אבל "עלי כותרת", אשר בעידן הערוץ הבלבדי זכתה לשיעור צפייה עצום, כמעט מתה בהיוולדה. פתחנו בהפרזה. יונתן גפן, בסגנון הדומה לזה שהיום קוראים לו "ראפ", כתב ודיקלם מקאמה על הרג ילדים פלסטינים מיריות של אנשי מג"ב. "הם יורים באוויר", אמר גפן, "אבל הילדים מתים. אולי הם ציפורים". שיערתי שמופע הפתיחה הזה יקומם רבים ושגיתי בכך שלא נועצתי בארנון צוקרמן, מנהל הטלוויזיה. צוקרמן הוא איש גא, בלתי לחיץ, הטוב במנהלי הטלוויזיה מאז יסודה, אף כי רשימת חדלי האישים שהגיעו בזחילה לתפקיד הזה אינה מציבה תחרות קשה. הוא נזף בי ובה בעת הגן עלי מפני קריאות שהשמיעו חברים בוועד המנהל של רשות השידור לפטר אותי מיד.

ירון לונדון מגיש את "עלי כותרת", 1979 (צילום מסך)

ירון לונדון מגיש את "עלי כותרת", 1979 (צילום מסך)

הקריאות האלה ליוו את התוכנית במשך שתי השנים שבהן הנחיתי אותה והמצב החמיר משהתמנה טומי לפיד למנכ"ל הרשות והכריז כי הוא נכנס לתפקידו "במגפיים מסומרים" כדי למשמע את עובדיה הפרועים. בתפקידו זכה לאחר שאפרים קישון דחה את הצעת ממשלת "הליכוד" והפנה את לשכת ראש הממשלה לחברו הטוב שעמדותיו הפוליטיות כעמדותיו. טומי היה ליברל בלתי ליברלי: חסיד מושבע של השוק החופשי והדמוקרטיה במובנה המוסדי והמשפטי, אבל בלתי סובלני כלפי אידיאות אחרות וכלפי אנשים המחזיקים באידיאות האלה. הוא היה אדם מוכשר ומשכיל, אבל לא חונן בתכונתו המובהקת של אינטלקטואל - הספקנות. חיבבתי אותו בגלל שנינותו ובגלל החיוניות ששפעה ממנו והתקוממתי על דורסנותו שלימים באה לידי ביטוי גם בתוכנית הפולמוסים הצווחנית "פופוליטיקה", ששיקפה בהגזמה את סגנון הוויכוח הציבורי בישראל וסייעה לדרדורו.

"כשאתה מראיין איש ציבור פלסטינאי, אתה מדבר עם אדם שאקדח מכוון לראשו ולכן אין שום ערך לראיון כזה", קבע לפיד ואסר עלי לראיין את זיאד אבו-זיאד, עיתונאי פלשתיני דובר עברית רהוטה, מן המתונים באנשי אש"ף.

"ומה תגיד אם יזדמן לי לראיין את מנהיג האקדוחנים?"

"אני לא אתן לו הזדמנות לדבר אל העם הישראלי מעל ראשיהם של מנהיגיו".

כלפי אנשי מערכת החדשות גילה סבלנות פחותה ובפשטות ציווה עליהם "אני לא רוצה לראות כאפיות על המסך". הוא מנע ממני להזמין לתוכנית את באסם א-שכעא, ראש עיריית שכם, כמה חודשים לפני שאנשי "המחתרת היהודית" יפוצצו את מכוניתו ויקצצו את שתי רגליו, ובטענה כי יש לאזן מניה וביה כול עמדה המובעת בתוכנית, גם פסל את הפרופסור לכלכלה אסף רזין שפוטר מתפקידו כראש הרשות לתכנון כלכלי משום שערער על דעותיו של שר האוצר.

יוסף (טומי) לפיד (צילום: משה שי)

יוסף (טומי) לפיד (צילום: משה שי)

את הקטטות איתו המשכתי גם שנים אחר כך, כאשר התרחקנו שנינו מרשות השידור, אני במיאוס והוא, יש לשער, בתחושה שטיהר את קן המורדים. התקוטטנו מעל כול במה ציבורית שאליה הוזמנו, אבל אחת ההתנגשויות היותר מעניינות לא התנהלה בפרהסיה, אלא בהתכתבות בינו לביני.

ברשימה שפירסם ב"מעריב" לרגל מלאות כך וכך שנים לכניעת יפן במלחמת-העולם-השנייה, שיבח את נשיא ארה"ב, הארי טרומן, על שציווה להטיל פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי. כתבתי לו כי טרומן לא השמיד חצי מיליון יפנים כדי להציל את הילד טומיסלב למפל מידי הנאצים, ואפילו לא כדי לחסוך בדמם של חיילים אמריקאים, אלא מפני שרצה להכניע את יפן לפני שבריה"מ תכריז עליה מלחמה ותתבע לעצמה חלק מהשלל במזרח הרחוק. זו אינה תיאוריה משלי, אלא דעה מקובלת בקרב היסטוריונים חשובים. טומי השיב לי במטר גידופים. הוא לא הרשה לאיש לערער את תפיסת עולמו שעוצבה בשואה, והייתה זו תפיסה בינארית שלפיה הצדק הוא תמיד עם המערב המתורבת, עם היהודים, עם הבורגנות, עם החילונים, עם הקפיטליסטים ועם טומי לפיד. היכולת לבטא את רעיונותיו הפשוטים במשפטים קצרים ונחרצים הפוסחים על מוחו של השומע ויורדים ישר לחדרי בטנו, הייתה סוד הצלחתו ב"פופוליטיקה" ובפוליטיקה.

ב"שלאגר", סרט הקאלט של אסי דיין עם הגששים ועפרה חזה ("אני פרחה"), שיחקתי את עצמי, קר רוח, מתעלם מחבורת המשוגעים המנהלת מרדף דרך אולפן "עלי כותרת", ממוטטת את התפאורות ואני כמעט נקבר תחתן. כך היה גם "בחיים האמיתיים", אבל בסופו של דבר נקעה נפשי. מסרתי את הגשת "עלי כותרת" לאחרים והיא גמגמה עד שנאלמה והועלמה ואין זה מפני שמחליפיי היו פחות מוכשרים ממני להגשת תוכנית שיח, אלא מפני שקשה לעשות חיל כיורשה של תוכנית אשר נדפסה בדפוסו של מעצבה וזוהתה עימו לטוב ולרע.

ב"שלאגר" שיחקתי את עצמי, קר רוח, מתעלם מחבורת המשוגעים המנהלת מרדף דרך אולפן "עלי כותרת", ממוטטת את התפאורות ואני כמעט נקבר תחתן. כך היה גם "בחיים האמיתיים"

לא התמהמתי עד שיזמתי סידרת תוכניות המבוססת על משחקי הדמייה. שמה כתוכנה: "דילמה". סביב שולחן רבוע הושבתי מניין אנשים אשר תכופות קולע אותם טבע עיסוקם לדילמות מוסריות קשות להכרעה. על סמך תחקירים שערכתי בסיועה של עוזרתי נאוה כהן, כתבתי תסריטים שקלעו את המשתתפים אל בין המצרים: היה עליהם לומר כיצד ינהגו במצבים שבהם מתנגשים כללי האתיקה אלה באלה, האינסטינקט המוסרי דוחק לחרוג מהם, והתועלת שתופק מציות פחותה ממידת התועלת הצפונה בהתעלמות מהם. למשל, כללי האתיקה ושיקולי תועלת מחייבים רופא הפועל בזירת פיגוע המוני למיין את הפגועים למי שהטיפול בהם סובל דיחוי, למי שמועטים הסיכויים לשמור על חייהם ולפצועים שחייהם, התלויים על בלימה, יינצלו אם יטופלו במהירות. אבל האם כך ינהג רופא, אפילו אם יהיה עליו לבחור בין זקן מופלג שתוחלת חייו קצרה לבין נערה פורחת, בין חייל למפגע ובין פועל בניין רומני לשר הביטחון, והאם עורך דין המנחש כי לקוחו זומם פשע יספר על חשדותיו למשטרה, ובאילו תנאים יצווה מפקד להמטיר אש על איזור שבו מעורבבים אחדים מחייליו בגייסות רבים של אויב המסכן את עיקר הכוח.

את התסריטים בניתי כעץ אלגוריתמים וכול תשובה הובילה לצומת, להסתעפות, לתפנית בעלילה, וצריך הייתי להכיל בזיכרוני עשרות אפשרויות ולאלתר סיפורים העוקבים אחרי מהלכים שלא השכלתי לחזות. תכופות ניסחו המשתתפים תשובות חמקניות, לא "מה אני עושה", אלא "מה יש לעשות" ואני, לא תמיד בנימה אדיבה, כפיתי עליהם להתמודד עם הדילמה כאילו הם עומדים בפניה בשעה זו ממש.

בעצם, כתבתי תסריטים שיכלו לשמש כשלדים לכמה סרטי עלילה וגילמתי כמה עשרות תפקידים. חשבתי שלסדרה יש ערך רב, כי היא רבת מתח וכי עשיתי מלאכה טובה, אבל כנראה שהחמצתי משהו, איני יודע מהו, שבגללו התקבלה באורח פושר. התנחמתי בכך שבעקבותיה נקראתי לשירות מילואים בבית הספר לקצינים כדי לפתח ולהנחות "דילמות" העוסקות בקבלת החלטות בתחום הצבאי ובמשך כמה שנים עסקתי בכך. אחד המשתתפים הקבועים היה תא"ל נחמיה דגן, מפקד בסיס פלמחים, מטובי טייסי המסוקים שלנו, שהיה אוסף אותי מ"שדה דב" ברכב השמיים שלו וטס למצפה רמון בגובה מכסחת דשא. מסלול הטיסה עבר מעל חוותו של אריק שרון והוא נהג לעוג סביבה ולשלוח לו מן המרום כמה גידופים.

חייל ישראלי מעניק ממתקים לילד לבנוני, צידון 1982 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

חייל ישראלי מעניק ממתקים לילד לבנוני, צידון 1982 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

וזה מביא אותי למלחמת לבנון הראשונה, שכבר מראשיתה, עוד לפני שנודעו הפרטים על תוכניתו החשאית של אריאל שרון ועל הונאת הממשלה, חשתי כי תמיט עלינו אסון.

הנחיתי משדר חדשות יומי שעקב אחרי הנעשה ובאחד המשדרים שוחחתי עם הסופר אהרון מגד והצגתי לו שאלה שלא הסתירה את הלך רוחי. שאלתי אם הילד הפלסטיני ממחנה הפליטים הסמוך לצור, חש כלפי חיילינו מה שחש הילד היהודי האלמוני מגטו וורשה, זה העומד בידיים מורמות מול הקלגס הנאצי והונצח באחד הצילומים מעצבי הזיכרון. מגד, שהיה ידידה הקרוב של חנה סנש, נדהם. זו הייתה השאלה הכי מטופשת מכול השאלות שהצגתי אי פעם, וסהדי במרומים ששאלות מטופשות רבות זרקתי בפניהם של מרואיינים בשנות עבודתי שכבר אז הצטברו לשנים לא מעטות.

טומי לפיד התרתח, בצדק התרתח, ומיד נידה אותי מהתוכנית ועד סוף כהונתו לא התיר לי להופיע על המרקע וגם משימה אחרת כלשהי לא הטיל עלי, אבל ברשות השידור, כמו ברשות השידור, אין מפטרים עובד שכשל וכך התבטלתי במשך שנה ומידי ראשית חודש מילאתי טופס שבו פרטתי את מעשיי בחודש שחלף. דיווחתי בנאמנות: במשבצת של יום א' כתבתי "הרהורים בטלים", ביום ב' כתבתי "שיטוטים על חוף הים", ביום ג' – "קריאת ספר לצורך קבלת השראה לתוכנית עתידית", ביום ד' – "ניסיון שווא לכתוב פזמון", ביום ה' – "ראה יום ו' להלן", וביום ו' חתמתי את דיווחי על שבוע העבודה במילים "אגירת כוח לקראת השבוע הבא". הטופס התגלגל לשולחנו של מנהל מחלקת התוכניות התיעודיות שאישר אותו בחתימתו, וממנו עבר למנהל חטיבת התוכניות שהעבירו למנהל הטלוויזיה וכבר איני זוכר מי היה האיש שגם הוא חתם מבלי לעפעף. אחר כך התיישב טוביה סער בכורסת מנהל הטלוויזיה וטילפן אלי בבהלה: "אתה לא מסוגל לכתוב משהו יותר קביל?!". הוא הציע שאכתוב "שוטף", ביטוי מעולמה של הביורוקרטיה העשוי ללמד על עבודה כה קדחתנית עד שמוטב לתארה במילה אחת במקום להסתבך בתיאורה העמוס פרטים. במשבצת יום א' כתבתי "שוטף", אבל בשאר ימי השבוע השתמשתי בגרשיים.

ברשות השידור, כמו ברשות השידור, אין מפטרים עובד שכשל וכך התבטלתי במשך שנה ומידי ראשית חודש מילאתי טופס שבו פרטתי את מעשיי בחודש שחלף

ואז סיים לפיד את פרק כהונתו והפציע מנכ"ל חדש - אורי פורת. הוא היה עיתונאי ותיק ב"ידיעות אחרונות" ועסקן באגודת העיתונאים. בסיפוריו על "הפרלמנט" של מושבת הולדתו, מתוארת "רישון" ככתריאליבקה של שלום עליכם, או כקלושמרל של הסופר הצרפתי גבריאל שבלייה. גיבוריו, צאצאיהם של ראשוני המושבה, הם בעלי אדמות אמידים, מטומטמים למדי, פטריוטים שלא להם יספרו מי הם הערבים, כי אלה, הישמעאלים, עבדו אצלם בפרדס והסתובבו אצלם בחצר. לא בסיפורי ההווי אלא במציאות, הקים אחד מהם, אמנון נחמיאס שמו, בית קפה בפרדסו ועל שערו רשם "הכניסה לכלבים וירון לונדון אסורה". "הוא מתבדח", ניחם אותי פורת באחת מפגישותינו האקראיות במזנון של "בית סוקולוב". אסופת סיפוריו נקראת "רישון זה גזע".

גם פורת נמנה עם צאצאי המייסדים, יותר חכם מהדמויות שבסיפוריו אך לא נבדל מהם בהשקפותיו הפוליטיות, סגולה שזיכתה אותו בתפקיד יועץ התקשורת של מנחם בגין. מלשכת רוה"מ דילג לרשות השידור. הוא זימן אותי לפגישה בארבע עיניים, אבל שעת צהריים בבית הקפה במבואה של מלון "הילטון" בירושלים הבטיחה שמספר העיניים שתראינה אותנו מסתודדים, יעלה על מספר עיניו של ארגוס. הוא ישב בחברת מישהי ואותת לי להמתין. די במחווה הזאת, בהצמדת כרית האגודל לאצבעות ובנפנוף קל של הזרוע, כדי להמריד אותי. למה? כי בכך אומר האיש אשר זמנו בידו לאיש אשר זמנו אינו בידו "מה אתה לחוץ, מה?". השליטה בזמנו של הזולת היא אחד מסימני המדרג המעמדי: הזוטר ממתין לבכיר. אני לא מניח לאיש להמתין לי ואם אקבע אתך פגישה בעוד שנתיים בנחל צין, מתחת לעץ השיטה החמישי מימין, בחצות הלילה שבו הלבנה דעוכה, אקדים אותך ברבע שעה, תהיה מי שתהיה, אביון או מלך.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

נשענתי על הפסנתר ופטפטתי עם גלאדיס גבירץ, אמריקאית בעלת מזג סוער, ידידתי מן השנים שבהן הייתה עורכת מוסיקה בקול ישראל. היא פרטה נעימות שמנגנים באכסדרות של בתי מלון ואני הזמנתי לעצמי קמפארי עם סודה ומידי פעם בדקתי אם המנהל מתפנה וככה עברה שעה. כשהתיישבתי מולו פתח בסערה: "תעשה לי איזה תוכנית על אמנות, ציור, תיאטרון, מוסיקה וכאלה. חודשים אני אומר לטוביה סער, ה-Asshole הזה, שיעשה לי תוכנית אמנות והוא מבטיח 'בסדר, בסדר' וכלום לא יוצא".

אני חוסך מכם את רוב הגידופים שהטיח בכפיפו, מנהל הטלוויזיה, אך ארמוז שכולם נלקחו מאוצר מונחי האנטומיה של איברי הגוף המוצנעים. הסברתי למנכ"ל שוחר התרבות כי הכנת תוכנית טלוויזיה טובה המסקרת את המתרחש בעולם האמנות אינה עניין של מה בכך. ציור, תיאטרון, מחול, ספרות ומוסיקה אינם מתמסרים בנקל למדיום שלא להם נועד. כדי לתרגם הצגת תיאטרון ללשון הטלוויזיה יש לצלמה מנקודות מבט אחדות ולערוך את הכתבה בשום שכל וטעם, וכדי לצלם ציור, יש להניע את המצלמה מתוך בחירה מודעת לפרשנות שבה בוחרים. זה כרוך בלא מעט כסף ואינו מבטיח קהל צופים גדול. הוא לעס מחצצת שיניים וקצב כסיסתו גבר ככול שהעמסתי עליו הסברים. הצעתי תוכנית על ספרים וסופרים ובשום אופן לא על ספרות. דיון על ספרות סב על ה"איך", על מבנה וסגנון, ואילו שיחה על ספרים היא, בפשטות, "על מה הסיפור". רוב הסופרים הם דברנים טובים, מחוננים באישיות כובשת ותכופות גם בביוגראפיה יוצאת דופן ולכן אוכל לערוך ולהנחות תוכנית של "ראשים מדברים" שתהיה מעניינת אף יותר מ"ראשים מדברים" על פוליטיקה. "אבל תתחוב לשם גם משהו על אמנויות אחרות", סיכם המנהל ולא נענה.

"סוף ציטוט" עינגה אותי ולא הבריחה את הצופים. קראתי שעות רבות מידי יום ושוחחתי עם עשרות סופרים ואנשי ספר. הערך "ברנאר פיבו" בויקיפדיה העברית, מסביר לקוראיו כי את התוכנית יזמתי בהשראת "אפוסטרופ" (גרשיים), תוכנית שיח שבועית ששודרה במשך חמש-עשרה שנה בערוץ השני של הטלוויזיה הצרפתית. אני מניח שכותבי הערך האנציקלופדי מצאו דמיון בין מפעלו הגדול של פיבו למפעלי הקטן והניחו שאי אפשר כי שני עיתונאים המתגוררים משני צידי הים התיכון יהגו רעיון דומה.

ירון לונדון מגיש את "סוף ציטוט" (צילום מסך)

ירון לונדון מגיש את "סוף ציטוט" (צילום מסך)

ניסיונות רבים נעשים כדי למצוא נוסח שישביע את רעבונה של הטלוויזיה לתנועה מהירה ולתמונות מרהיבות וכולם מסתכמים בכך שסופרים אומללים נכפים לשוחח על יצירותיהם בחדר עבודתם שהוא כביכול כור יצירתם, או תוך כדי צעידה לצד המראיין, מלווים במוסיקה האמורה לנסוך אווירה ההולמת את הנאמר. אין צורך בכך. חבורה של מטיבי שיח בהנחייתו של מנחה מיומן, המדברת על ספרים בלהט, כדרך שמדברים על הרפתקה, רק היא יכולה לגייס את הטלוויזיה למען הספר. פיבו אינו חוקר ספרות, ספרות לא למד ועד שניצחה אותו תאוות הקריאה התמחה בסיקור כדורגל ונחשב לאנין יין. אני אוהב יין, אבל איני מבחין בין זנים ושנות בציר, והספורט שאני הכי אוהב הוא קרבות כלוב שבהם מפרקים המתחרים זה את עצמותיו של זה. פיבו ואני דומים רק במובן זה ששנינו סקרנים, אוהבי ספר, ובשום אופן לא מומחים לספרות.

חבורה של מטיבי שיח בהנחייתו של מנחה מיומן, המדברת על ספרים בלהט, כדרך שמדברים על הרפתקה, רק היא יכולה לגייס את הטלוויזיה למען הספר

בזמן חודשי שידורה הראשונים של "סוף ציטוט", התמנה חיים יבין למנהל הטלוויזיה ובמהלך שדרש ממנו אומץ לב ראוי להוקרה, הציע לי לנהל את מחלקת הדרמה והאמנויות. ראויים ממני קדמו לי בתפקיד הזה והראוי מכולם היה השחקן ובמאי התיאטרון עודד קוטלר שאסף סביבו מאורות ובהם הסופר והמחזאי יעקב שבתאי, הסופר והבמאי אברהם הפנר, הסופר והתסריטאי יצחק בן נר, הבמאי הפורה רם לוי והמשוררת דליה הרץ. הם הצליחו להביא למרקע כמה יצירות טובות, אבל הביורוקרטיה והפוליטיקה מעכו אותם ונואשו והסתלקו.

מוטי קירשנבאום, חברי השנון, נהג לומר שבטלוויזיה הישראלית לא מפיקים אלא "מרימים הפקה" וכיוון לכך שהיוצרים מהדקים סביב ביטנם חגורת מתאבקים רחבה, נושפים בצעקה ולשניות אחדות הם גוברים על כוח הכבידה ואז ברכיהם פקות והם נודרים ששוב לא ינסו. תחילה חשבתי שאצליח מפני שאיתרתי את הסיבה לכישלונם של קודמיי: הם אלתרו ואני אתכנן לטווח ארוך, הם עסקו במיזמים בודדים ואני אבנה מנגנון שיפיק מוצרי דרמה, כפי שבית-חרושת פולט מכוניות מסרט נע. עד מהרה התברר כי יומרתי ראויה לבוז שכותבי הטוקבקים מבטאים בעזרת שורה של עיצורים חוככי גרון: חחחחחחח....

מרדכי קירשנבאום (צילום: משה שי)

מוטי קירשנבאום (צילום: משה שי)

שאלתי את הממונים עלי אם אי פעם הוגדרו מטרותיה של מחלקת הדרמה במונחים כמותיים. לא ולא. מי יגדיר? איש לא ידע. האין זה תפקידה של מועצת רשות השידור? צחקו. מי מבין הבמאים מסוגל לביים דרמה? שניים בלבד. האם אפשר לשכור במאים מן החוץ? לך תתדיין עם ועדי העובדים. מהי תפוקת האולפנים בשנה? איש לא ידע לחשב. האם עומד לרשותי תקציב לפיתוח תסריטים? לא. באין תקציב, איך אוכל לגייס כותבים? המנכ"ל פוסק.

הקצו לי חדר בצריף במתחם הטלוויזיה בקריה בתל אביב, כסא מנהלים גבה מסעד, מזכירה יפה אשר כל אשר ידעה לעשות הוא לחייג באצבע מטובעת, וקו טלפון אחד שחלקתי עם מי שישב בחדר שמעבר לקיר. עיקר עיסוקה של מזכירתי היה לארוב לפינוי הקו ועיקר עיסוקי היה לכידת אוזנו של אורי פורת שרק נדירות התפנתה להאזין לבקשותיי. נפלתי בפח שכריתי לעצמי.

למרות זאת, הצלחתי להביא לידי גמר סרט עלילתי שביים רם לוי לפי סיפורו של יצחק בן נר "שקיעה כפרית" עם איבגי בתפקיד הראשי, ויזמתי סידרה קומית בת שישה פרקים שאת תסריטיה כתבה ענת גוב, מחזאית בראשית דרכה. בסדרה הזאת שנקראה "כן, מה?" שיחקו גידי גוב ואורלי זילברשץ בתפקידים הראשיים ועימם דב נבון ועידית טפרסון. הצופים אהבו, הסדרה זכתה בפרס כלשהו ואני חשבתי שעשינו מלאכה לא רעה, אך הפרקים הבאים יהיו טובים יותר. פרקים נוספים לא יהיו.

הבנתי שלא אצליח לבנות סרט נע להפקת דרמות ובעל כורחי אימצתי את "שיטת ההרמה" מבית מדרשו של קירשנבאום. הבמאי דני וקסמן שהתגורר בעמוקה שליד צפת הציע לי סרט עלילה קצר שעלילתו מתרחשת בעיר המקובלים: נעלמה פרתו היחידה של חלבן תמים, אולי איבדה את דרכה מן המרעה ואולי נגנבה. ימים הוא משוטט על ההרים וקורא לפרתו האדומה שעטיניה הם מקור פרנסתו. מכונית נושאת רמקול מעוררת את תושבי העיר לקראת בואו של רב עושה נסים והחלבן העלוב מחפש אצלו ישועה ומוזמן להשתתף בסעודת מצווה. האיש הקדוש יושב בראש השולחן וחסידיו שותים את דבריו בצמא ומשביעים את רעבונם בנתחים גדולים של בשר. הצופה מנחש כי פרתו של החלבן מצאה את סופה בסירם של החסידים. וקסמן השתמש היטב בסמטאותיה של צפת העתיקה כדי ליצור אווירה של תום וטוהר ואחר כך הפגיש את הישע והפשע, את האוכל עם הנוכל. אולי משום שהתגורר בגליל, חבל ארץ שבו כול אבן הפוכה היא אתר בעל סגולות פלאיות, הבחין בניצניה של תופעת ה"באבא" ו"הרנטגן", כמה שנים לפני ששועים ונגידים התחילו להסתופף בחצרותיהם. מצאתי כמה פגמים בתסריט, חשבתי שאפשר לתקנם בכמה ימי צילום והבמאי הסכים לדעתי.

התפטרותי בו ביום לא נבעה ממה שהתבשר כבר בחודשים הראשונים בתפקידי, אלא מהמראה הנתעב של האמן הנבוך העומד, אובד עצות ושחוח כתפיים, לפני הפקיד הבכיר, הקרייריסט המחושב

חתימתו של מנכ"ל רשות השידור, אשר אלפי עובדים סרים למרותו, נדרשה כדי לאשר הוצאה של כמה אלפי שקלים. נדברנו להיוועד באולפני "גבע" בגבעתיים ששם יצפה בסרט "פרה אדומה". הפגישה הראשונה בוטלה לפני שהבמאי יצא לדרך. לפגישה השנייה הגיע הבמאי הדלפון, עייף ומיוזע מחמת חום הקיץ וטלטולי הדרך באוטובוסים, ופורת לא הגיע. לשלישית הגיע באיחור ניכר, צפה בחלקים מהסרט ושאל: "כמה יעלה?". שאלתי: "מה יעלה כמה?". השיב: "לתקן". שמחתי. האיש מדבר לעניין. הבמאי, איש אדיב ומנומס, חישב ומצא: "בערך חמשת אלפים". "קח שלוש'תלפים", אמר פורת. "הוא ייאלץ להוציא כסף מכיסו", אמרתי. "אז שיצלם פחות", גזר פורת. "טוב", ענה הבמאי. "אבל יש בעיה", אמר המנכ"ל, "הסרט עלול לפגוע בספרדים, אני אמנה ועדה שתבחן אותו". "מי יישב בוועדה?", שאלתי. "יישבו יוסי צמח ועוד שניים".

צמח היה מוסיקאי, חבר להקת "התרנגולים" בהרכבה הראשון, במאי של להקות צבאיות ובמאי טלוויזיה מוכשר מאד של קונצרטים ומופעי בידור רבי משתתפים. הוא זה שביים את תחרות הזמר "אירוויזיון" בפעם הראשונה שהתקיימה בישראל ובתקופה ההיא כיהן כראש חטיבת התוכניות של הטלוויזיה. לא משום כך בחר בו פורת לעמוד בראש הוועדה שתבחן את הסרט, אלא משום שלא היה אשכנזי. הוא הבין כי התבקש בגלל מוצאו. סירב והסרט נקבר.

התקרית הזאת הבהירה לי כי כישלוני מובטח, אבל התפטרותי בו ביום לא נבעה ממה שהתבשר כבר בחודשים הראשונים בתפקידי, אלא מהמראה הנתעב של האמן הנבוך העומד, אובד עצות ושחוח כתפיים, לפני הפקיד הבכיר, הקרייריסט המחושב. המחזה הזה הגדיש את הסאה. אחרי חודש פרשתי מרשות השידור. עשרים ושמונה שנים עבדתי במוסד הזה וכעת הייתי בן ארבעים ושמונה.

ילדיי טרם בגרו ולא ידעתי ממה אתפרנס, אבל למחרת התפרסמה בעיתון ידיעה קטנה על פרישתי ובאותו ערב טלפן אלי דב יודקובסקי, עורכו של "ידיעות אחרונות" והזמין אותי לביתו, סחרר את ראשי בכוסית ברנדי, חלק לי כמה מחמאות שבאו כשמן בעצמותיי וצירף אותי לסגל שכירי עיתונו. בפרידתנו, כמעט לפני שדלת ביתו נסגרה מאחורי גבי, שאל בקולו החלש, במבטאו הצרפתי הרך, אם יש בדעתי להמשיך להופיע בטלוויזיה וכבר התכוונתי לנדור שאת כול מעייניי אקדיש לכתיבה בעיתון, אבל הוא הקדים אותי: "תמשיך, תמשיך, זה חשוב!". עוד לפני שנפתח הערוץ השני, לפני שהשתרשה המילה "סלב" ולפני שזמרים וכוכבי תוכניות "ריאליטי" נחלו עמודים במוספי סוף השבוע, חזה דב את מתכונת היחסים בין עיתונות הדפוס לבין התקשורת המצטלמת והבין כי כוח המשיכה של הכותבים בעיתונו מתעצם בעזרת הופעותיהם בטלוויזיה.

דב יודקובסקי, 26.12.1985 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

דב יודקובסקי, 26.12.1985 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

בית "ידיעות אחרונות" הוא בן שלוש קומות ומשתרע על שטח נרחב. ברבות השנים הוספו למבנהו המקורי אגפים המחוברים אליו בפרוזדורים צרים ומי שאינו בן בית יתקשה למצוא את דרכו במבוכים. לקירות לא הוצמדו שלטי הכוונה ואפילו על דלתות לשכותיהם של העורך והמו"ל אין שלט. הבחנתי בכך כאשר שוטטתי בפרוזדורים כדי להתוודע למקום עבודתי החדש וכעבור זמן הבנתי שהיעדר השילוט אינו הזנחה, אלא ביטוי להלך רוח שמקורו בהיסטוריה של משפחת מוזס. בתודעתם של בעליו ועובדיו הוותיקים היה עיתונם משפחה מורחבת שלכול אחד מבניה כסא משלו סביב שולחן האוכל המשפחתי ואין צורך לסמנו כי ידוע. זו משפחה סיציליאנית השקועה בסכסוך דמים עם המשפחה האחרת שפעם שלטה בעיירה, ואף כי "ידיעות" שוקם ו"מעריב" לא שרד עד שהספקתי להקליד את הפסקה הזאת עד סופה, לנצח לא ייסלח למנהיגי המורדים פשעם הקדמון, עריקתם מעיתונו של הפטריארך יהודה מוזס באישון לילה, בעיצומה של מלחמת השחרור, והקמתו של העיתון המתחרה, עיתונם של אנשי עט גבוהי מצח ולא חנוונים ממולחים כבעלי העיתון שבו בגדו.

כאשר הצטרפתי ל"ידיעות" כבר הזדקנו הבוגדים. רובם פרשו מעבודתם ואחדים דמדמו לקראת פרישתם מארצות החיים, אבל בני המשפחה הנבגדת שאליה הצטרפתי זכרו את רוע מעלליהם וגם אם הצוררים הקדמונים נעלמו, הרי נוכחותם השטנית מתקיימת בעולם ומתגלמת ברשעים מתחלפים המתנכלים לבית מוזס. מי שדבקו במוזסים ולא התפתו לאויביהם, חוו את המלחמה כמלחמתם ויקרו לאבות המשפחה כמעט כבניהם. הם חיו בבניין המערכת יותר מכפי שדרו בביתם הפרטי, ידעו מי יושב היכן וכלל לא עלתה בדעתם המחשבה שלא רחוק היום עד שהמשפחה תתפורר, כתבים ועורכים יתחלפו כגרביים ויבואו יורשים שלא ידעו את יוסף. הגעתי לשם בעידן הקץ, כשנה לפני שנח מוזס נדרס בעוברו את הכביש אל מול העיתון, לפני שבנו נוני, בתמיכת אימו האלמנה פולה, מימש את בעלותו ביד חזקה ודב יודקובסקי הפגוע יעזוב וביחד עם נאמנו אדם ברוך יתחבר לאיל העיתונות הבריטי רוברט מקסוול שירכוש את "מעריב". ארונו של נח הוצב במבואה ודב עבר על פניו ולא לחץ את ידיהם של בני המשפחה המתאבלים. בסיציליה לא מתנהגים ככה.

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס ועורך "ידיעות אחרונות" לשעבר משה ורדי (מימין) (צילום: משה שי)

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס ועורך "ידיעות אחרונות" לשעבר משה ורדי (מימין) (צילום: משה שי)

אך עד אז, כבכול משפחה, היו בנים חביבים יותר ופחות. לבנים היקרים הותר להתפרע במקצת וכאשר נעלבו, מפני שידיעות שהזרימו לשולחן המערכת לא הובלטו, או כי רשימותיהם לא פורסמו, מיהרו דב ונח לפצותם בשיחת אהבה וגם בשווה כסף, כגון נסיעה נעימה בשליחות העיתון. הוותיקים נהגו לומר, כי הבעלים בהתנהגותם עלולים לגרום לך התקף לב, אבל מובטח לך כי נח ואשתו פולה ידאגו לכך שתטופל בידי מיטב הרופאים ואת חדרך בבית החולים יציפו בפרחים ובממתקים.

זמן מה לאחר שהצטרפתי לעיתון נסעתי לחופשה באירופה ומבעוד מועד הודעתי על כך לדב. הוא הפנה אותי לגזברית המערכת כדי לקבל כמה מאות דולרים ואני לא הבנתי על מה ולמה, שהרי לא לצורכי עבודה אסע. "ככה מקובל אצלנו", אמר דב. השבתי שאיני מקבל מתנות, מפני שאין מתנות חינם. "אתה פוגע בי", אמר, "וחוץ מזה, אולי יגרדו לך האצבעות ותכתוב משהו משם". כמובן שהתרציתי, אבל עד שיצאתי לגמלאות לא הצלחתי לפענח את צופן ההתנהגות בארגון הזה וחשתי ככורה המנפק למעסיקיו סאת מילים קצובה ואינו יודע להעריך אם שכרו נמוך מדי או מופרז בגובהו, ומתוך שאינו יודע הוא חושש פן מעסיקיו עושים עימו חסד ועליו להגביר את מאמציו כדי לפצותם על חסדם, ופעם אמרתי זאת לעמיתי נחום ברנע והשיב כי טיפוח ייסורי המצפון של הפרולטריון הוא תכסיס מוכר של בעלי הבית שעבורם איננו אלא כזוג נעליים במלתחתה של אימלדה מרכוס. אימלדה היפהפייה, אשת פרדיננד מרכוס, נשיאה המושחת של הרפובליקה הפיליפינית, התפרסמה באוסף הנעליים העצום שלה. ציטטתי את השנינה של נחום באוזניי מישהו שהעבירו לאחד העיתונים ונחום ננזף וכעס עלי ואני התנצלתי וכנראה שאיאלץ לשוב ולהתנצל, אבל המכתם כה מצחיק וקולע עד שאיני יכול להתאפק.

את ליבו של דב קניתי באחת הרשימות הראשונות שכתבתי, ראיון עם אלסנדרה מוסוליני, שחקנית צעירה שנשכרה לתפקיד בסרט "הדרך לעין חרוד". תסריטו, שנכתב לפי נובלה של עמוס קינן, הוא חזון אימה המתרחש בתקופה שבה שולטת בישראל חונטה של גנרלים פשיסטים והגיבור הנרדף בורח לעמק כדי להצטרף לשארית הכוחות הדמוקרטיים. בשני השחקנים הראשיים לא בחר הבמאי דורון ערן משום שעשו לעצמם שם גדול, אלא מפני שהוריהם עשו אותו למענם. מי שנבחר לתפקיד הגיבור הנמלט הוא טוני פק, בנו של אגדת הקולנוע גרגורי פק ולצידו אלסנדרה, נכדתו של בניטו מוסוליני ובת אחותה של סופיה לורן. היא הייתה צעירה מושכת, עיניה שקדיות כעיניי דודתה, שפתיה משורבבות כשפתי אביב גפן וגופה מחמדים. תוך כדי שיחה עימה חשבתי על הצילום האחרון של סבה, הדוצ'ה הירוי, תלוי ברגליו לצד פילגשו קלארה פטאצ'י, חולצתו מופשלת ובטנו חשופה. ערבבתי את החמדה והזוועה ודב אהב את התבשיל. אני חושב שהיהודי החכם, המשכיל והמאופק, התקנא בבחורים השובבים ששכר, צברים חסרי מורא שגם את עצמם אינם חוששים לחשוף ברשימותיהם. אחד כמוני ביטא את מאווייו הכמוסים של מי שנולד בבלגיה להורים פולנים ושרד את אושוויץ ואת מצעד המוות. בחושיו המחודדים של מהגר יהודי פענח את החברה שלתוכה נגרף, את השינויים המהירים המתחוללים בה ואת העיתון הנדרש לה - "העיתון של המדינה". מכאן ואילך היה מטלפן לשבח וגם להשביח. אף כי הוא עצמו לא כתב, חינך שני דורות של כותבים ואני מונה אותו עם מוריי החשובים לצידו של חגי פינסקר.

עם פרישתם מ"ידיעות", שאפו יודקובסקי ואדם ברוך לפתח תשלובת של מפעלי תקשורת אשר "מעריב" בבסיסם. אדם הציע לי לעבור לעיתונם, לכתוב וגם לשמש בכמה תפקידי ניהול בכירים. כמעט התפתיתי, אך התניתי את המשך המשא ומתן בכך שאודיע למעסיקיי כי יש בדעתי לפרוש. גילוי ליבי הפעים את משה ורדי, עורכו החדש של "ידיעות". הוא מיהר להעלות את שכרי, מבלי שרמזתי כי הגינותי ראויה לפרס כלשהו, וביקש שאשקול שנית את מהלכיי. כך עשיתי. איני חושש מסיכונים מדודים, אבל הרתיעה אותי יומרתם של שני היזמים והסתמכותם על קרן השפע של איל העיתונות הבריטי. רק שנים מעטות עברו, עד שהתגלה כי מקסוול היה נבל שרוקן את קופת הפנסיה של עובדיו כדי לדחות את התמוטטותה של אימפריית התקשורת אשר הקים. הוא צנח אל מותו מסיפון היאכטה שלו, התאבד או נרצח. "מעריב" המשיך להתדרדר, התגלגל מיד ליד וכאשר התאושש והשתפר, נתקל במשבר הכללי של עיתונות הדפוס ובחינמון של שלדון אדלסון.

ירון לונדון באולפני קשת, 9.3.2001 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

ירון לונדון באולפני קשת, 9.3.2001 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

שמונה-עשרה שנה עבדתי ב"ידיעות" ולא חשתי שם כבביתי. עד שהתיידדתי עם אחדים מעמיתיי והתיישבתי לצידם לשיחה קלה במזנון, פרשו הוותיקים, פוטרו או נפטרו מהעולם, והעיקר הוא שמהפיכת האינטרנט ייתרה את הצורך לסור למערכת. במהלך השנים הללו שוטטתי בארץ וחיברתי כתבות רחבות יריעה למוסף, ערכתי ראיונות עם פוליטיקאים ואמנים, כתבתי רשימות פובליציסטיות, נמניתי עם כותבי מאמרי המערכת, מידי פעם דילגתי לעמודי הספרות, הייתי מבקר מסעדות וכתבתי על קרני ראמים וביצי כינים. רבבות מילים כתבתי ואיני מסוגל להעריך את טיב חיבוריי ואת עוביו של המשקע שהותרתי בדעתו של ציבור הקוראים. ברור לי שאיני נמנה עם עיתונאי הדפוס הבודדים שכתיבתם טלטלה את הציבור, הטיבה עם החברה הישראלית, או יצרה נוסח שאחרים אמצוהו. לפעמים נדמה לי שכתיבתי טובה מאד, אבל בדרך כלל אני נוטה לשפטה כקצף על פני המקיאטו, נעים לשפתיים ומדגדג בחוטם.

על יציאתי לגמלאות נודע לי במכתב רשמי קצר ממחלקת כוח האדם. לא צורפו לו דברי פרידה, מסוג הדברים שנוהגים מעסיקים לכתוב לעובדיהם בעודם נושמים לרווחה על כי נפטרו מעוד קשיש שתפוקתו אינה מצדיקה את שכרו, אך עם זאת התבקשתי להמשיך לכתוב רשימה אחת מידי שבוע לעמוד הדעות וזאת אני עושה בהתמדה זה שמונה שנים מבלי שנפטרתי מחרדת ה"דד ליין" ובלי יכולת להפסיק. את רשימותיי אני משגר בבוקר יום ראשון אחרי התלבטויות והגהות לאין מספר וכבר ביום חמישי אני חש עקצוץ בקצות אצבעותיי. לעתים מעוררות רשימותיי תגובות ואמצעי התקשורת האלקטרוניים, הרדיו והטלוויזיה, מזמינים אותי לוויכוחים עם בעלי דעות מנוגדות והרי זו עדות לכך שרשימותיי נקראות. נוני מוזס משלם לי תמורת הגיגיי המבוטאים בחמש מאות מילים, מה שאולי מוכיח כי יש להם ערך שאפשר למדדו במזומנים.


הקטע שלעיל לקוח מספרו של ירון לונדון, "לו הייתי פיראט", שיצא לאור בשנת 2014 בהוצאת כתר