בדרך כלל, אחרי ההקדמה "כל תלמיד שנה א' לכלכלה יודע", מגיעות טענות לא נכונות. או שהן ממש שגויות עובדתית, או שהן פשוט לא משהו שתלמידי כלכלה לומדים בשנה א'. אבל בנוגע לציטוט הבא מתוך טור של העיתונאי הכלכלי יהודה שרוני, הטענה דווקא נכונה – כל תמיד שנה א' לכלכלה יבין שמדובר בקביעה שאפשר אולי לכנות "בעייתית מאוד". כך כותב שרוני, בטור על הרפורמה המפורסמת של משה כחלון בשוק הסלולר ("מעריב", 14.9.14):

לא אקח ממנו את הקרדיט על המהלך שחסך למשקי הבית חמישה מיליארד שקל בשנה, אבל אוסיף שתי הערות על מה ששוכחים להזכיר: הרפורמה האיצה תהליכי התייעלות בחברות הסלולר ויותר מ-3,000 עובדים פוטרו. בניגוד לאגדות, הם לא נקלטו בחברות החדשות שקמו. הצניחה בשווי מניות חברות הסלולר גררה תספורת של יותר מעשרה מיליארד שקל בשוויין, ופגעה במה שאוהבים לכנות 'החיסכון הפנסיוני'".

הבנתם? חסכתם חמישה מיליארד בחשבון הסלולר, אבל הפסדתם עשרה מיליארד בפנסיה. שלא לדבר על 3,000 מובטלים. נו, לך תדע מה השורה התחתונה. הציבור הרוויח, או הפסיד?

התשובה היא שהציבור הרוויח. ואפשר להגיד – כל תלמיד שנה א' לכלכלה יודע שהציבור הרוויח. המושג הרלבנטי נלמד במבוא לכלכלה, כאשר לומדים על נזקיהם של מונופולים, והוא נקרא "נטל עודף".

בלי כל המתימטיקה והגרפים, לב הטיעון הוא כזה: מונופול (או באופן כללי, פירמה בשוק עם מיעוט מתחרים) גובה מחירים גבוהים יותר מאשר בשוק תחרותי יותר. על זה אין ויכוח. הנקודה היא שלמחירים הגבוהים יש שני סוגי השפעות. אחת, ברורה: כסף מועבר מידיהם של הצרכנים לידיו של המונופול. אם מאוד רוצים, אפשר (בקושי רב, אבל אפשר) לספר סיפור שבו המעבר הזה של כסף אינו נזק של ממש: הצרכן הפסיד, אבל הכסף עבר לכיסיהם של העובדים, ולכיס של החיסכון הפנסיוני של אותו צרכן ממש.

שר התקשורת לשעבר משה כחלון (צילום ארכיון). שרוני היה הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב" גם בתקופה שהעיתון היה בשליטת נוחי דנקנר, מהנפגעים העיקריים של רפורמת הסלולר. מוסף "עסקים" של "מעריב" הוביל אז קו סיקור מוטה באופן מגוחך והתעלם ככל יכולתו מהרפורמה

אבל מונופול גורם עוד נזק, שקשה יותר להבחין בו: המחירים הגבוהים שהוא גובה גורמים לכך שיש צרכנים שלא יקנו כלל את המוצר שהוא מספק. זהו הנטל העודף. כלומר, עבור מי שבכל מקרה החזיק קו סלולרי, קיומו של מונופול משמעו רק העברה של כסף מהכיס של הצרכן לכיס של המונופול. לעומת זאת, הנטל העודף הוא כל העסקאות שכלל לא התממשו בגלל המחירים הגבוהים. הנטל העודף אינו רק מעבר של כסף מכיס אחד לכיס אחר, ששרוני מנסה לשכנע אותנו שבעצם אולי הוא לא כל-כך נורא (כי כולנו בעלי הון של סלקום דרך הפנסיה שלנו); נטל עודף הוא הפסד טהור למשק. הוא זהה בעיקרון להשלכת שטרות לים. וכן, כל תלמיד שנה א' בכלכלה יודע את זה.

מה ששרוני עושה הוא ניסיון לטשטש את התמונה הברורה הזו, כשהוא מזכיר לנו שהמחירים הגבוהים שגבו חברות הסלולר משמעם גם רווחים גבוהים לפנסיה שלנו, ושכר ל-3,000 עובדים. זהו טיעון דחוק גם על פניו – יש הרבה יותר אנשים שמשתמשים בטלפונים ניידים מאשר אנשים שיש להם חיסכון פנסיוני משמעותי, קל וחומר אנשים שהחיסכון הפנסיוני שלהם תלוי בביצועי המניה של חברות הסלולר.

אבל מה שחשוב יותר: הטיעון הזה מתעלם מחלק משמעותי, אולי אפילו החלק היותר משמעותי, בנזקם של מונופולים – בשוק עם מיעוט מתחרים יש גם בזבוז טהור, ולא רק העברת משאבים מידי הצרכנים לידי היצרנים. ניסיון לצייר את רפורמת הסלולר בתור "מצד אחד... אבל מצד שני...", בלי להסביר שיש שורה תחתונה ברורה למהלך כזה, הוא, במקרה הטוב, התרשלות מקצועית, בוודאי כשהוא בא מפרשן כלכלי בכיר. וזה, כאמור, במקרה הטוב.