדווח שהכרזותיהם מאתמול בדבר תום המחלוקת על התקציב היו מוקדמות.

"התקציב יאושר: עוד 6 מיליארד לביטחון תמורת חוק מע"מ 0%", נכתב אתמול בכותרת הראשית של "מעריב". היום מודיעה הכותרת הראשית על "מחלוקת המיליארדים". "האווירה היתה חיובית, חלק מהנושאים סוכמו, אך הפגישה בין ראש הממשלה לשר האוצר הסתיימה ללא בשורה. הסיבה: מערכת הביטחון מערימה קשיים על ההסכמות", נכתב בכותרת המשנה, המפנה את האצבע המאשימה בפיצוצו של הבלון העיתונאי לעבר שר הביטחון משה יעלון.

ב"מעריב" מפרסמים את התיקון (גם בלי שיכנו אותו כך) בכותרת הראשית, היכן שפורסם אתמול המידע המטעה; ב"ישראל היום", ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" הוא מתחבא בעמודים הפנימיים [תיקון, 22.9: ב"הארץ" מתפרסמת על השער הפניה למאמר של עמוס הראל, "יעלון דורש עוד מיליארדים לתקציב הביטחון"]. אמנם, יש לציין, הניסוחים אתמול בשלושת העיתונים היו זהירים מזה של הפרסום ב"מעריב" (שאף לווה בהתפארות שהעיתון הוא שחשף ראשון את המידע שהיום מתברר שלא היה נכון).

"מע"מ אפס – החוק יאושר. ביטחון – תוספת של 6 מיליארד שקל. מסים – לא יועלו", נכתב אתמול בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", וכותרת המשנה הודיעה כי שר האוצר לפיד "צפוי להשיג כמעט את כל דרישותיו". הדיווח היום על כך שלפיד, אפס, לאו דווקא ישיג את כל דרישותיו, לא מופיע היום בכותרת העיתון, ולמעשה אין לו זכר בין דפי החדשות. שמו של גד ליאור, מי שהיה חתום על הדיווח אתמול, מופיע היום לצד הכותרת הראשית במוסף הכלכלי "ממון". "פגישת לפיד ונתניהו הסתיימה ללא תוצאות. הסיבה: פערים של מיליארדים בין התחייבויות הממשלה לבין התקציב המסתמן ל-2015", נכתב על השער. כותרת הכתבה עצמה (גד ליאור ויובל קרני) מוקפת מרכאות ונכתב בה: "משרד הביטחון מפעיל לחץ עצום על נתניהו".

גם ב"ישראל היום", שהודיע אתמול בכותרת המשנה לראשית כי ראש הממשלה ושר האוצר עתידים להגיע להבנות באשר לתקציב ("מתקרבים לתקציב"), אין היום בשער העיתון זכר לנושא שרק אתמול נמצא ראוי לראש סדר היום. רק בעמ' 7, בידיעה לא ארוכה החתומה בידי שלושה כתבים (זאב קליין, מתי טוכפלד ושלמה צזנה), נכתב: "אף על פי שבסוף-השבוע הסתמן כי רה"מ בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד הגיעו להסכמות סביב תקציב 2015, אתמול הסתיימה פגישתם ללא הסכמות סופיות. לנוכח הטענות כי מערכת הביטחון דורשת 8.5 מיליארד שקלים נוספים לתקציב השנה הבאה – מעבר ל-11 מיליארד השקלים שכבר ביקשה – מקורבי שר הביטחון משה (בוגי) יעלון טוענים כי הם 'לא מכירים את המספרים שפורסמו ביומיים האחרונים'".

"הארץ", שאתמול הפנה ל"דה-מרקר" עם הכותרת המסויגת יחסית "נתניהו ולפיד סיכמו: תוספת של 6 מיליארד שקל לביטחון", לא מפרסם היום אף כותרת בנוגע לתקציב. ב"דה-מרקר" עצמו נכתב בכותרת הראשית היום, בניגוד לדיווחים ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", התולים את העיכוב בהתנגדות שר הביטחון: "לא עוצר ב-6 מיליארד שקל: רה"מ דורש להגדיל את התוספת לביטחון".

"ביום שישי נמסר כי נתניהו ולפיד הסכימו על שורה של נושאים מרכזיים שהיו במחלוקת ביניהם בנוגע לתקציב השנה הבאה", כותב מוטי בסוק בידיעה הפותחת את העיתון הכלכלי, השופכת אור על מאחורי הקלעים של הזיגזג של היומיים האחרונים בדיווחים על דיוני התקציב. "[...] לפיד הזדרז וזימן עיתונאים לפתח ביתו בשבת אחר הצהריים, כדי לדווח להם על ההסכמות שהושגו וכי בעיית תקציב 2015 נפתרה למעשה. אתמול התברר כי נתניהו היה הרבה פחות שבע רצון מההסכמות שהושגו כביכול, וכי הופתע מהפרסומים בתקשורת אודותיהן", ובעיקר זה הנוגע לתקציב הביטחון.

האם צודק לבוא בטענות לעיתונאים שתיווכו אל הציבור את המסר של שר האוצר רק כדי לגלות כעבור יום כי הוצגו ככלי ריק? ובכן, אם עיתונאים הם רק צינור חלול להודעות לעיתונות (כולל אלו הנמסרות באופן מתנשא בעיצומו של יום השבתון השבועי בפתח ביתו של הגביר) – הרי שאין בכך צדק. אולם אם עיתונאים אינם צינור אלא מסננת, בעלי יכולת לבדוק ולבקר את המידע המוטח בהם, הרי שיש בכך צדק גדול. מה עוד שבמקרה הנוכחי, היה אפשר להימנע מהפיאסקו אם רק היו מייחסים באופן בולט וברור את המידע למי שהעביר אותו לתקשורת. בצורה כזו, המבוכה היתה נדבקת בו ולא במי ששימשו כמשרתיו.

התקציב

"מדוע, דווקא ברגע האמת, ויתר שר האוצר על מחויבויותיו למימוש השוויון בנטל, בגד בבוחריו על-ידי הקיצוץ הרוחבי ונשאר בממשלה למרות סרבנותה להסכם מדיני?", נכתב בכותרת המשנה למאמר של יצחק בן-נר בעמודי הדעות של "מעריב". "הגעת הצוללת אח"י-תנין היא עוד התפרעות תקציבית חסרת קשר לאיומים עתידיים. יש לבטל את הצוללות והמטוסים שהם חלק מהאובססיה האיראנית הדועכת, ותו לא", נכתב בכותרת המשנה למאמר אחר במדור, של רן אדליסט. מאמר שלישי, של אורי סביר, מתריע כי "תיאורי הממשלה" את האיומים על המדינה "אינם פרופורציונליים ומתעלמים מכך שישראל היא אחת מהמעצמות הצבאיות החזקות בעולם".

"במרכז המחלוקת עומד תקציב מערכת הביטחון לשנת 2015", כותב בסוק ב"דה-מרקר". "התקציב ברוטו הוא 59 מיליארד שקל (כולל הכנסה מותנית בהוצאה). יחד עם תוספת של 6 מיליארד שקל, יהיה תקציב הביטחון 65 מיליארד שקל. מערכת הביטחון דורשת תוספת של עוד 5 מיליארד שקל, כלומר, תקציב כולל של 70 מיליארד שקל – פחות מהתקציב ב-2014. אם כי יש להדגיש כי תקציב 2014 כולל גם את עלות 'צוק איתן'". מתוך תקציב משרד הביטחון, מוסיף בסוק, תקציב צה"ל עמד בשנה שעברה על 26.15 מיליארד שקל.

העמוד העוקב ב"דה-מרקר" מוקדש לדיבוב כלכלנים בנוגע לתקציב המוצע. "התקציב המתגבש רע – הגירעון גבוה מדי, ההוצאה האזרחית חייבת לגדול" (אבי בן-בסט), "מדובר בתקציב רגרסיבי והרסני" (דני גוטווין), "התקציב יצא משליטה" (דוד קליין"), "האמירה של לפיד כי אין להעלות מסים היא שטות גמורה" (עומר מואב) הם הציטוטים המודגשים.

"צה"ל ירכוש עוד 200 נמ"רים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בעקבות אסון הנגמ"ש ב'צוק איתן', שבו נהרגו 7 חיילי גולני, אישר שר הביטחון תוכנית שתגדיל ל-500 את מספר הנג"משים הממוגנים בחטיבות החי"ר", מדווח יוסי יהושוע.

החברה האזרחית

"המספרים דרמטיים ועגומים: מספר החקלאים בישראל נחתך ב-75% ועומד כיום על עשרת אלפים בלבד", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "מאות משקים עומדים נטושים, רבים אחרים ניצבים בפני פשיטת רגל, ואם המדינה לא תתעורר, נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים ללא חקלאות ישראלית".

"גידול פלפל לייצוא עולה כ-35 אלף שקל לדונם. ההכנסה מהמכירות: 32 אלף שקל בלבד. כשהעלויות כל-כך גבוהות, המסים מכבידים, רשתות השיווק דורסניות והתמיכה מהמדינה אפסית – אין פלא שעשרות אלפי חקלאים נטשו את התחום ורבים אחרים נמצאים על סף פשיטת רגל", טוענת כותרת המשנה לכתבה עצמה.

"מדינת ישראל אוהבת להתגאות בחקלאות שלה", פותח יהודה שוחט, "הטכנולוגיה כאן הרי נחשבת למתקדמת בעולם, היכולת לייצר יותר בתנאים פחות טובים יוצאת דופן וההכנסות מהחקלאות מגיעות לכמעט שני מיליארד שקל בשנה. תוסיפו לזה את העובדה שהישראלים הם צרכני הפירות והירקות הגדולים בעולם, ותקבלו מתכון מנצח. אבל בסיפור הזה יש גם מפסידים, ולמרבה הפלא והצער מדובר באלה שבלעדיהם לא היתה מתקיימת השרשרת הזאת – החקלאים".

ב"דה-מרקר" מדווח אמיתי זיו כי "דקת שיחה סלולרית מחו"ל עולה לצרכן 2.5 שקלים – ולחברת הסלולר 40 אגורות בלבד".

כוח אדם

כל העיתונים מדווחים על בחירתם של מני מזוז וענת ברון לשופטים בבית-המשפט העליון על-ידי הוועדה לבחירת שופטים. "שני המינויים, שהובילה שרת המשפטים: שופטים ליברלים הרגישים מאוד לזכויות אדם", נכתב על שער "ידיעות אחרונות". "ניצחון לשלטון החוק" היא לשון ההפניה משער "ישראל היום" למאמר פרשנות של דן מרגלית.

שמות ומספרים

הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת לגאווה חלולה ומתמצתת היטב את השקפת העולם החומרנית של קברניטו (עמוס רגב), המרדד את ההישג הלאומי הגדול בתולדות ישראל לאוסף – לא מדויק כרגיל – של מספרים. "נצחון הציונות: שישה מיליון יהודים בישראל" היא הכותרת, שלצדה נכתב: "השמות הנפוצים: יוסף ותמר". למעשה, כפי שכותב כתב העיתון עצמו (יורי ילון) בפתח הידיעה הרלבנטית, רף השישה מיליון נחצה כבר לפני שנה, כך שהסימבוליות הכפויה כלל אינה קשורה למציאות. ב"הארץ" מזכירים על שער העיתון כי האמת היא שהשם הנפוץ בישראל בשנת תשע"ד אינו יוסף, אלא מוחמד. השם הושמט מהרשימה שהפיצה רשות האוכלוסין.

"שנים רבות סיפרו לנו שבארה"ב חיים 6 מיליון יהודים; המצאה חסרת בסיס שהיתה סוג של משקל נגד לקורבנות השואה ולצורך ההוכחה כי גם בגלות יש תקומה לעם ישראל", נכתב בטור הפרשנות הראשי של העיתון, בסגנונו הנפוח הרגיל של חיים שיין. הנה כעת אנחנו יודעים כיצד המצאות חסרות בסיס נולדות. בתוכה של הידיעה של ילון מסתתרת המוטיבציה הפנימית של העיתון לפרסם בהבלטה כזו מידע לא נכון באצטלה של פטריוטיות מזויפת: מקור הטעות הוא בהכרזה של ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול בפתח ישיבת הממשלה.

החברה-לישראל

"ניר גלעד עוזב את תפקידו כמנכ"ל החברה-לישראל", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "המכירה הצפויה של מניות כיל השבוע תוביל לארגון מחדש של החברה-לישראל, ששולטת בה", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח של גולן חזני. "חברה חדשה בשם קנון, שתוקם בניו-יורק, תקבל מחצית מתמורת המכירה, ותנהל בין היתר את פעילות צים וטאואר. המחצית השנייה תחולק כדיבידנד לבעלי המניות של החברה-לישראל. המנכ"ל ניר גלעד ובכירים נוספים שיפרשו יקבלו בונוס מחברה פרטית של בעל השליטה עידן עופר".

ב"דה-מרקר" מדווח יורם גביזון כי "בכירי כיל נערכים לגזרות ששינסקי במלון נוצץ במנהטן"; "בשעה שעובדי החברות-הבנות של כיל עומדים בפני פיטורים מסיביים, מנהלי החברה שילמו כ-500 דולר ללילה במלון פנינסולה, במסגרת ביקורם בניו-יורק לצורך קידום ההנפקה". "אורחים שהזמינו סוויטה", כותב גביזון, "יוכלו לגלות את מכמניה של מנהטן באמצעות נהג צמוד שיעמוד לרשותם ללא תשלום נוסף במשך שלוש שעות".

הפרס מוגש לכם בחסות

פרס אופיר, "האוסקר של הקולנוע הישראלי", מככב בכל העיתונים. הסרט הזוכה, "גט" של שלומי ורונית אלקבץ, מוזכר בשערי "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". הכותרת בשער "ידיעות" היא "''גט' בדרך לאוסקר". זו הכרזה לא מדויקת – הזכייה בפרס אופיר סוללת את הדרך למועמדות ישראלית לאוסקר, אולם אינה מבטיחה אותו. ב"מעריב", משלל התמונות שהציע הטקס, בחרו העורכים דווקא בזו עם שרת התרבות והספורט לימור לבנת.

ובינתיים, באום אל-פחם

"פשיטת הרשויות על מסעדת אל-באבור בצומת אום אל-פחם, ביום שלישי האחרון, בליווי כוחות משטרה והודעות לעיתונות, מוגדרת על-ידי גורמים בתעשיית המסעדנות כחסרת תקדים ומכוונת", כותבת דפנה ארד ב"גלריה" של "הארץ". "לאחר מציאת 300 ק"ג בשר שהוגדר 'לא ראוי למאכל אדם' ועוד שורה של הפרות של תנאי התברואה, נסגרה המסעדה ביום רביעי שעבר בצו הפסקה מינהלי. לאחר שתיקן את בעיות המטבח, מצפה הבעלים, חוסאם עבאס, שצו זה יבוטל מיידית.

"ביום שלישי אחר הצהריים שהה בנו של עבאס במסעדה. חוסאם עבאס מספר: 'נכנסו 30–40 איש, נציגים של הוועדה המחוזית לבנייה, חברת חשמל, מס הכנסה, משרד התעשייה והמסחר, משרד הבריאות, ימ"ר, יס"מ ומשטרת ישראל. באמצע הארוחה, כשהמסעדה מלאה, הפריעו לסועדים ולמלצרים. בהתחלה מס הכנסה בדקו את הקופה וגילו שהכל עשר. בדקו אחד-אחד את העובדים ושאלו אותם איך הם מקבלים את השכר וכמה שעות הם עובדים, הכל היה תקין. חברת חשמל בדקה את שעון החשמל, וגילו שאין שום בעיה וביקשו סליחה. ואז משרד הבריאות נכנסו למטבח, בדקו את הסלטייה, את הפס החם... המסעדה היתה מלאה, אבל בזמן הבדיקה חלק מהקליינטים ברחו. הבן שלי התעצבן ואמר, 'מה שאתם עושים לנו זה לינץ'. תנו לקליינטים לאכול את האוכל שהזמינו'.

"[...] אני לא מאמין שיבואו אל חיים כהן באמצע הסרוויס ארבעים בני-אדם, יתנפלו עליו, ורק אחרי ארבע שעות יעזבו לו את המסעדה. גם לרושפלד, לטוטו ולמסה לא יתנהגו כמו שהתנהגו איתי. אני לא צריך להגיד שאני ערבי, אין צורך במלה הזאת. בתל-אביב לא היו עושים למסעדות כאלה מה שעשו לי. למה מנסים להוריד את אל-באבור? אני לא מבין. לא שמעתי על מסעדה אחת במדינה שבשבע וחצי יוצאים מהמסעדה, בשמונה זה בחדשות בטלוויזיה. אני בתחום המסעדות 35 שנים, אל-באבור קיימת 20 שנה, וזה לא קרה מעולם בעבר. היה לי שימוע ביום שישי במשרד הבריאות, ישבתי איתם שעתיים, אמרתי: '40–50 משפחות חיות מהמסעדה באום אל-פחם. תנו לי צ'אנס, אני אתקן מה שאתם רוצים'".

"מה השלב הבא?", שואלת ארד. "אמרו לי שהמד-חום לא בסדר, שאת הגומי במקרר ואת הקערה בשירותים צריך להחליף. הם יגיעו בהמשך היום (יום א'), ואם יהיה הכל בסדר, הם יפתחו. אבל אם אני פותח, אני רוצה שגם הטלוויזיה תבוא ותראה את זה".

עושים לביתם

מוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות" ("רק למנויים") מופיע היום תחת הכותרת "השנה נצא לטייל". "קבלו את הלוח השנתי שלנו: 52 הצעות לטיולים בסופי-שבוע – בכל מזג אוויר ובכל עונה". בכפולה הפותחת של המוסף מתפרסמת, כרגיל, המלצה ממומנת (מרים קוץ) של רשות הטבע והגנים. הכתבה הפותחת ("תכירו את העולם המרתק של מלונות המורשת בהודו") כתובה על-ידי מדריך טיולים בחברה מסחרית. בכפולת האמצע מתפרסם הלוח המובטח, "מסלול לכל שבוע", שתוכנה מגיע מסדרת ספרי טיולים שכתובת אתר האינטרנט שלה מופיעה בתחתית הלוח. כל יתר המוסף, כשני עמודי תוכן, כולל המלצה אינפורמטיבית על פסטיבל בירושלים ועוד זוטות.

במוסף "ממון" ממשיכה להתפרסם סדרת הפרסום הסמוי בהמשכים של איגוד תעשיות המזון. הפעם כותבת איריס ליפשיץ-קליגר על מפעל לפיתות (ציטוט נבחר: "כיף לעשות ממוצר בייסיק מוצר שנראה ייחודי כל-כך"). בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" מתפרסמות שתי ידיעות קידום מכירות, לגיליון של מגזין "פנאי פלוס" (השייך לקבוצת "ידיעות אחרונות") ולספר בישול (בחתימת אתי אברמוב, כולל מתכון).

תוכן שיווקי בקריקטורה של שלמה כהן, "ישראל היום", 22.9.14

ב"ישראל היום" התוכן השיווקי אינו מגפה, אולם כשהוא צץ הוא לובש צורות מוגזמות ומנוונות במיוחד. כך למשל היום שיתוף הפעולה של "ישראל היום" עם עמותת תכלית מופיע לא רק כידיעה חדשותית, אלא פולש גם לקריקטורה היומית של שלמה כהן, העבשה כתמיד.

ענייני תקשורת

"ערוץ 10 משנה אסטרטגיה: יבקש ממשרד התקשורת רשיון שידורים קבוע עוד השנה", מדווח אמיר טייג ב"דה-מרקר".

במוסף "המשפיעים" של "כלכליסט" מתפרסם ראיון ראשון עם יו"ר ההסתדרות החדש, אבי ניסנקורן. המראיין, מיקי פלד, כתב העבודה של העיתון, הוא גם חבר בוועד הפעולה של ארגון העיתונאים בקבוצת "ידיעות אחרונות" (הכוללת את "כלכליסט"), והארגון פועל בחסות ההסתדרות. הנה דוגמה גלויה לניגודי העניינים הנוצרים כתוצאה מהחלטת הארגון שלא לפעול כארגון עצמאי. הדוגמאות הסמויות הן, מן הסתם, רבות הרבה יותר.

שני ליטמן מדווחת ב"גלריה" כי "נמצא הסרט המוקדם ביותר בהשתתפות שחקנים שחורים". הסרט, "משנת 1931, הוא ללא כותרת". מיה סלע מדווחת כי "הוצאת כנרה–זמורה-ביתן–דביר מצטרפת לעולם הדיגיטלי". ההוצאה תצטרף להוצאות "שכבר עובדות עם 'עברית', בהן ידיעות-ספרים, כתר, עם-עובד, הקיבוץ-המאוחד, קשת, מטר ועוד". משום מה, סלע אינה מזכירה כי "עברית" שייכת ל"ידיעות אחרונות".