תמרונים אחרונים בירושלים

זה היום השני ברציפות שהכותרות הראשיות של העיתונים עוסקות בהודעתו של שר הפנים כי יעזוב את משרתו. יוצא דופן הוא "הארץ", עם הכותרת של ניר חסון: "אינתיפאדת הילדים: יותר מ-250 קטינים נעצרו בחודשיים". מעורבות קטינים ביידויי אבנים "אינה חדשה", כותב חסון, "אך בשבועות האחרונים התופעה בולטת מאי-פעם". ברם, חסון אינו מספק נתונים מספריים שימחישו את הגידול בשיעור הקטינים מקרב מבצעי פעולות האיבה הערבים. "זה חודשיים וחצי מתנהלת בשכונות התפר בירושלים ובמובלעות היהודיות במזרח העיר אינתיפאדה קטנה, אינתיפאדת הילדים", כותב נחום ברנע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות".

הכתבה של חסון, הנדפסת בעמ' 7 של העיתון אחרי הידיעות על הנעשה בסקוטלנד, והדיווח של ברנע, הנדפס בחלקו השני של טור העוסק בתככים של גדעון סער, מצטרפים לכתבות וידיעות ספורות בעיתונות העברית מהימים האחרונים המעידות על המתיחות הלאומנית הגוברת בעיר הבירה. באופן מעורר פלצות מחד, ושגרתי לגמרי מאידך, ומנוגד לתדמיתה בעולם מצד שלישי – התקשורת הישראלית, ברובה, רוב הזמן, בוחרת להתעלם עד כמה שאפשר מגילויי אלימות (או כל סימן חיים אחר) בקרב ערביי ישראל (וערבים אחרים, ומתנחלים, ותושבי הפריפריה), ומעדיפה להעלות לראש סדר היום שלה נושאים אזוטריים בעלי משמעות פחותה בהרבה לקוראים. למשל, תמרונים פוליטיים.

היום שאחרי שלשום

"היום שאחרי" היא הכותרת הראשית הטובה לכל עת ולכל נושא של "מעריב". הפעם היא מלווה תמונת כאילו פפרצי של שר הפנים גדעון סער ואשתו העיתונאית גאולה אבן, ומסכמת היטב את הנביבות הכללית השורה על הכתיבה הפוליטית בעיתונות הישראלית. הפרשנים הפוליטיים המובילים, הזוכים לרוב למקום של כבוד בפתח העיתונים והמוספים השבועיים, כותבים היום כיצד התייסר סער במשך שבועות וחודשים ושנים, כיצד חלפו מחשבות הפרישה בראשו שוב ושוב, וכולי וכולי ברוח זו. גם אם אפשר להבין כיצד עיתויה המדויק של הפרישה היה יכול להישמר בסוד, הכיצד כל המידע הזה לא מצא את דרכו לקוראים ולו ברמז? הנה שוב מוכיחים הפרשנים במו מלותיהם את גודל ההבדל בינם לבין לוח מודעות בהזמנה.

סער היה פוליטיקאי מקושר במיוחד, ותיחזק רעים אהובים מקרב העיתונאים הפוליטיים. על-פי הדבש שבו הם עוטפים אותו ביממה האחרונה, נראה כי נחום ברנע הוא היחיד שלא אכל מידו: "סער הוא פוליטיקאי מוכשר מאוד, אינטליגנטי, עתיר אמביציה, אגרסיבי עד כדי אי-נוחות, מקצוען. הוא מחפה בהומור יבש, ציני, מדויק, על חולשה מסוימת בסעיף הקסם האישי. גודש השנינות מעיד על דלות החן". ברנע אינו חוסך בשנינות משל עצמו כדי לתאר את הסיבה שסער עצמו הצמיד לפרישתו הזמנית, הווה אומר "לבלות זמן עם משפחתו". "בוחרים בכל העולם אוהבים את הקיטש הזה", לועג ברנע למה שבעמודי החדשות של עיתונו הובא כעובדה כמעט מוגמרת. "הווידוי הרגשני הולם אותו כמו פרוות מינק בעיצומו של קיץ. [...] אופרת הסבון הזאת לא מחזיקה מים. קל לנחש מה היה אומר סער אילו פוליטיקאי אחר היה מסביר מהלך שלו בנימוקים דומים".

נתניהו עשה את זה

הכותרת הראשית של "ישראל היום" עוסקת ביום שאחרי מזווית הראייה של נתניהו, כלומר – יומו של סער ("לפני 'פסק הזמן': סער וכחלון נפגשו"). העיתונים האחרים מתמקדים בזווית הראייה של הציבור, ואולי גם של המו"ל – מצבו של נתניהו.

"נתניהו מבריח את הטובים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שפרישת גדעון סער, כמו התחממות הקרחונים ומשברים דתיים בטיבט, היא עבורו חומר גלם לכותרות העוינות את ראש הממשלה. הכותרת נתונה במרכאות ומיוחסת ל"גורמים בליכוד". חתום על הידיעה יובל קרני, הכתב הפוליטי שזה תקופה ארוכה שמו כמעט שאינו מופיע מעל דפי העיתון. "גדעון סער מצטרף לרשימה ארוכה, כמעט אינסופית", נכתב בהגזמה אופיינית בכותרת המשנה לטורו של בן כספית ב"מעריב", "של אנשים שנחשפו לנתניהו ולמה שמתרחש בסביבתו, ונמלטו על נפשם".

"נתניהו בכנס סגור: ייתכן שהבחירות מתקרבות", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון" (זאב קם). בראש שער "מעריב", מן הצד השני, נכתב כי "שר האוצר לפיד ניסה להפיג את המתיחות ביחסיו עם ראש הממשלה: 'לא חושב שבחירות הן דבר טוב כעת" (הכותרת עצמה, המפנה לידיעה של יהודה שרוני, היא "נתניהו מפשיר את חוק מע"מ אפס". לפי שרוני, "הצעת החוק צפויה לעלות לדיון בוועדת הכנסת ביום שלישי. הערכה: התקציב ליישום החוק, כ-2 מיליארד שקל, יבוא על חשבון הביטחון"). כותרת טור של סופיה רון-מוריה בעמ' 2 של "מקור ראשון" היא "מסתמן: פרישת סער תאלץ את נתניהו להתגמש בעניין התקציב".

חגי סגל (צילום: יוסי זמיר)

חגי סגל, העורך הראשי של "מקור ראשון" (צילום: יוסי זמיר)

ראוי לציון מאמרו של חגי סגל, שהתמנה לא מכבר לעורך העיתון. תחת הכותרת "ספינה טובעת" הוא מצליף בליכוד ובנתניהו, וקורא לאחרון לפרוש. "מפלגת השלטון הדועכת שלנו היא מפלגה חלולה, אם יורשה לנו לעשות פרפרזה על דויד גרוסמן", כותב סגל. "שק החזונות שלה ריק, והמצב בסקרים לא מזהיר. מפלגת הבית-היהודי נושפת בעורפה [...] העיקרון הליכודניקי האחרון, שארית הפליטה ממש, הוא השלטון – כלומר, בנימין נתניהו. אין בלתו. כל תקוות ההישרדות של המפלגה ליד הגאי המדינה נתלות על כתפיו הצרות. בקושי רב הוא סוחב מבחירות לבחירות, משאיר אחריו פצועים בשטח, מתבצר יותר ויותר בתוך בועת פלדה אגוצנטרית.

"משבר הדיור מחריף והולך, מערכת הביטחון נוסכת פחות ופחות ביטחון בתושבי הדרום והצפון, המשטרה מסואבת, ירושלים בוערת, אישורי הבנייה ביו"ש מוקפאים, אבל ראש הממשלה עסוק בעיקר בעצמו. [...] מנהיג המפלגה כבר לא יוכל להושיע אותה. הדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות למענה, וכמובן למען המדינה, הוא להודיע בהקדם שזוהי תקופת כהונתו האחרונה כראש ממשלה [...] במקום לאחוז בקרנות המזבח, עדיף שיפרוש בכבוד ויעניק לליכוד הזדמנות להתרעננות פרסונלית ולהתאוששות רעיונית".

סגל, כזכור, עורך עיתון שנרכש על-ידי איל הקזינו שלדון אדלסון ומנוהל על-ידי "ישראל היום", חינמון המתנהל כבטאונה של משפחת נתניהו. מאמר כמו זה שפירסם סגל היום נדמה כתשובה ניצחת למי שניסו לזהות – והח"מ ביניהם – סימנים של שליטה ופיקוח והגבלת העצמאות העיתונאית ב"מקור ראשון".

דן מרגלית, עיתונאי "ישראל היום" (צילום: "העין השביעית")

דן מרגלית, עיתונאי "ישראל היום" (צילום: "העין השביעית")

ב"ישראל היום" כותב דן מרגלית, הפרשן הבכיר של החינמון, בכפולה הפותחת של העיתון כי "המבוגר האחראי צריך לעשות סדר". הכוונה, כמובן, לנתניהו. גם בטורו השבועי במוסף הפוליטי "ישראל השבוע" מרגלית אינו מאבחן את נתניהו כקשור באופן ישיר לפרישתו של סער. הוא מזכיר "תקרת זכוכית" מסתורית. אולי המונח המתאים יותר במקרה המסוים הזה הוא תקרת שכר, או אולי כלוב של זהב.

משרת ציבור

ב"מקור ראשון" מתפרסמת רשימה מעריצה של צחי דיקשטיין, שהיה, לפי הכיתוב, יועצו של גדעון סער במשך שבע שנים. דיקשטיין מקדיש חלק גדול מהטור להילולו של סער ותיאור חריצותו ומסירותו, אולם מעבר למלות החנופה הכלליות, הוא מונה אך ורק הישג אחד שאינו תמרון פוליטי: "הבאת תלמידים לאתרי גבורה ומורשת כגון מערת-המכפלה וגבעת-התחמושת".

מה שקורה בקטאר

ג'קי חוגי כותב במוסף השבועי של "מעריב" על תמלילי שיחות בין אבו-מאזן לחאלד משעל, בשתי פגישות בקטאר, שהודלפו לעיתונות הערבית. "שתי הפגישות התקיימו ב-21 וב-22 באוגוסט, בעוד האש ברצועה משתוללת, והן חושפות מידע עשיר ונדיר על היחסים שבין חמאס, הרשות, ישראל וקטאר. הן מגלות כי ראש השב"כ יורם כהן התארח במוקטעה במהלך המלחמה בעזה ומסר בידי אבו-מאזן פרטים מסווגים על נסיון הפיכה נגדו; כי הנהגת חמאס הסכימה, במסגרת הפיוס עם הרשות, להקפיא את ביצוע הפיגועים. עוד מגלה התיעוד את חוסר האמון הרב שנזרע ביחסי אבו-מאזן ומשעל בעקבות חטיפת שלושת הנערים בגוש-עציון".

בתמלילים עצמם אומר אבו-מאזן כי נתניהו עצמו אמר לו ששלושת הנערים נחטפו על-ידי חמאס. משעל מכחיש את הדברים, אולם מהדברים עולה כי הוא עצמו אינו יודע אם מי מאנשיו נתן את הפקודה לחוליה שחטפה ורצחה את הנערים.

לפי חוגי, התמלילים מגלים כי "אבו-מאזן אינו שוקט על שמריו, ובעיצומה של המערכה בעזה ממשיך לתור אחר מוצא מן המשבר בתהליך שלום". ואולם, בהמשך הוא כותב כי "ההדלפה, שמקורה בארמון הקטארי, שירתה היטב את הנסיכות. היא הראתה את תפקידה המתון כמפייסת ומפשרת בין המחנות הניצים בהנהגה הפלסטינית, וכמו כן את מזגו הרגוע והפייסני של חאלד משעל. מצד שני, מוצג שם אבו-מאזן כמי שאינו שולט בעצביו וכמשתף פעולה עם השב"כ. אין לפסול אפשרות כי טרם ביצוע ההדלפה, השמיטו הקטארים קטעים מהשיחות".

ב"מקור ראשון" כותב אסף גבור על-פי "כלי תקשורת ערביים" כי "חאלד משעל יגורש מקטאר – בודק את האפשרות לעבור לתוניסיה". הסיבה לגירוש לכאורה: דרישת ארה"ב.

אקטיביזם

כתבת השער של מוסף "G" של "גלובס" היא ראיון של הדס מגן וליטל איסטמטי עם מנכ"ל חברת ההשקעות אנליסט איציק שנידובסקי (בעיתון עצמו מכונה החברה "בית-השקעות", אחד הביטויים השיווקיים היותר מאוסים שקנה אחיזת קבע בשפה), המתייחס למהפכה התקשורתית שהוביל העיתון המתחרה, "דה-מרקר".

"אתה חושב שהסדרי החוב השתנו בתקופה האחרונה? הרי לפני שנתיים קשה להאמין שהיינו רואים כותרות על מכירת הבית של בעל הון כזה או אחר ששקע בחובות", שואלות המראיינות. "יש תזוזה משמעותית בכמה דברים", עונה המרואיין. "הראשון הוא באקטיביזם של בתי-ההשקעות; השני הוא בפעילות ובדרישות של הרגולטור; והשלישי בתקשורת. ראינו גם בנקים ששינו מתווה מסוים בעקבות לחץ תקשורתי".

"אתה מתכוון, כמובן, לבנק לאומי בעניין נוחי דנקנר", מעירות מגן ואיסטמטי, בלי להזכיר את השם המפורש של המתחרים. "כן", עונה שנידובסקי, "שלושת הרבדים האלה בפירוש השתנו בצורה מאוד משמעותית, וההסתכלות היום במקרה של בעל חוב שלא עמד בתשלומים היא הרבה יותר בררנית, חשדנית וקפדנית. ההנפקות היום יותר איכותיות כתוצאה ממה שקרה, והסטנדרטים יותר גבוהים. אז בפירוש כל מי שקשור לתחום הזה למד משהו בשנים האחרונות. בסך-הכול, כשמסתכלים קדימה נגלה שוק הון בסטנדרטים יותר גבוהים. חלק לא מבוטל מהביקורות של הרגולטור הן כיום בתחום של ממשל תאגידי: הרגולטורים עוברים על הפרוטוקולים, אתה נדרש לתת הסברים, התחום מפוקח יותר, וזה בא לידי ביטוי בהתנהלות השוטפת".

פרופיל של מנהיג

ספיר פרץ-זילברמן מדווחת במדור הרכילות של "גלובס" על הנעשה במינסק, בירת בלרוס, המדינה החביבה על שר החוץ אביגדור ליברמן והנשלטת על-ידי מי שמכונה "הדיקטטור האחרון באירופה". "במוזיאון הלאומי להיסטוריה" במינסק, כותבת פרץ-זילברמן, נפתחה השבוע "תערוכת צילומים חדשה על חייו ופועלו של ראש הממשלה המנוח, אריאל שרון". הכותבת מציינת (בסוגריים) כי "הוריו של שרון עלו לישראל מבלרוס בראשית המאה הקודמת" ואת שמה של התערוכה: "אריאל שרון, פרופיל של מנהיג". בתמונה המלווה את הידיעה נראים "גלעד שרון, חיים צ'סלר, ישראל מימון ויוסף שאגאל".

צרכנות

"בוחן פתע: מי העלה מחירים אחרי הסקר שלנו?", נכתב בכותרת על שער המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "שבוע אחרי פרסום סקר המחירים הגדול לחג – החלטנו לחזור לחלק מהסניפים כדי לבדוק מה קרה למחירים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה עצמה, של שושנה חן, בעמ' 4 של המוסף. "אחרי שבדיקה חוזרת שערכנו בסל פסח האחרון גילתה עליית מחירים ברורה, הפעם גילינו: הם מ-פ-ח-ד-י-ם", קובעת חן, "ברוב המקומות נזהרו מהעלאות גורפות – מצאנו התייקרויות קלות, יציבות ואפילו ירידות מחירים [...] אבל השטיקים לא נגמרים. לקוח בסניף שדורג נמוך באזורו סיפר לנו כי מגליונות 'ידיעות אחרונות' שנמכרו בו בשישי האחרון הוצא מוסף 'ממון' – ובו הסל הנבחר ו'מדד הפראיירים'. מה לעשות? להיות ערניים ולהיזהר ממבצעים".

"בעקבות הלוחמה הפסיכולוגית של העלאת המחירים", כתבה במוסף "תצפית" של היומון החרדי "הפלס"

"בעקבות הלוחמה הפסיכולוגית של העלאת המחירים", כתבה במוסף "תצפית" של היומון החרדי "הפלס"

חן אינה מסתפקת באזהרה כללית, ומפרטת שורה של "שטיקים", כלשונה, תחת הכותרות הבאות: "הם יכולים להסתיר העלאות מחירים" ולהציג אותם כמבצעים, "כי לצד זה שיורד, יכול לשבת זה שעולה", למשל בגדלים שונים של אותו מוצר, "כי חשוב מה היה המחיר הראשוני", "כי כל רשת קובעת מחיר התחלתי שונה", "סימוני מחירים מבלבלים על המוצר או על המדף", "כי לפעמים דוחפים לכם עוד מוצרים", "קודם כל בדקו את מחירי הירקות והפירות" כי "לפעמים המחיר מזנק לקראת שיאי הביקוש".

"ומה בשנה הבאה?", שואלת חן, "רשתות השיווק רוצות לבטל הישג צרכני עצום: סימון המחיר על גבי המוצרים. משרד הכלכלה צפוי לערוך פיילוט כזה אחרי החגים. מנגד, בדחיפת המשרד, ב-2015 הן אמורות להעלות לאינטרנט את מחירי המוצרים בכל הסניפים". חן מבטיחה "להמשיך לעקוב ולבדוק". המוסף "ממון" רחוק שנות אור מהיכולות של עיתוני הכלכלה המקצועיים. הוא ממתג עצמו בדרך כלל כעוסק בצרכנות, והיה יכול לבלוט בתחום המוזנח יחסית הזה, אולם למעשה ממעט לעסוק בכך. אם מתנהל כעת קרב שתדלנות בנוגע לחוק שהוא "הישג צרכני עצום", מדוע ב"ממון" לא מרכזים מאמץ ומסקרים אותו בצורה אקטיבית, תוך ניסיון להגן ככל יכולתם על האינטרס של אותם צרכנים-קוראים?

ענייני תקשורת

לשון הרע. "העליון פסק: אילנה דיין לא הוציאה דיבה בפרשת סרן ר'" היא הכותרת הלא מדויקת לידיעה קצרה של תלם יהב בתחתית עמ' 6 של "ידיעות אחרונות".

שקיפות. מיקי לוי כותב במוסף "G" של "גלובס" כי בשבועות האחרונים פרוטוקולים של ישיבות ועדות הכנסת לא פורסמו באתר הכנסת. מהכנסת נמסר כי מדובר "בעיכוב קל".

שמאל. קלמן ליבסקינד עונה לליאת שלזינגר, לשעבר עמיתתו ב"מעריב" והיום בארגון השמאל מולד. שלזינגר טענה כי ל"ימין" אין תשובה לממצאי "תחקיר" של מולד (שפורסמו על-ידי נחום ברנע ב"ידיעות"), ולפיו הממשלה מקפחת את הדרום ומעבירה את הכסף להתנחלויות. ליבסקינד מסביר כי מדובר בבלוף (במולד בחרו לעסוק רק בתקצובים דרך החטיבה להתיישבות, שנוסדה במקור כדי לתקצב את ההתנחלויות) ומצטט את ראש המועצה האזורית חוף אשקלון יאיר פרג'ון: "מה שהעיתון כתב זה סוג של בדיחה. התקציבים שהמועצה שלנו מקבלת זה מהממשלה ישירות. זאת תמונה לא נכונה ולא הוגנת".

אני ואני ואני. בן כספית מקדיש את טורו השבועי לסער (כמובן). חלק מהטור עוסק בתקופה שבה היה שר חינוך, ואחראי לכן על הטלוויזיה החינוכית. כספית מתאר באריכות טענה שכתב עליה בעבר, ולפיה שרה נתניהו ניסתה להביא לפיטוריו מהגשת תוכנית בטלוויזיה החינוכית. לפי כספית, אחרי שסער התנגד לכך, נתניהו הורה לסגור את החינוכית כולה – לפי כספית, רק כדי לפגוע בו. כספית כותב כיצד אמר לסער, שמערכת היחסים ביניהם מתוארת כאינטימית ממש, כי הוא מוכן לפרוש כדי להציל "מאות אנשים מלאבד את מקום עבודתם", אולם סער התעקש ו"מנע את רוע הגזירה". לפי כספית, ההחלטה לכלול את החינוכית בחוק תאגיד השידור הציבורי החדש, כך שתיסגר לגמרי במתכונתה הנוכחית, גם היא באה מכיוונה של נתניהו ומטרתה אך ורק להיפרע ממנו.

שכול. נבו זיו מראיין ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" את אריה גולן, איש קול-ישראל. בתשובה לשאלה "מה היה הראיון שנשאר איתך הכי הרבה" נקב גולן בשיחה עם אם חייל שנהרג באסון המסוקים: "התחלתי לשוחח איתה, והיא בכתה. אני בכיתי יחד איתה. זה לא קורה בכל המקרים הקשים האלה, כי אם תתפרק על כל דבר כזה לא תוכל לגמור את השידור. אבל כאן הרגשתי שלא נשאר כלום אלא לבכות יחד איתה. זה היה נורא, אמא שבוכה על הילד שלה שנהרג אתמול בלילה".

"לראיין אמא במצב כזה לא מרגיש לך כמו ניצול בשם לחיצת בלוטות הרגש של המאזינים? למה ההורים מסכימים בכלל?", שואל זיו וגולן משיב: "זה נורא קשה ופעם לא היו עושים את זה. מבחינת ההורים זו דרך להנציח את הבן או הבת. ההורים כבר יודעים איך זה עובד בביזנס של החדשות – היום הנופל בכותרות, והעיתונים מלאים חיילים שנהרגו עם התמונות המקסימות שהם מחייכים ואופטימיים, ובעוד חצי שנה כבר לא יצלצלו ולא יגיעו אליהם הביתה לבקש את התמונה. אנחנו נכנסים לעניין הזה בצורה קצת אכזרית אבל לגיטימית בעיני".

רשות השידור. "ומה לגבי הרשות החדשה? אתה חושב שהיא תהיה מנותקת מהשפעה פוליטית?". גולן: "יאיר לפיד אמר: 'חומה סינית' בין הגוף החדש ובין הפוליטיקה. אבל יהיה גירעון של 200 מיליון שקל, כמדומני, בגלל ביטול האגרה, והכסף הזה צריך להגיע מהממשלה, ואני יודע מה גורלו של מנכ"ל שצריך כסף מהפוליטיקאים. מוטי קירשנבאום אמר על זה, 'שתו לי את הדם'. אני זוכר ישיבות של ממשלות לפני שאושר תקציב רשות השידור, זו היתה ישיבה של ביקורת טלוויזיה. כל כסף שאתה צריך לבקש מפוליטיקאים יש לו מחיר".

רייטינג. זיו קובע כי יומן הבוקר של רשת ב', שמגיש גולן מאז 1996, היא תוכנית הרדיו החדשותית המואזנת ביותר בישראל. זו קביעה לא לגמרי מדויקת: אין בישראל מדידה של האזנות לשידורי רדיו. הנתונים שבהם משתמשים הם של סקר חשיפה (TGI) שמגבלותיו ידועות. מצד שני, לפי הסקר, תוכניות הבוקר של רשת ב' ושל גלי-צה"ל הן תוכניות הרדיו המואזנות ביותר – חדשותיות או לא. ועוד תיקון: בשנה שעברה עקפה תוכנית הבוקר של גלי-צה"ל את זו של רשת ב' בנתוני החשיפה.

שער מוסף "דיוקן", 19.9.14

שער המוסף "דיוקן", 19.9.14

"ויקיפדיה". צור ארליך כותב בכתבת השער של המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" על האנציקלופדיה המקוונת "ויקיפדיה": "מתחת לפני השטח המלומדים של האנציקלופדיה המקוונת מתנהלים מאבקים סוערים, הכוללים עלבונות והאשמות בהטיה מכוונת ובכתיבת ערכים לפי הזמנה. בין הוויקיפדים המכורים יש כבר מי שמזהיר שהמפעל הענק הזה הולך ומשמיד את עצמו", נכתב בכותרת המשנה.

ביקורת עצמית. הכתבה, יש לשער מחכימה ומעניינת, אך המחשבה הראשונה שעלתה אצלי עם קריאת הכותרת היתה מה היה קורה אם במקום "ויקיפדיה" היה נכתב "מדינת ישראל". האם אז היה מקום לביקורת כזו ב"מקור ראשון", או שהיא היתה מתויגת כהסתה שמאלנית מסוכנת? במקום תשובה, בהמשך הדפדוף, כותרת הכתבה שמיד אחרי כתבתו של ארליך היתה "סוף העולם שמאלה". "השמאל הרדיקלי הישראלי – או מדגם מייצג מתוכו – הוזעק לדיון נוקב בתוצאות מבצע 'צוק איתן'", נכתב בכותרת המשנה. "בעזרת התמונה של פיקאסו, סרט של במאי ספרדי ופשעי מלחמה מתוצרת שלל מדינות, ניסו שם להפיק לקחים לגבי הידרדרותה של ישראל לעבר פשיזם. דיון של ממש לא התקיים, אבל כתבנו הצליח לגבש במועדון של הגדה-השמאלית כמה תובנות לגבי סיכוייו של השמאל להשמיע קול רלבנטי".

מצב הדור. כתבת השער של המוסף "גלריה" של "הארץ", "הקול של דורה", אינה עוסקת במדובבת של כוכבת הילדים המצוירת (ואם כבר, הכתבה עוסקת, כפי שמגלה כותרת המשנה, באוטוביוגרפיה שכתבה יוצרת טלוויזיה בת 28).

מצח גבוה. "טרנד הישבן הנשי הגדול – החפצה או שחרור מדיכוי?" (הפניה בעמוד התוכן של "גלריה").

בונוס. ל"הארץ" מצורף היום "שי למנויים": מבחר סיפורים שזכו בתחרות הסיפור הקצר של העיתון לרגל מלאות לה 25 שנה. ל"מקור ראשון" מצורף לוח שנה של ישיבת מרכז-הרב. דמותו של הרב קוק, מקים הישיבה, שספק אם היה מזהה אותה כיום, מופיעה בקטן באוזן הדף, ואת רוחבו ממלאת תמונתו של רב אחר, מראשי הישיבה, שלקח חלק בסכסוך שהוביל לפיצולה לפני יותר מעשור. במכתב הבקשה לתרומה, המצורף ללוח השנה בליווי מעטפה, מככבת דמותו של הרב קוק בלבד. לחוברת של "הארץ" לא מצורפת בקשה לתרומה.