לרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, רפאל איתן, היתה עצה-דרישה קבועה לעיתונאים: "אל תפרסמו שום דבר שישמח את הערבים". רפול לא המציא את הגישה הזו. שורשיה העתיקים טמונים בקינת דוד, בספר "שמואל ב'", פרק א'. כך זה נשמע בגרסה התנ"כית: "אַל תַּגִּידוּ בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים".
אם פעם הנימוק המכריע נגד דיון פומבי בנושא כלשהו היה "פגיעה בבטחון המדינה", הרי שהיום הטיעון שודרג. לא רק הביטחון יינזק בשל פרסום על מחדל או כישלון, אלא גם יוכפש שמה של ישראל בעולם
בתנ"ך היה מדובר בהימנעות מהפצת הידיעה הקשה על נפילת שאול ויהונתן בקרב. אבל התפיסה הרפולית הרחיבה את היריעה לכל ידיעה או התייחסות לכשלונות, לתקלות וגם למעשים בלתי כשרים. העיתונות היתה בעיני רפול בדרך כלל מטרד. לכל היותר היא נועדה לשמש להקת מעודדות של המדינה והצבא. חופש הביטוי, חשיבותה של ביקורת בחברה דמוקרטית, שיח ציבורי – כל אלה ממש לא העסיקו אותו.
רפול כבר איננו, אבל מתברר שמורשתו של הצנחן המחוספס ורמטכ"ל מלחמת לבנון הראשונה, בכל הקשור לשיח הציבורי, היא נחלתם של רבים במערכת הביטחון ומחוצה לה. יותר ויותר אישים מאמצים את "נוסחת רפול", גם אם הדברים נאמרים בלשון מעודנת יותר. על-פי הנוסחה הזו, יש להתייחס לכל אמירה ביקורתית, בעיקר אם יש לה נגיעה לנושאי צבא וביטחון, לאו דווקא בהקשר של הדיון הפנימי בישראל. צריך לשקול אותה בראש וראשונה כחלק מהמאזן האסטרטגי, הבינלאומי, בינינו לבין אויבינו. מכאן קצרה הדרך לקביעה שכל חשיפה של מעשה בלתי ראוי כלפי פלסטינים, פגיעות שנעשו במזיד או בשגגה, היא בבחינת סיוע לאויב במערכה ההסברתית-תעמולתית ברחבי העולם.
אם פעם הנימוק המכריע נגד דיון פומבי בנושא כלשהו היה "פגיעה בבטחון המדינה", הרי שהיום הטיעון שודרג. לא רק הביטחון יינזק בשל פרסום על מחדל או כישלון, אלא גם יוכפש שמה של ישראל בעולם.
בצלם מפרסם דו"חות? נשות מחסום-ווטש חושפות התנהגות בלתי הולמת של חיילים? לוחמים משוחררים שוברים שתיקה? גדעון לוי כותב מאמר נוקב ומתסיס? חיילים ביחידה צבאית מפרסמים "מכתב סרבנות"? על-פי נוסחת רפול, כל אלה מתויקים חיש קל בקלסר "סיוע לאויבינו". בנוסחת יעלון העכשווית זה נשמע כך, בהקשר של חותמי המכתב מיחידה 8200: "ניסיון נואל ומגונה שמסייע למסעות הדה-לגיטימציה השקריים בעולם נגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל".
"סרבני 8200", שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 12.9.14
הרטוריקה הזו מסוכנת. ראשית, משום שיש בה פגיעה ביכולת לקיים בישראל דיון ציבורי במגוון רחב של נושאים, דיון הכולל גם – ודווקא – ביקורת על מעשים ומחדלים של רשויות השלטון ושחקנים אחרים בזירה הציבורית. בחינת הדברים בהקשר של המערכה הבינלאומית היא ניסיון לסרס את הדיון הפנימי בישראל ולסכור את פיותיהם של מי שמעזים, אבוי, לחרוג מן העמדה הרשמית.
על-פי תפיסה זו, כיצד אזרח ישראלי יכול להצביע על תופעה בעייתית, להתריע על כשלים ומחדלים? איך ניתן להציב על סדר היום שאלות עקרוניות, בעיקר כאלה הנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולשליטה בשטחים, הנמצאות בחלקן בתוככי המשולש פוליטיקה, ביטחון ומוסר? הרי כל אמירה בעניין הזה תתורגם מיד לשפות זרות, ואחר-כך יהיה מי שיעשה בה שימוש בחו"ל. האם משום כך יש לצמצם, להגביל ולהשתיק דיון ביקורתי בתוככי מדינת ישראל?
כל עוד החברה הישראלית שואפת לראות עצמה דמוקרטית – ולא רק לצורכי ייצוא כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" – יש לשמור על היכולת לקיים דיון ציבורי רחב, מעמיק ורציני גם בנושאים הרגישים ביותר
זאת ועוד: מהאשמה ב"נזק למדינה" בזירה הבינלאומית, ועוד יותר בסיוע לשוחרי רעתה, עולה צליל מסוכן של האשמה בבגידה. "בגידה במדינה" נחשבת לאחת החמורות שבעבירות בספר החוקים, גם במדינות דמוקרטיות. גם מחוץ לזירה המשפטית זו האשמה חמורה, שכן מי שמייחסים לו בגידה מואשם בכך שכוונתו היתה לפגוע במדינה. בסערת הרגשות לאחר חטיפת שלושת הנערים ורציחתם, ועוד יותר מכך במהלך מבצע "צוק איתן", נשמעו לא מעט האשמות בבגידה, בעיקר בשיח הקולני והאלים ברשתות החברתיות ובטוקבקים. אלה הופנו אל אזרחים ישראלים, בעיקר ערבים, אך לא רק נגדם.
לאמירות כאלה אין מקום בדיון הציבורי. הן משקפות בעיקר מאמץ לדה-לגיטימציה של היריב. מי שעושה זאת טוען בעצם שאין מקום להתמודד עם הטיעונים עצמם, משום שכוונותיו של המשמיע אותן הן כביכול בלתי ראויות ואף זדוניות. זה טריק דמגוגי, המשחית עוד יותר את השיח הציבורי.
המאמץ להשתיק קולות אחרים, ביקורתיים, החריף במהלך מבצע "צוק איתן". אין זה מפתיע. מלחמה או אווירה של ערב מלחמה יוצרות תמיד לחצים על המערכת שנועדה להבטיח את ערכי חופש הביטוי, כתב על כך המשפטן האמריקאי פרופ' תומס אמרסון, מהבולטים בארצות-הברית בתחום זכויות האזרח. "הרגשות הגואים מחלישים את ההתייחסות הרציונלית, החיונית כדי לשמר את המערכת הזו. נעשה קשה יותר ויותר לנהל דו-שיח של מחלוקת מבוקרת בתוך הגבולות הראויים. מאורעות מיידיים מקבלים חשיבות גבוהה, ושיקולים של טווח ארוך נדחקים לאחור. הצורך בקונסנזוס נראה הרבה יותר חיוני בשעת התמודדות עם האיום מבחוץ. חשיפה מצטיירת כמסוכנת יותר, וקשה להבדיל בין הבעת דעה ביקורתית לבין סיוע מעשי לאויב".
אמרסון ציין כי החל משנות ה-60 של המאה ה-20 מכירים גורמי השלטון ודעת הקהל בארצות-הברית בכך שחופש ביטוי – כולל אפילו מחאה נגד מלחמה בעת שהיא מתנהלת – הוא כורח המציאות בחברה ששואפת להישאר דמוקרטית. זאת כל עוד מדובר בהתבטאויות, לא במעשים.
לישראל, למרבה הצער, אין חוקה, ולא זכינו עדיין בקביעה חוקתית בדבר חופש הביטוי כתיקון הראשון לחוקה האמריקאית. אבל גם בלעדיה ראוי לשמר את העקרונות שתיאר אמרסון. כל עוד החברה הישראלית שואפת לראות עצמה דמוקרטית – ולא רק לצורכי ייצוא כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" – יש לשמור על היכולת לקיים דיון ציבורי רחב, מעמיק ורציני גם בנושאים הרגישים ביותר. לעודד שיח חופשי, ולהימנע מלנסות להגביל אותו בטענות של נזקים בזירה הבינלאומית.
שוטרים מחרימים שלטים בהפגנה בירושלים, במהלך מבצע "צוק איתן". מאחור: מפגין, איש נטורי-קרתא, נלקח לחקירה. 27.7.14 (צילום: יונתן זינדל)
הגלובליזציה של השיח הפנימי בישראל אינה חדשה. היא החלה עוד לפני האינטרנט, ואפילו עוד בטרם באה לעולם רשת CNN. ישראל מתנהלת כבתוך אקוואריום השקוף לעולם מאז 1948, כאשר גדודים של כתבים זרים סיקרו את הקמתה. לימים למדו לא רק פוליטיקאים ישראלים אלא גם קציני צבא כיצד ניתן לצלוח את מחסומי הצנזורה כדי לפרסם מידע ולעורר דיונים בנושאים שהוסתרו מעין הציבור. כשביקש האלוף במיל' אריאל שרון לתקוף את צמרת הצבא לאחר מלחמת יום-הכיפורים, הוא עשה זאת באמצעות ראיון ל"ניו-יורק טיימס". גם פרשות אחרות, בעיקר בתחום הביטחון, נחשפו בדרכים דומות.
התקשורת הבינלאומית עוקבת בעניין אחר הנעשה בישראל ובשטחים מאז 1967. הגבולות, אם היו כאלה, בין השיח הפנימי בישראל לבין השיח הבינלאומי על אודותיה קרסו מזמן. ה"ניו-יורק טיימס" מציב כבר עשרות שנים משקפת על הנעשה והנאמר בישראל, וכמותו עוד עשרות אמצעי תקשורת במערב. הקרבה הכמעט אינטימית הזו מציבה אתגר מורכב להסברה הישראלית.
נכון, ישראל נמצאת היום במערכה הסברתית בעולם. זו חזית מורכבת, בעייתית, קשה. אבל היא אינה חזות הכל. החזית העיקרית היא כאן, מבית. ביכולתנו לקיים שיח ציבורי פתוח, רציונלי וביקורתי על מגוון הסוגיות שעל הפרק. וגם, דווקא, בנושאים רגישים הנוגעים לעתיד החברה והמדינה, מיחסי דת ומדינה, דרך עתיד השטחים ועד האיום האיראני. ומשום כך צריך לאפשר פתיחות מרבית, ולהאזין למי שמשמיע קולות אחרים, לא להוקיע אותו או לנדותו.