כמעט בכל הרצאה שהעברתי בשנים האחרונות, צץ לפחות שואל אחד עם ציטוט מעיתון "הארץ", כדי לאתגר אותי בשאלה קשה. השואל מרגיש על קרקע מוצקה, הוא אינו מצטט תעמולה פלסטינית, הוא מצטט עיתון ישראלי.

השואלים צודקים. העיתון שהם מצטטים טוען שישראל היא מדינה מטורפת, שישראל מסכנת את שלום העולם, שאנשים רציניים צריכים להתחרות אלה עם אלה במידת התיעוב שהם רוחשים לה, שאבו-מאזן מכר את נשמתו לשטן בוויתוריו המפליגים לישראל (מדינת ישראל היא השטן), שלא טוב שהפלסטינים שומרים על שקט ביטחוני, ועליהם לפתוח באינתיפאדה שלישית ואלימה, כדי ליצור מדינה אחת גדולה. את כל אלה ועוד כתבו חברי מערכת העיתון, עיתונאים בכירים.

התשובה הקבועה שלי היא שאני גאה לחיות במדינה שמאפשרת פרסום דעות כאלה. העובדה שהדברים האלה מתפרסמים בעיתון ישראלי אינה הוכחה לנכונותם, אלא הוכחה לכך שישראל היא דמוקרטיה, שיש בה עיתונות חופשית, לוהטת ותוססת. חופש הביטוי בה כולל הכול, גם דעות רדיקליות, גם שקרים, אפילו בוטים.

הבעיה היא שלא מדובר בביקורת. מדובר בהטפה קבועה ושיטתית. לא מאמר אחד או שניים. לא מאמרים חריגים, אלא קו מערכתי. התוצאה היא שאחד המקורות החשובים ביותר, אם לא החשוב ביותר, במסגרת קמפיין השקרים המתגבר נגד מדינת ישראל הוא עיתון "הארץ". זה מקור יעיל, משום שהוא ישראלי. כמעט בכל מאמר אנטי-ישראלי, בתקשורת ובאקדמיה במדינות המערב, עיתון "הארץ" משמש מקור לחלק מהמידע. הבעיה אינה בכך ששקרים הם חלק מחופש הביטוי. זה המצב בכל המדינות הדמוקרטיות. הבעיה היא שעיתון "הארץ" הפך ליצואן מרכזי של שקרים נגד מדינת ישראל. חמור מכך, מי שקורא רק את עיתון "הארץ", ספק אם יגיע למסקנה שישראל היא דמוקרטיה תוססת. קרוב לוודאי שיחשוב שישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא מדינה שספק אם יש לה בכלל זכות קיום.

עד סוף שנות התשעים היה "הארץ" עיתון אמין וחשוב. אולי היו אלה המשברים הכלכליים, אולי התגברות הדומיננטיות של מו"ל העיתון עמוס שוקן, ואולי סיבות נוספות – כל אלה הובילו לתפנית שלא התחוללה ביום אחד. רוב הקוראים בישראל יודעים שמשהו רע עבר על העיתון בעשור האחרון. רוב הקוראים מחוץ לישראל אינם יודעים זאת. הם ממשיכים להתייחס לעיתון הזה ברצינות גמורה. מבחינתם, מספק  העיתון עוד ועוד "הוכחות" לפשעיה של ישראל. אם בעיתון ישראלי חושבים שישראל היא מדינה מטורפת שיש לתעב אותה, קשה לצפות מאחרים שיתייחסו לישראל באופן שונה.

בחלקים שונים של העיתון, "הארץ" הוא עדיין עיתון רציני. גם בהקשר הסכסוך הישראלי-ערבי מתפרסמות דעות של כותבים כמו פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' אלכס יעקובסון, ארי שביט, ואחרים. איש מהכותבים האלה אינו ימני בדעותיו. הם ביקורתיים מאוד כלפי מדיניות הממשלה. הכתיבה שלהם מבהירה את ההבדל בין ביקורת ראויה ומבוססת, כמו זו שקיימת בכל מדינה מתוקנת, לבין אובססיה. אבל המאסה העיקרית של הכתיבה על הסכסוך הישראלי-ערבי שייכת לחברי המערכת עצמם, ובעשור האחרון עיצבו את העיתון כותבים כמו צבי בראל, עמירה הס, עקיבא אלדר וגדעון לוי.

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, ספטמבר 2011 (צילום: פלאש 90)

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, ספטמבר 2011 (צילום: פלאש 90)

מעל כולם ניצב המו"ל עמוס שוקן. הוא לא היסס להציג את השקפת העולם שלו. הוא קרא לפתוח את ישראל להמוני ערבים מהסביבה, לנישואים בין יהודים מישראל לבין ערבים מהאזור, כדי ליצור מזרח תיכון חדש נוסח האיחוד-האירופי ("האם ישראל רוצה שלום", 5.5.05). זה נשמע נפלא לקורא ממדינות המערב: זה בדיוק המצב ברבות ממדינות העולם החופשי. אבל ישראל נמצאת במזרח התיכון. כל המדינות במזרח התיכון מפוצלות על רקע דתי, אתני או עדתי. מרחץ הדמים בעיראק, בסוריה, בתימן, ובעבר גם באלג'יריה, מבהיר שדווקא גיבוש מדינות על בסיס של רוב אתני-דתי ברור הוא הפתרון הנכון. ככל שהתמהיל האתני גדול יותר, כך יש יותר אלימות וטרור. העדפת הרעיון של הגדרה עצמית אינה ייחודית למזרח התיכון, והיא קיימת גם באירופה: צ'כוסלובקיה התפצלה לשתי מדינות, ויוגוסלביה התפצלה לשבע ישויות. הפיצול אינו גזענות, אלא פועל יוצא של זכות ההגדרה העצמית של כל העמים.

זה לא היה כך בעבר. בשנות התשעים תמך "הארץ" הן בגישה הומנית וליברלית, וכמובן בתהליך השלום, והן בזכותה של ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי. כך, למשל, נכתב במאמר מערכת ב-1996 ("זהות ושוויון אזרחי", 12.2.96):

המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יסבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופייה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית-לאומית יחידה במינה, המשלבת דת ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".

הקו המערכתי שתמך בשילוב הראוי בין מדינה הומנית וליברלית למדינת הלאום של העם היהודי – הלך ונגוז. בנו של עמוס שוקן, רוני שוקן, הולך בדרכי אביו. הוא פרסם מאמרים המתנכרים לרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית. על רקע זה, בין השאר, תקף שוקן הצעיר את ציפי לבני, על כך שהציעה לח"מ להיות מועמד לכנסת מטעם מפלגתה, על בסיס התמיכה המשותפת ברעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית ("הסכנה שבציפי לבני", 29.12.12).

יש לברך על מגוון הדעות בתקשורת הישראלית. הבעיה היא בכך שעיתון "הארץ" נהפך בשנים האחרונות לשופר התעמולה העיקרי של שלוש הטענות המובילות של תעשיית השקרים: ראשית, שישראל מבצעת פשעי מלחמה, שנית, שישראל היא מדינת אפרטהייד, ושלישית, שישראל היא-היא סרבנית השלום, ולא הפלסטינים.

נוהל חמור

בשנת 2005 התפרסם בעיתון "הארץ" אחד הסיפורים הקשים ביותר שלו. הסיפור נמרח על שער מוסף סוף השבוע וכותרתו "נוהל חמור". כותרת המשנה סיפרה על פלסטיני, מחמוד שווארה, שנעצר על ידי מג"ב, נקשר לחמור, שאותו הדהירו השוטרים, ומת מפציעה קשה בראשו.

בקריאה ראשונה, התפלצתי. הייתכן שבמדינה שבה אני חי יצר הצבא נוהל שלפיו אפשר לקשור פלסטיני לחמור כדי שזה יגרור אותו אל מותו, במסע עינויים איום ונורא? לפי אותה כתבה, לא מדובר במקרה יחיד. המסקנה המתבקשת היתה שחיילי צה"ל נוהגים כקלגסים.

באותו יום שבו התפרסמה הכתבה, עסק גם מאמר המערכת של העיתון בסיפור, תוך גינוי נוקב ובוטה של מדינת ישראל. הסיפור קיבל פרסום עולמי. זו היתה הוכחה נוספת לפשעים הנוראים לכאורה שמבצעת ישראל. עברו עוד ימים אחדים, וגל של מכתבים למערכת הביע זעזוע. "נאחזתי רעד", כתב ישראל אוגמן, ניצול שואה בן 83, "ומאז איני מצליח להירדם... לא אשכח את מראות השואה: גרמנים תפסו נערה בת 16... הם קשרו אותה לעגלה רתומה לסוסים, הדהירו את הסוסים, וכך גררו אותה למחנה הכפייה...". אביבית קריינר כתבה ש"נשמתם של החיילים שביצעו את המעשה שרופה ואין הם בעיני אלא גושי סדיזם מהלכים... רעל נקמה יזרום בעורקי תשעת ילדיו של מחמוד שווארה".

עיתונאי "הארץ" גדעון לוי (צילום: גדעון מרקוביץ')

עיתונאי "הארץ" גדעון לוי (צילום: גדעון מרקוביץ')

בקריאה נוספת של הכתבה התעוררו סימני שאלה. אמנון דנקנר, שהיה אז עורך "מעריב", החליט לבדוק את הסיפור לעומק ("מי כאן הבהמה", 25.6.06). התוצאה היתה מביכה: הסיפור לא היה ולא נברא, אלא שמועה קלושה, ומשפחת הפלסטיני שהוזכר בכתבה הכחישה אותו מכל וכל. מחלקת חקירות שוטרים במשרד המשפטים (מח"ש) פנתה למערכת "הארץ", לארגון בצלם, לרשות הפלסטינית ולמשפחתו של הנפגע – איש מאלה לא הצליח לספק בדל של הוכחה לכך שמשהו דומה למה שתואר בכתבה אכן קרה במציאות.

האיש שפרסם את הכתבה בעיתון "הארץ" היה גדעון לוי. מעמדו של לוי הלך ועלה בשני העשורים האחרונים. ככל שיחסו לישראל הלך והקצין, הלך מעמדו ועלה. לוי אמנם אינו דובר ערבית, אבל הוא העיתונאי שמסקר את השטחים עבור "הארץ". סיפוריו של לוי מתפשטים בעולם. הוא ככל הנראה העיתונאי הישראלי המפורסם ביותר בעולם. הוא מוזמן לפורומים רבים, בהם אקדמיים, כמומחה לנושא הפלסטיני. בדרך כלל לא ניצב מולו אדם שיכול להכחיש את הסיפורים שהוא מפיץ.

לוי מעולם לא חזר בו מסיפור החמור. אפשר להניח שפה ושם הוא מפרסם גם סיפורים נכונים. הרי יש חריגות בפעילות צה"ל, יש הפרות זכויות אדם, ויש צורך בחשיפה. אצל לוי לא מדובר בחריגות שראויות לחשיפה. לוי מתקשה לראות את התמונה הגדולה. בעיניו ישראל היא השטן, והוא דואג, באופן שיטתי ועקבי, לתאר אותה כך.

הילדים שלא היו

לעתים מוצגת עלילת פשעי המלחמה כבדרך אגב. כך, למשל, טען אחד הכותבים הקבועים בעיתון, יצחק לאור, שבמלחמת לבנון הראשונה "צה"ל פוצץ את המסגד בעין אל-חילווה על מאות מתבצריו, כולל ילדים" ("מלחמת שולל לא היתה", 5.6.12). אתר "פרספקטיבה", שמנהל מעקב אחר תרומת התקשורת הישראלית לתעשיית השקרים, שאל את הכותב למקור המידע ("ילדים או לוחמים?"). הכותב הפנה את האתר לספרם של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל". אלא שבספר אין זכר לתיאור כזה. יש בו תיאור של קרב קשה, שבו ניסו אנשי אש"ף להסתתר בקרב אזרחים וילדים. לא נזכר "פיצוץ מסגד", לא נזכר "על מאות מתבצריו", והמלה "ילדים" לא נזכרה בהקשר למסגד.

בספרם של שיף ויערי מתוארים מחבלי אש"ף שהתבצרו במסגד כמי שהעדיפו "לגרום למותם של אזרחים רבים". זאת ועוד, לפי הספר נפוצו ידיעות על "שלושה ילדים שנורו לעיני אביהם" על ידי אנשי אש"ף. כך ביקשו המחבלים למנוע יציאת אזרחים מהמחנה, כפי שצה"ל ביקש, כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע. המאמר בעיתון "הארץ" הפך את התמונה ושיקר במצח נחושה. הספר מתאר את הפגיעה של אש"ף באזרחים ובילדים, עיתון "הארץ" הציג תמונה שלפיה צה"ל פגע בזדון באזרחים ובילדים.

לאור פרסם בעבר, בכתב-עת בריטי ("After Jenin"), שכדי להשמיד עם "אין צורך בתאי גזים", ואפשר לעשות זאת לפלסטינים באמצעות הגדלת תמותת התינוקות. זה היה שקר מתועב. המצב הפוך לחלוטין: תמותת התינוקות ירדה באופן דרמטי תחת שלטון ישראל. והנה, לאור ממשיך להפיץ שקרים, שוב על ילדים, שוב על פשעים נגד האנושות, בעמודי הדעות של עיתון "הארץ".

הטבח שלא היה

בעקבות סדרה ארוכה של פיגועים קשים, שבהם נהרגו מאות ישראלים, ולאחר פיגוע קשה במיוחד בליל הסדר במלון פארק בנתניה, יצאה ישראל בשנת 2002 למבצע "חומת מגן" בערי הגדה המערבית. אחד ממוקדי הקרבות הקשים ביותר היה בג'נין. הפלסטינים טענו שישראל ביצעה טבח וניסתה להסתיר 900 גופות. העולם הגיב בגינויים. לא עברו ימים רבים, והתברר שמדובר, שוב, בעלילה. בדיקה של האו"ם מצאה שבמהלך הקרב נהרגו 23 חיילים ישראלים ו-52 פלסטינים, רובם חברים בארגוני טרור. שר הביטחון באותם ימים, בנימין (פואד) בן-אליעזר, הודה מאוחר יותר שנמנע מלהורות על הפצצות מן האוויר כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע בג'נין. כתוצאה מכך נפגעו יותר חיילי צה"ל, וחמש משפחות שכולות אף קראו להתפטרותו של בן-אליעזר. על דבר אחד אין ויכוח: עלילת הטבח בג'נין הופרכה לחלוטין. לא היה ולא נברא.

אבל עיתון "הארץ" המשיך בשלו: "פשעי המלחמה שבוצעו בג'נין ידועים בכל העולם", טען שם אחד הכותבים ב-2012. הטענות אמנם הופרכו, גם על ידי ועדת בדיקה מטעם האו"ם, אבל עיתון "הארץ" המשיך להעניק, כהרגלו, במה להפצת שקרים.

הפיצוי שהפך לנישול

בראשית 2012 החלו להופיע בתקשורת העולמית ובמרחב הווירטואלי מאמרים על התעללות נוספת של ישראל בערבים פלסטינים. פגיעה באזרחים תמימים וחפים מפשע, נישול, הפקעת רכוש ואדמות, טרנספר, השפלה. כל אלה התרחשו, לפי מאות פרסומים, בחסות הפרויקט הציוני האכזר. הסיפור שזכה לכיסוי נרחב, בתמצית, הוא על אום אל-חיראן, כפר בדואי כביכול, שתושביו הוותיקים מאוד מנושלים ומסולקים בכפייה, לפי החלטת ממשלת ישראל, כדי להקים במקומו יישוב יהודי. "הארץ", שוב, הוביל את סדרת המאמרים, עם טענות על עוול ה"טרנספר" שמבצעים "אנשים שמשתייכים לגזע העליון ולעם הנבחר".

הכפר אום אל-חיראן (צילום מסך)

הכפר אום אל-חיראן (צילום מסך: עדאלה)

כל אדם שזכויות אדם יקרות ללבו היה מתקומם. אלא שלא היה ולא נברא. בני שבט אל-קיעאן הועברו מאזור לאזור, לפי בקשתם, עקב סכסוך שבטי, בשנות החמישים של המאה הקודמת. הם התיישבו באזור יתיר, ומשפחות בודדות נדדו גם לאזור חירן. יש ויכוח גם בין אנשי אקדמיה בנוגע למידת ההכרה הנדרשת בזכויות בקרקע לאלה שאינם עומדים בתנאי הרישום של מדינה מתקדמת. יש טענות, חלקן צודקות, על שיטות רישום שונות ומשונות. כדי לפתור את המחלוקת הקימה המדינה יישובי קבע, שבהם תשתיות, מערכות חשמל, דרכים סלולות, והעניקה דונם אדמה לכל משפחה. כל משפחה קיבלה פיצוי על עזיבת המקום הקודם, ובכלל זה פיצוי כספי לאלה שהיו נגדם פסקי דין על פינוי. המדינה השתמשה בכל אמצעי סביר כדי לאפשר לבדואים יישוב מסודר, מתן זכויות בעלות, הקמת תשתיות ומערכות חינוך. לעתים מדובר במעבר של מאות מטרים בודדים, מהמקום הקודם, הלא מוסדר, למקום החדש, המוסדר והמוכר.

רוב משפחות השבט קיבלו את ההסדר ועברו ליישוב הסמוך חורה. כל משפחה קיבלה דונם אדמה, פיצוי כספי, וגם יותר מכך. אם במשפחה מסוימת לגבר היו שלוש נשים, קיבלה המשפחה שלושה דונם (אף שהחוק בישראל אינו מתיר פוליגמיה). הם הפכו לבעלים של המתחמים החדשים, מבלי לשלם אגורה אחת, לא על השטח ולא על תשתיות הטלפון, החשמל או הדרכים.

מיעוט קטן מבני השבט החליט לא להצטרף להסדר, אלא להישאר על אדמות מדינה. בכל מדינה אחרת, היו הרשויות מפנות את הפולשים הבודדים ומחייבות אותם בהוצאות הפינוי. לא כך בישראל. "הארץ" התגייס למאבק למען המיעוט שסירב להסדר הנדיב שהציעה המדינה.

אחת הטענות היתה שמדובר ב"פינוי בדואים לצורך בניית יישוב ליהודים בלבד". גם טענה זו יסודה בשקר. היישוב לא היה מיועד ליהודים בלבד. היישובים היחידים שנועדו לבני דת מסוימת בלבד היו דווקא יישובי הבדואים. כל בדואי היה רשאי לקנות חלקת אדמה ביישוב החדש, בדיוק כמו היהודים. בהבדל אחד. על חלקת אדמה ביישוב החדש חירן יש לשלם. ביישובי הבדואים – הקרקע ניתנת חינם. אם יש אפליה היא לטובת הבדואים.

לא נישול, לא הפקעה, לא פינוי, לא טרנספר היה כאן, אלא הסדר הוגן גם לפי דעת רוב בני שבט אל-קיעאן, שעברו ליישוב חורה, וזכו לאדמות הרשומות על שמם בחוק. זכותו של כל גורם, ובכלל זה עיתון "הארץ", לטעון שיש להעניק לבדואים יותר. זכותו לטעון שהם מקופחים. מותר לעשות זאת, ובלבד שהעיתון יציג עובדות נכונות. זה לא קרה. לא היה אפילו מאמר אחד שהציג את עובדות האמת.

עלילת האפרטהייד

אחד השיאים של כל הזמנים היה כאשר עיתון "הארץ" פרסם את הכותרת שלהלן: "רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד". זו היתה הכותרת הראשית בעמוד השער של העיתון. לו הדברים היו נכונים, מן הראוי היה לפרסם אותם, אבל זה היה אחד השקרים הבוטים ביותר שפורסמו נגד מדינת ישראל בשנים האחרונות. גדעון לוי היה האדם מאחורי הכותרת הראשית. תוך ימים בודדים התפרסם המידע ברוב עיתוני העולם החופשי. השקר על האפרטהייד עלה לדרגה הגבוהה ביותר.

איך נוצר השקר? בישראל, כמו במדינות רבות בעולם, נערכים מדי פעם סקרים, שבהם מופיעות שאלות כגון "האם אתה מוכן שיהיה לך שכן יהודי", או שכן מוסלמי, או שכן שחור. ברוב המדינות הדמוקרטיות יש קהילות לא-אהודות. הסיבות לכך רבות: לפעמים זו גזענות, לפעמים אלה דעות קדומות מחוסרות בסיס, לפעמים מדובר ברצון של קבוצות מסוימות להסתגר בתוך עצמן, לפעמים מדובר בחשש מיותר מזרים.

גרפיטי נגד "אפרטהייד" מרוסס על חומת ההפרדה במזרח ירושלים, 2011 (צילום: Ryan Rodrick Beiler / Shutterstock.com)

גרפיטי נגד "אפרטהייד" מרוסס על חומת ההפרדה במזרח ירושלים, 2011 (צילום: Ryan Rodrick Beiler / Shutterstock.com)

כל מי שקורא סקרים יודע שצריך לקרוא אותם בזהירות. בסקרים שונים, אותן שאלות מעלות תוצאות שונות. לפעמים התוצאות מוּטות בהתאם לרצונו של הגורם המזמין. במקרה שלפנינו, מדובר בסקר שהזמינה עמותה שאחד מראשיה הוא אברום בורג. לאחר שפרש מהכנסת החל בורג להפיק פרסומים שמשווים את ישראל למדינה כמעט-נאצית, תוך כדי שלילת זכותה להתקיים כמדינה יהודית. זה הרקע לסקר. אפשר להניח שבהכירם את העיתונות הישראלית, החליטו עורכי הסקר להעביר אותו לעיתון אחד ולעיתונאי אחד: גדעון לוי מ"הארץ".

לוי היה חתום לא רק על הידיעה הראשית, שכללה את ממצאי הסקר, אלא גם על מאמר פרשנות שהתלווה אליה ("אפרטהייד, בלי בושה ובלי אשמה"). אפשר להניח שלוי היה אחוז התלהבות: שנים הוא מנסה לשכנע את העולם כי אופיים של הישראלים הוא מרושע, והנה נפל לידיו הסקר, שמוכיח לכאורה את טענתו. ההתלהבות של לוי העבירה אותו על דעתו. הוא הסתבך בעוד ועוד שקרים.

ראשית, לפי הסקר עצמו, 53% מהישראלים אינם מתנגדים לשכן ערבי. אבל כאשר לוי עבר מדיווח ל"פרשנות", הוא כתב כי "הרוב לא רוצה שכנים ערבים". יש שתי אפשרויות: או שגדעון, שחתום על הידיעה, לא קרא את לוי, שחתום על הפרשנות., או שצריך להחזיר את שניהם לשיעור בהבנת הנכתב.

שנית, לפי הסקר, 33% מהישראלים תומכים במניעת זכות ההצבעה של ערביי ישראל. זה אמנם נתון חמור בפני עצמו, אך 59%, רוב ברור לכל דבר ועניין, מתנגדים לשלילת זכות ההצבעה של ערביי ישראל. כאשר הדברים מגיעים ל"פרשנות", כותב לוי ש"הרוב לא רוצים בוחרים ערבים לכנסת". הפרשן לא קרא את העיתונאי, למרות שמדובר באותו אדם.

שלישית, לפי הסקר, 69% מהישראלים מתנגדים לזכויות הצבעה לפלסטינים אם יסופחו השטחים. נשמע מפחיד, אלא שלפי הסקר, רוב הישראלים מתנגדים לסיפוח השטחים, מן הסתם, כדי להימנע ממצב שבו ייאלצו למנוע זכות הצבעה מערבים. "הארץ" עשה מניפולציה מדהימה, ויצר כותרת על כך ש"רוב הישראלים תומכים באפרטהייד". לפי אותו היגיון, סקר שנערך בצרפת גילה שרוב הצרפתים מתנגדים לאלימות, אבל אם יותקפו, יגיבו באלימות. הכותרת של הסקר תהיה: "רוב הצרפתים תומכים באלימות". זה הסיפור של הכותרת הראשית ב"הארץ": היא מבוססת על מצב היפותטי, שנהפך לכותרת מניפולטיבית.

רביעיתסקרים רבים במדינות מערביות מגלים שהתושבים הוותיקים הלבנים אינם מתלהבים משכנים זרים. סקר שהתפרסם בצרפת ב-2013 גילה ש-74% חושבים שהאסלאם אינו מתאים לצרפת, ו-62% מקוננים שהם כבר אינם מרגישים בבית בצרפת. נוסף על כך, 87% טענו ש"צרפת זקוקה למנהיג חזק שיחזיר את הסדר". סקרים בבריטניה, בגרמניה ובמדינות נוספות חשפו ממצאים דומים (סקירה מפורטת תופיע בספר). גם בישראל נערכים סקרים דומים. מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, למשל, מצביע על כך שערביי ישראל הם הרבה פחות סובלנים בנוגע לשכנים מאשר היהודים בישראל. לפי גדעון לוי, זה היה אמור להפוך אותם לגזענים. אבל אל דאגה, את התואר הזה שומר לוי ליהודים בלבד. ההבדל בין ישראל למדינות מערביות אחרות הוא שישראל מצויה בעימות מתמשך. הישראלים מתמודדים עם גלים של הסתה אסלאמית, ועם קריאות חוזרות ונשנות להשמדת יהודים ולהשמדת ישראל. למרות זאת, רוב הישראלים אינם מתנגדים לשכן ערבי ותומכים בזכויות פוליטיות לערבים, גם לפי תוצאות הסקר המעוות. זו תעודת כבוד לישראלים.

חמישית, כדי להבין עד כמה תוצאות הסקר מופרכות, צריך לציין שבתשובה לאחת השאלות, 47% מהישראלים הביעו תמיכה בטרנספר. זה רציני? בעשור שלפני פרסום הסקר לא היתה אף מפלגה שכללה את הטרנספר במצע שלה. באחת ממפלגות הימין, שזכתה בשלושה מנדטים, נבחר חבר-כנסת אחד, מיכאל בן-ארי, שתומך בטרנספר. אלה הנתונים. הבחירות הן הסקר הגדול, הרציני והאמין ביותר. האם לא ברור שה"סקר" שפורסם ב"הארץ" הוא מניפולציה? בנסיבות שבהן סכסוך מתמשך בין מדינת ישראל לערבים, יש בציבור היהודי גם גידולי פרא. זהו מיעוט שצריך לעקור מן השורש. אבל רוב הציבור הישראלי מגלה בגרות. הוא בוחר באופן עקבי במפלגות שתומכות בשוויון אזרחי מלא לערביי ישראל.

שישית, סקר שהוצג בדיוק באותם ימים במדרשת רופין, על "תפיסת הסולידריות בחברה הישראלית", מגלה ש-90% מהישראלים תומכים בשוויון מלא לערבים שנושאים בנטל השירות הצבאי והאזרחי. כלומר, העוינות שקיימת אינה נובעת מגזענות. הסקר מבהיר ששוויון בחובות גורר שוויון בזכויות. עדיין יש 10% שמתנגדים לשוויון, אבל נדמה, כמובהר לעיל, ששוליים כאלה יש בכל חברה.

אלה העובדות. אפשר להוסיף סקרים ומחקרים. יש רוב יהודי מוצק התומך בשוויון אזרחי לערבים. ולא פחות חשוב, יש סקרים שמצביעים על כך שרוב ערביי ישראל תומכים בהשתלבות במדינת ישראל, גם כאשר זו מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. אבל העובדות האלה לא יבלבלו את מטפחי השנאה. ברוך מרזל (איש הימין הקיצוני) וגדעון לוי (איש השמאל הקיצוני) אינם יריבים. הם שני צדדים של אותו מטבע. האחד מנסה ליצור את הרושם שערביי ישראל הם גיס חמישי, האחר מטפח את העלילה שהישראלים הם גזענים תומכי אפרטהייד. שניהם מחרחרי מדון ואיבה בין העמים.

השקרים נועדו להעניק ללוי את ההצדקה למסקנה הפוליטית: אין אופציה של מדינה יהודית ודמוקרטית. "מעכשיו אל תגידו יהודית ודמוקרטית, כמובן שאין דבר כזה, לא יכול להיות דבר כזה", כתב לוי. הוא גם הוסיף: "הימין בוודאי יתקוף את מזמיני הסקר... אדרבא, שהימין יוכיח שהישראלים רוצים לחיות עם ערבים, שרובם רואים בהם בני-אדם כמותם". אין צורך להיות איש ימין כדי לקרוא את הסקר שלוי מצטט. צריך רק לדעת לקרוא. יש עוד חדשות רעות ללוי: מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2012, גילה שרוב הערבים אכן מתלוננים על קיפוח, אבל רוב ערביי ישראל חושבים שישראל היא דמוקרטית במידה מספקת (44%), או אפילו יותר מדי דמוקרטית (7.8%). הנה, ערביי ישראל מסוגלים להבין שאפליה אינה אפרטהייד, ושישראל היא דמוקרטיה. גדעון לוי אינו מסוגל.

עברו יומיים, ולוי פרסם מאמר נוסף, שבו התגאה על כך שהסקר שפרסם "עורר הדים רבים בעולם". אין ספק שהפעם זה היה משפט נכון. לוי לא רק חזר על טענות השקר שלו, אלא גם התגאה בכך שהצליח להפיץ את הבדותה. עברו עוד כמה ימים, ולוי פרסם מאמר נוסף שכותרתו "טעינו, אבל". לא היה זה מאמר התנצלות. להפך: לוי טען שהטעויות שלו היו שוליות והטענות על האפרטהייד כולן נכונות.

הכשר לאנטישמיות

עיתון "הארץ" אינו מסתפק בהשמצת ישראל, הוא עוסק גם במתן תעודות הכשר לאנטישמים. בקיץ 2013 ביקר גדעון לוי במלזיה, בעקבות הזמנה של ראש הממשלה לשעבר, מהאטיר מוחמד. מלזיה אמנם אינה מכירה במדינת ישראל, אך מכירה גם מכירה בלוי. מהאטיר עצמו הוא אנטישמי מוצהר. כה אמר בשנת 2003, בוועידת מדינות האסלאם:

"היהודים שולטים בעולם באמצעות שליחים, הם גורמים לאחרים להילחם ולמות עבורם. הם המציאו סוציאליזם, קומוניזם, זכויות אדם ודמוקרטיה, כדי שהרדיפה שלהם תהפוך לשלילית, והם יוכלו ליהנות מזכויות שוות עם אחרים. באמצעים הללו הם השיגו שליטה על הארצות החזקות ביותר".

ראש ממשלת מלזיה לשעבר, מהאטיר מוחמד (צילום: imagemaker / Shutterstock.com)

ראש ממשלת מלזיה לשעבר, מהאטיר מוחמד (צילום: imagemaker / Shutterstock.com)

לוי, מצדו, פרסם סדרת מאמרים מלאי התלהבות לאחר ששב מהביקור במלזיה, שבה לדבריו מתייחסים יפה למיעוטים ("היחסים בין הקבוצות האתניות הם סבירים"), למרות האפליה הבוטה כלפי המיעוטים הגדולים – הסיני והודי, בעיקר בהנהגתו של מהאטיר. האורח היה מלא התפעמות ממארחו: "מהאטיר הוא אדם זקוף ומרשים, שהכל נוהגים בו וברעייתו גינוני מלכות. יום שלם ישב בכנס, האזין לכל ההרצאות ורשם לעצמו הערות". מכיוון שהאנטישמיות של האיש אינה בגדר סוד, נאלץ לוי להזכיר, במשפט קצר אחד, כי מארחו "התבטא פעם בעוינות כלפי היהודים שמנהלים את העולם". פעם?

בשנת 2010 טען מהאטיר כי "יש כוחות בארצות-הברית שמונעים מהנשיא (ברק אובמה) לעשות כמה דברים. אחד הכוחות האלה הוא הלובי היהודי". הוא הוסיף וטען אז כי "יהודים תמיד היו בעיה בארצות אירופה. היה צורך להגבילם בגטאות ולעתים לבצע בהם מעשי טבח. אבל הם עדיין נותרו, הם שגשגו, והחזיקו ממשלות שלמות כבנות ערובה". באותה הזדמנות טען מהאטיר ש"אם ארצות-הברית היתה יכולה ליצור את הסרט 'אווטאר', היא יכלה גם לביים את הפיגועים במגדלי התאומים".

מהאטיר מקפיד, אם כן, לבטל את ההבדל בין אנטי-ציונות לאנטישמיות. זו משנתו הסדורה. האיש הזה, שגאה להיות אנטישמי, שחושב שישראל היא נאצית, הזמין רק עיתונאי אחד, מעיתון אחד מישראל, לכנס שארגן במלזיה.

לוי לא הסתפק במהאטיר לצורך הצדקת האנטישמיות. הוא המשיך לדהור. "השקר הגדול" של הנאצים קבע שהיהודים מסוכנים לשלום העולם. הסופר הגרמני גינתר גראס חזר על השקר הזה בשיר שפרסם, שבו טען שישראל מסוכנת לשלום העולם. גראס זכה לאינספור גינויים בגרמניה. אבל בישראל התייצב לוי להגנתו של גראס. במאמר התמיכה הוא חזר על אחד המוטיבים המרכזיים של תעשיית השקרים, וטען ש"המדיניות של ישראל מסכנת את שלום העולם". מתברר שהחיבור בין לוי למהאטיר לא היה תקלה. לוי מרגיש טוב בחברת כל אלה שמפיצים עלילות שווא נגד ישראל. הרי הוא מייצר את העלילות שאחרים מפיצים.

קריאה לאלימות

ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), הבהיר בעבר, שוב ושוב, שאלימות רק הזיקה לפלסטינים. הירידה החדה באלימות, שהחלה ב-2007, היא הוכחה לכך שאבו-מאזן לא רק דיבר, אלא גם עשה. הירידה הזאת באלימות לא מצאה חן בעיני ארבעה מהכותבים הבכירים של עיתון "הארץ". הם המליצו על חידוש האינתיפאדה.

הראשון היה יצחק לאור: "לא השקר על 'משא-ומתן ישיר', אלא מאבק עממי פלסטיני נגד הכיבוש, תוך גיוס הישראלים למאבק הזה". השני, הפרשן המדיני עקיבא אלדר, המליץ לפלסטינים בהאי לישנא: "הגיע השעה שדור אוסלו הפלסטיני יודה בכישלונה של האופציה הדיפלומטית, יקפל את החליפות, ייגמל מהכיבודים הפתטיים שהוא מחלק לעצמו וייצא לרחוב". שנה לאחר מכן הצטרפה לשניים עמירה הס, שקראה לפלסטינים: "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר". עברו עוד חודשים אחדים וגם גדעון לוי הצטרף לחגיגה, ודרש מהפלסטינים לצאת לאינתיפאדה חדשה.

מדינה שהפכה לשטן

במאמרו הפליג לוי בדמיונו והעניק לפלסטינים נימוקים: "המשטרים שנגדם קמו עמי ערב היו ברובם אכזריים פחות ממשטר הכיבוש הישראלי". כאשר עיתונאי ישראלי, בעיתון הישראלי הנפוץ בעולם, טוען שישראל גרועה מקדאפי ומאסד – אין טעם להציג עובדות ופרופורציות. אפשר להניח שלוי יודע, למשל, מה עשה קדאפי לשומרות ראשו. אפשר להניח שלוי מכיר את הזוועות שהתרחשו בסוריה. אבל המטרה שלו אינה הגנה על זכויות אדם מפני עריצות. המטרה שלו היא להפוך את ישראל לשטן. זו בדיוק הטענה שלו. במאמר אחר טען לוי שאבו-מאזן ואנשיו "מוכרים את נשמתם לשטן". השטן הוא כמובן ישראל, ולוי נוזף באבו-מאזן על כך שהוא "משתף פעולה" עם ישראל במאבק נגד הטרור.

תחרות בתיעוב

עיתונאי בכיר אחר באותו עיתון, צבי בראל, הפרשן לענייני ערבים, הבהיר שבעיניו, ישראל היא מדינה שראוי לתעב אותה. במאמר שעסק בתמיכה בישראל של שני המועמדים לנשיאות ארצות-הברית ב-2012, ברק אובמה ומיט רומני, כתב בראל: "טירופה המאיים, המשך הכיבוש, האיום בהתקפה על איראן והפגיעה בזכויות אזרח, היו לכאורה צריכים לא רק לרסק את תדמיתה (של ישראל; ב"י), אלא גם לגרום למתמודדים להתחרות על מידת התיעוב שכל אחד מהם חש כלפיה". בראל טען גם ש"שנאת ערבים היא חלק ממבחן הנאמנות לזהות שמעניקה המדינה לאזרחיה היהודים. יהודי טוב שונא ערבים. ישראלי נאמן יניח לערבי למות, כי 'הוא ערבי'".

היד לא רעדה לו כשהוא כתב את דברי ההסתה האלה, שראויים להתפרסם בעיתון של חמאס, משום שב"הארץ" זה הקו. כותב אחד יוצר מפלצת, וכותב אחר אינו מבין איך מישהו מעז שלא לתעב אותה. שני הכותבים יטענו שזו "ביקורת" לגיטימית. היו עיתונים, בימים אחרים, ימים אפלים, שהסבירו לקוראים מדוע צריך וראוי לתעב יהודים. השאלה היא רק אם לפרסומי הסתה מסוג זה אפשר לקרוא "עיתונות".

מקור מרכזי

עמירה הס (צילום מסך: Content Creators)

עמירה הס (צילום מסך: Content Creators)

קשה לכמת את תרומתו של עיתון "הארץ" לתעשיית השקרים, אך אין כמעט מאמר אנטי-ישראלי שאינו משתמש בפרסומי העיתון כדי לבסס את טענותיו. לפעמים זה הבסיס העיקרי להוכחת הטענות. באתר הקורא להפסקת הסיוע האמריקאי לישראל מופיעות הפניות לכ-400 מאמרים מכלי תקשורת בעולם: 10 מ"אל-ג'זירה", 16 מ"ניו-יורק טיימס", 24 מ"גרדיאן". במקום הראשון מבחינת מספר אזכורים נמצא עיתון "הארץ", עם 120 הפניות. אתרים אנטי-ישראליים נוספים, כמו JVP ("קול יהודי לשלום") או רשת ה-BDS, מפנים גם הם לפרסומי עיתון "הארץ" לצורך ביסוס טענותיהם יותר מאשר לכל עיתון אחר.

אין בהפניות המרובות האלה לפרסומי עיתון "הארץ" כל קנה מידה מדעי, אבל נדמה שהפרופורציות האלה משקפות את תרומת "הארץ" לתעשיית השקרים האנטי-ישראלית. יובהר: לא מדובר בגופים, ארגונים או אתרים שמקדמים את השלום, או כאלה שעוסקים בביקורת על מדיניות ישראל. מדובר בגופים שעוסקים בדמוניזציה, בדה-לגיטימציה ובדה-הומניזציה של ישראל, ושוללים את זכותה להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי.

"'הארץ' עיתון טוב"

בינואר 2012 תקפו האקרים פרו-פלסטינים אתרים שונים, ובכלל זה את אתר עיתון "הארץ". מדוע שיתקפו? הרי מבחינתם מדובר בעיתון נאמן לדרכם. לא חלפו יומיים, וההאקר פרסם התנצלות שבה נאמר: "לא ידענו ש'הארץ' הוא עיתון טוב". אם העיתון הזה נחשב "טוב" אצל שונאי ישראל, אז "הארץ" בבעיה רצינית.

זו הרוח הנושבת בעשור האחרון מעל דפי "הארץ". פעמים רבות אנחנו שומעים שהפרסומים האלה הם בבחינת "ביקורת לגיטימית" במסגרת עיתונות חופשית, המזכירים לעולם שישראל היא דמוקרטיה. כדאי להעמיד דברים על דיוקם: איש מאלה שמצטטים את הפרסומים האלה אינו מציג אותם כהוכחה לכך שישראל היא דמוקרטיה תוססת שבה חופש ביטוי כמעט ללא גבולות. ההפך הוא הנכון. מי שמשתמש בפרסומים האלה, כמעט ללא יוצא מהכלל, עושה זאת כדי להוכיח שישראל היא ישות מרושעת.

נכון, מדינת ישראל אינה מושלמת. אבל רק מדינה דמוקרטית מאפשרת לפרסומי הסתה כאלה לראות אור. זה לא משפיע על חסידי גדעון לוי, יצחק לאור ועמירה הס. הם בטוחים שישראל היא מפלצת. כל אלה שחשופים רק לפרסומי תעשיית השקרים אינם חשופים לעובדות.

"הארץ" אינו נציג המחנה הליברלי או השמאלי, שכן יש בישראל מחנה גדול שתומך הן בזכויות אדם והן ובמדינה יהודית ודמוקרטית. יש אנשי שמאל שעוסקים בהפרכת השקרים נגד ישראל. ויש עוד שמאל: שמאל שהפך את הדמוניזציה למהות קיומו. ב"הארץ" כותבים גם אנשים הגונים. הבעיה נעוצה במשקל ההולך וקטן של הכותבים ההגונים ובמשקל ההולך ועולה של פרסומי השקרים.

בימי מבצע "צוק איתן" המשיך העיתון את המגמה שהופכת את ישראל למרושעת ולאכזרית. לזה כבר התרגלנו. העיתון הגדיל לעשות כאשר פרסם מאמר שהפך את איסמאעיל הנייה לווינסטון צ'רצ'יל, ואת ישראל לגרמניה הנאצית ("צ'רצ'יל המנוול"). וכך, גוף שמכריז על השמדת יהודים הופך לקורבן, ומדינה שמנסה להתגונן ממתקפת רקטות וטרור הופכת לנאצית. אין גבול.

היום אנחנו כבר יודעים כיצד נוצרה דמותו הדמונית של היהודי. היה צורך במסע שיטתי של שקרים ושטיפת מוח. יום אחד יעסוק שר ההיסטוריה בדיוק באותה שאלה: כיצד נוצרה דמותה הדמונית של ישראל. מו"ל עיתון "הארץ" יצטרך אז לתת הרבה הסברים לשר ההיסטוריה.

• הטקסט שלעיל, בשינויים קלים, לקוח מתוך הפרק "במה מרכזית לשקרים", הנכלל בספרו של בן-דרור ימיני "תעשיית השקרים", שיצא לאור בשנת 2014 בהוצאת ידיעות-ספרים