בימים האחרונים התעורר מחדש הדיון התקשורתי בנוגע ליכולתה של עיתונאית ערוץ 1 גאולה אבן לעסוק בראיונות פוליטיים לנוכח מעמדו של בן-זוגה, גדעון סער, כשר ואישיות פוליטית מרכזית ובכירה. והנה במפתיע, אחרי מסכת אירועים שהובילה להשעייתה של אבן – ראיון שערכה עם חברת-הכנסת מהליכוד גילה גמליאל בניגוד להנחיות של איילה חסון, המנהלת הטרייה של חטיבת החדשות, הוביל לעימות ולעזיבתה של אבן את האולפן סמוך לשידור תוכניתיה – הודיע סער על פרישתו מן החיים הפוליטיים.

הודעה זו גררה איתה גם תעודת הכשר מחודשת שקיבלה אבן לחזור לעסוק בלא מגבלות בפוליטיקה ובראיונות פוליטיים. חסון עצמה צוטטה עוד בערב ההודעה על פרישתו של סער באופן שאינו משתמע לשתי פנים. "עכשיו כשגדעון סער פרש, מבחינתי גאולה יכולה לשוב לשדר", אמרה חסון, "גאולה היא עיתונאית מצוינת" ו"מבחינתי הבעיה נפתרה". אך האם כך הם פני הדברים, או שכפי שדובר ונדון כאן, המציאות מורכבת יותר מכל הנחיה גורפת או קביעה פסקנית של אסור ומותר?

הודעת הפרישה של סער אינה מסלקת את כל המכשלות שיכולות להיקרות בדרכה של אבן, ולכן אין להסיר כליל את כל המגבלות או אמצעי הזהירות שצריכים להיות מוטלים עליה. ראשית, סער רק הודיע על פרישה וטרם פרש בפועל. פרישתו בפועל תארך זמן, וממילא הודיע כי יישאר חבר פעיל בליכוד. משכך, גם האינטרסים קצרי או ארוכי הטווח שלו שם ימשיכו להתקיים.

בין אם סער פרש לצמיתות ובין אם ישוב בעתיד, דומה כי עדיין יש לו נגיעה שאינה שולית למערכת הפוליטית. גם שרים אחרים שפרשו והמשיכו להיות מעורבים מאחורי הקלעים ומצדדיהם סחבו איתם שק לא מבוטל של קשרים ואינטרסים שדרש מניעה, גילוי או שניהם גם יחד בקשר שלהם לעיתונאים פעילים. זה גם המקרה של סער-אבן. גם לאחר פרישתו מקורביו אינם מתפוגגים כליל והאינטרסים השונים שלו קיימים. אולי באופן ברור ופורמלי פחות, אבל קיימים. גם לקשרים "רכים" ובלתי פורמליים יש פוטנציאל להזיק למוצר העיתונאי באופן שאינו פחות מניגוד עניינים גלוי. במידה מסוימת, קשרים גלויים מסוכנים פחות משום שהנטייה היא להתרכז בהם, לעקוב אחריהם ובכך להרתיע את המעורבים בהם מפעולות שיבוש והטיה קיצוניות.

קשרים והשפעות הנסתרים מן העין מאפשרים גמישות פעולה רבה יותר. גם אם יתנזר סער לגמרי מפוליטיקה, הרי שחייו החדשים יכולים לזמן לזוגתו ולו ניגודי עניינים מסוגים אחרים הקשורים בעסקים שינהל או בלקוחות שייצג.

אבן, עיתונאית מקצועית ומוערכת, שהוכיחה זאת לא פעם, תצטרך להמשיך לנווט בחוכמה בים האינטרסים הנסתרים, עת ירדה הצוללת הפוליטית של בן-זוגה אל מתחת לפני הים.

"יש לי עיתונים, את יודעת"

לא תמיד מתאפשר לנו ללמוד באופן ישיר על היחס של מו"ל מרכזי לעיתונות ולעיתונאים. הצצה ישירה כזו לנבכי הלך המחשבה של מו"ל מרכזי נפלה הפעם לחיקנו אגב דיווח בנושא אחר. ב"דה-מרקר" דיווחו על עסקה מתוכננת למכירת חובותיו של אליעזר פישמן, מבעלי "ידיעות אחרונות" ו"גלובס". הדיווח על המכירה, שתעביר את החוב ממגדל לקרן השקעות אמריקאית בשם מונרך, לווה בתמליל שיחת טלפון שערכה העיתונאית החוקרת שרון שפורר עם פישמן.

מו"ל "גלובס" אליעזר פישמן (צילום: משה שי)

מו"ל "גלובס" אליעזר פישמן (צילום: משה שי)

מעבר לנימת ההתנשאות הקלה של פישמן כלפי שפורר, העולה מן השיחה ("תגידי, כמה פעמים הנפקת בחיים?", "אני שואל אותך מאיפה את מביאה כסף לקנות במכולת?"), ניתן להבין ממנה גם שפישמן אינו חסיד של הפרקטיקה העיתונאית והסטנדרטים העיתונאיים הנוהגים כיום.

"את יודעת, בעיתונים קודם כותבים כתבה ואחר-כך כותבים שלא נתקבלה תגובה. יש לי עיתונים, את יודעת", הלין פישמן באוזני שפורר. בהמשך עבר לבקר את כישורי הניבוי וההערכה הכלכליים שמגלים עיתונים (גם העיתון הכלכלי שבבעלותו?): "את יודעת על כמה הנפקות כותבים שהן נידונות לכישלון, והן מצליחות בסוף?".

פישמן מסויג נראה מהפרקטיקה העיתונאית, ועניין זה מעורר מחשבות נוגות כשנזכרים במעמדו ובעידוד שעיתונאים צריכים לשאוב ממו"ל תומך וחזק. הבעיה המרכזית השנייה היא שבמקרים לא מעטים הגישה התלונתית שמציג פישמן – נכונה.

שריר וקיים

פרישתו של מורן שריר מתפקיד מבקר הטלוויזיה של "הארץ" לקחה מהקוראים את אחד המבקרים הייחודיים והמעניינים שהיו כאן בשנים באחרונות. אחד מהעניינים שייחדו את ביקורת הטלוויזיה של שריר הוא העיסוק שלו בנושאים שלא נכללו בספקטרום ההתייחסות הישיר והקלאסי של מבקרים: שריר עסק לא מעט בנושאי רגולציה של שידורים ובכשלים שהתגלו במה שראה על המסך בהקשר זה.

זאת היתה גישה מעניינת, שהרחיבה את תפקידו של המבקר לא רק לנושאי צורה וטעם, אלא הפכה אותו למעשה לשומר סף ומשרת של האכיפה האזרחית המשלימה לעבודתת הרגולטור. ראוי שלאחר פרישתו לפחות אחד המבקרים הפעילים בתחום ייקח על עצמו את התפקיד הזה, משום שהתייחסות למסגרת הרגולטורית אגב הביקורת הופכת אותה ליעילה ורב-ממדית יותר, שלא לדבר על התרומה העודפת שצומחת ממנה.

יש בזה בעיה

הראיון הנרחב שהעניקו צמד השדרנים הראל סלוצקי ועופר דומינגז ל"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" הצטרף לשרשרת הגילויים המאכזבים אך הלא מפתיעים על תעשיית הטיית התוכן, השיקולים המסחריים והדומיננטיות של התוכן השיווקי ברדיו האזורי בכלל וברדיו תל-אביב בפרט.

שדרני הרדיו הראל סלוצקי (משמאל) ועופר דומינגז בכרזה פרסומית לתוכניתם ברדיו תל-אביב

שדרני הרדיו הראל סלוצקי (משמאל) ועופר דומינגז בכרזה פרסומית לתוכניתם ברדיו תל-אביב

דומינגז וסלוצקי הודו בראיון כי שיקולים הנוגעים למפרסמים השפיעו על תוכן תוכניתם והביאו לגישה מלטפת יותר כלפי אותם מפרסמים, גם כשהיה אפשר להעלות על הדעת הצדקות לעיסוק בסיפורים חיוביים פחות שנקשרו בשמם.

מעבר לכך, מהראיון איתם עלה התפקיד הכפול המובהק של אנשי תוכן מובילים ברדיו תל-אביב. "אתה לא רק שדר, אלא סוכן מכירות של הרדיו, ואתה מחויב בחוזה לשבת עם לקוחות ולסגור עסקאות פרסום שגם אתה מרוויח מהן", הבהיר דומינגז במפורש. "ברור שצריך להתייחס יפה למפרסמים", הוסיף והבהיר. "הרדיו בנוי על פרסומות. לא חושב שיש בזה בעיה".

האמירה האחרונה מדגישה דווקא עד כמה יש בעיה וכמה היא דומיננטית וגדולה. כשאיש תוכן מוביל אינו מבין את תפקידו ואת הסטנדרטים הנוגעים לעצמאות מערכתית שהוא צריך לפעול לפיהם, האם יש טעם להמשיך להטיף לאנשי השורות האחוריות להקפיד על הסטנדרטים הללו?