למוות פנים רבות. אפשר להסתלק מהעולם במחלה, בתאונה, במלחמה, בחנק, בגז, בירי, בפיצוץ. אבל לפחות על-פי הלכי הרוח של השבועות האחרונים, האכזרית והנוראה מכולם היא אבחת הסכין על צווארו של אדם. כבר שבועות אחדים חולף רטט של זעזוע בכל ערוצי התקשורת המערביים ובנפשם של מיליוני קוראים, גולשים ובעיקר צופים למראה עריפת ראשיהם של העיתונאים האמריקאים ג'יימס פולי וסטיבן סוטלוף על-ידי אנשי המדינה-האסלאמית. גם למי שוויתרו על צפייה ברגעי העריפה עצמם מצטייר האירוע כזוועה בהתגלמותה.
"לחסל את הברברים". כותרת ראשית ב"ישראל היום", 4.9.14
כמה מרכיבים תרמו למידת הזעזוע ולתגובות החריפות על ההוצאות להורג. ראשית, כמובן, עצם מעשה הרצח של בני-אדם שיצאו לדווח לעולם על מלחמת האזרחים בסוריה. המרכיב השני, המשמעותי לא פחות, הוא המיצג התקשורתי הפומבי. האנשים שעמדו מאחורי ההוצאות להורג, ולא פחות מכך האנשים שמאחורי צילום והפצת הסרטונים, ידעו כיצד להעביר את המסר שלהם לעולם. הם הכירו היטב את כל פרטיו ודקדוקיו של ספר ההפקה של "תיאטרון הטרור", כהגדרתם של חוקרי תקשורת, ובהם פרופ' גבי וימן מאוניברסיטת חיפה. אפילו בצבעים העזים של לבוש התליין וקורבנו, השחור והכתום, היתה בחירה מכוונת, דרמטית, כולל רמיזה אכזרית לעברה של ארצות-הברית, שהלבישה בחליפות זוהרות כאלה את עצירי אל-קאעידה בגואנטנמו.
במאמר שראה אור ב-1999 ציטטו וימן ויריב צפתי מתוך "המדריך הזעיר למלחמת גרילה" שפירסם בשנות ה-60 הטרוריסט המאואיסטי מברזיל קרלוס מריגלה. כמה מפרקי המדריך הוקדשו למלחמה הפסיכולוגית, תוך הדגשת הצורך בהפקת אירועים שישיגו כיסוי תקשורתי. על-פי מריגלה, "מלחמת עצבים או מלחמה פסיכולוגית היא טכניקה תוקפנית המבוססת על שימוש ישיר או עקיף באמצעי התקשורת ההמוניים". הוא גם זיהה את המלכוד שטומנים מהלכים כאלה לשלטונות, הנאלצים להסכין עם פרסומים על מעשי הטרוריסטים, או להטיל צנזורה על התקשורת ובכך להשניא עצמם על הציבור.
המחקרים הרבים שכתבו וימן ואחרים עסקו ברובם באירועי טרור עתירי חשיפה כמו חטיפת הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972, השתלטות אלימה על מטוסי נוסעים ופיגועי מיקוח אחרים. כשניגשים לבחון את אירועי השבועות האחרונים בולט מימד נוסף, המשדרג את כוחו של מעשה הטרור ואת עוצמת השפעתו. זו לא היתה סתם הוצאת אנשים להורג; זו היתה עריפה, מעשה הנקשר למשמעויות נסתרות ולפחדים החבויים ככל הנראה בנפש המערבית בכל הקשור לאותו אויב מן המזרח.
קטע טבעי
מי שמבקש להבין עד כמה משתלבת אותה תנועת יד רצחנית של עריפה, של שחיטה, בנקודת המבט של המערב אל המזרח בכלל ואל האסלאם בפרט, מוזמן לקרוא קטע קצר מ"הנרות בערו עד כלות", יצירתו של הסופר ההונגרי שאנדור מאראי (כתר, 2002. תרגום: מרים אלגזי). כך משחזר הגנרל האוסטרו-הונגרי, גיבור הספר, חוויה שעברה עליו ועל אשתו ערב אחד בעת ביקור בבגדד, כאשר הצטרפו לבני המקום סביב האש בחצר:
"כולנו התיישבנו בדממה סביב האש [...] אחר-כך הביאו כבש, כבש לבן, בעל הבית שלף את סכינו ובתנועה שאי-אפשר לשכוח שחט אותו [...] את התנועה הזו לא ניתן ללמוד. זו תנועה מזרחית, מן הזמן שלשחיטה היתה גם משמעות סמלים ודתית חשובה ביותר של העלאת קורבן. כך הניף אברהם את הסכין על יצחק כשרצה להקריבו קורבן, בתנועה הזו העלו לעולה במקדשים העתיקים את החיות על המזבח לפני האלילים, סמל האלוהות, ובתנועה הזו גם כרתו את ראשו של יוחנן המטביל".
פלסטינים שוחטים כבשה לרגל חג הקורבן. רפיח, 16.11.10 (צילום: עבד רחים חטיב)
"זו תנועה עתיקה מאוד. במזרח היא טבועה בכל אדם. אולי זו התנועה הראשונה שבה התנתק האדם מהיותו יצור כלאיים, ספק חיה, ספק אדם [...] האדון הערבי שחט את הכבש וברגע ההוא היה האיש הקשיש, בגלימתו הלבנה, שאף טיפה של דם לא ניתזה עליה, ככוהן דת מזרחי גדול המדגים איך מעלים קורבן. אבל עיניו נצצו, לרגע הוא היה צעיר. מסביב שררה דממת מוות. הם ישבו סביב האש, התבוננו בתנועת השחיטה, בברק הסכין, בגופו המפרכס של הכבש, בסילונות הדם שפרצו, ועיני כולם נצצו. ואז הבנתי שהאנשים האלה עדיין קרובים מאוד למציאות של הרג, הדם הוא נוזל מוכר בעבורם, הברק של להב הסכין טבעי בעיניהם כמו חיוכה של אשה, כמו הגשם. הבנו [...] שבמזרח עדיין מכירים את המשמעות המקודשת והסמלית של ההריגה, ומכירים גם את משמעותה המיסטית והחושנית".
השורות הללו מתמצתות היטב אותו זרם מעמקים בתודעה, בתרבות ואף בתקשורת המערבית, שאדוארד סעיד תיעד, תיאר וניתח בספרו "אוריינטליזם" (עם-עובד, 2000): נקודת המבט של אנשי המערב אל המזרח, שנועדה לא רק לשלוט בו, אלא גם לעצב את הזהות העצמית שלהם מול האחר. בין מאפייניו העיקרים של יחס זה למזרח הוא הצגתו לא רק כרומנטי ואקזוטי, אלא גם כבלתי מתורבת וברברי.
כבר בעת העתיקה התלוננו היוונים הקדומים על שכניהם הברברים מהמזרח. אחד הביטויים לנחיתותם התרבותית של השכנים היה בעיני היוונים נטייתם לערוף את ראשי אויביהם כאילו היו כבשים או חיות שניצודו ביער. מיוון העתיקה ועד המאה ה-21 עדיין טבוע הדימוי הזה באסלאם. גם תיאודור הרצל ניצל את תפיסת העולם המערבית הזו כדי לקדם את הרעיון הציוני. בראיון שהעניק לכתב ה"ניו-יורק טיימס" בעצם ימי הקונגרס הציוני בבאזל ב-1897 הסביר את התועלת שתצמח למערב מהקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. "עבור אירופה אנו ניצור מעוז קדמי חדש נגד הברבריזם האסיאתי", הבטיח הרצל.
הפחד היה במקומו
דיוקנו מטיל האימה של המזרח בעיני המערב עלה גם במאמר שפירסם השבוע החוקר והעיתונאי ג'רמי סאלט, היושב בטורקיה, במהדורה האנגלית של "אל-אהראם" המצרי. סאלט ציטט את פול ברמר, המושל האמריקאי של עיראק לאחר הפלת משטרו של סדאם חוסיין, שאמר לפני עשור כי "חלקת הארץ שבין שני הנהרות היא שוב מוקד ההתנגשות בין כוחות החושך לבין אורה של הציביליזציה".
שער ה"דיילי מירור" הבריטי, 3.9.14
אמירות כאלה, כתב סאלט, מחזירות אותנו לאוריינטליסט האירי סר ויליאם מואיר, שהגדיר במאה ה-19 את האסלאם כאויב העיקש ביותר של הציביליזציה מאז ומעולם. חצי מאה אחר-כך, כתב סאלט, זכה בתואר זה הקומוניזם המתפשט. בשנות ה-50 של המאה הקודמת הוכרזה הלאומיות הערבית כאויב העיקרי, ומאז שנות ה-90 האויב הוא הרדיקליזם האסלאמי. "ציביליזציות זקוקות לאויבים כדי להגדיר את עצמן", כתב סאלט. "רק כאשר אתה יודע מי אויבך אתה יודע מי אתה. האויבים משתנים, ואנחנו זקוקים למזרחנים כמו ברנרד לואיס כדי שיאמרו לנו מיהו האויב עכשיו".
ראשים נערפו בסוריה על-ידי המורדים בשנים האחרונות שוב ושוב, הזכיר ג'רמי סאלט במאמרו, אבל רק כשמוסלמים רצחו בלונדון חייל בריטי וניסו לערוף את ראשו, או כאשר בנו של ג'יהאדיסט אוסטרלי החזיק בידיו ראש ערוף בסוריה, החל הזעזוע האמיתי
האויב, בניגוד למה שמרמז סאלט, אינו נמצא רק בפחדיו הדמיוניים של איש המערב. אפילו סעיד הודה בספרו כי הפחד האירופי מהאסלאם היה במקומו. אחרי מות מוחמד בשנת 632 אכן גברה ההגמוניה הצבאית של האסלאם. נוכח ההתפשטות העצומה של האסלאם במאות ה-13 וה-14 עד הודו וסין לא נותר לאירופה אלא לחוש פחד. "דמות להם כנחיל דבורים, אבל אלימי יד [...] הם הרסו הכל", ציטט נזיר איטלקי. לא בכדי נעשה האסלאם סמל לטרור ולהרס, לצבאות הדמוניים של הברברים השנואים, כתב סעיד. האיום העותמני, לצד אירופה, ייצג סכנה מתמדת לכל התרבות הנוצרית.
אבל גם האיום הברברי אין בו כדי להפחית את המוסר הסלקטיבי של הפוליטיקאים והתקשורת במערב. ראשים נערפו בסוריה על-ידי המורדים בשנים האחרונות שוב ושוב, הזכיר סאלט במאמרו, אבל רק כאשר מוסלמים רצחו ברחובות לונדון חייל בריטי וניסו לערוף את ראשו, או כאשר בנו של ג'יהאדיסט אוסטרלי החזיק בידיו ראש ערוף בסוריה, החל הזעזוע האמיתי.
התפקיד שאנחנו ממלאים
יש מי שיאמר שהעריפה היא אכן מעשה ברברי, אבל לא רק מעשי הנאצים צריכים להזכיר לנו שגם המערב אינו טומן ידו בצלחת בכל הקשור למעשי רצח המוניים. הסופר מאראי, בהמשך הקטע שציטטנו לעיל, תיאר כך את ההבדלים בין אבחת הסכין ב"תנועה המזרחית" לבין ההרג בידי בני המערב:
"אנחנו כמובן, מערביים [...] גם אנחנו הורגים, אבל אצלנו העניין מסובך יותר. אנחנו הורגים כפי שמתיר ומכתיב החוק. אנחנו הורגים בשם הגנה על אידיאלים נעלים ועל זכויות אדם נכבדות. אנחנו הורגים כדי לשמר את הקיום האנושי המשותף. לא ייתכן אחרת. אנחנו נוצרים, יש לנו רגשות אשם, אנחנו חניכים של תרבות המערב, ההיסטוריה שלנו רצופה, עד ימינו אלה, בסדרת רציחות המוניות, אבל על הריגה אנחנו מדברים בעיניים מושפלות ובקול מתחסד ונוזף. איננו יכולים אחרת. זה התפקיד שאנחנו ממלאים".
האם "האידיאלים הנעלים על זכויות אדם נכבדות", או אולי דווקא האינטרסים הכלכליים יוציאו את המערב עכשיו למלחמה באויב מהמזרח? התשובה תלויה במידה רבה בדרך שבה תתייחס התקשורת לנימי החרדה שהצליחה לעורר "התנועה המזרחית". העצמת האימה, כדרכה של תקשורת מסחרית-פופולרית, עשויה להביא לצחצוח חרבות וליציאה לקרב, אבל באותה מידה גם לחשש עמוק מפני שיגור כוחות צבאיים למחוזות שבהם ראשים נערפים מול המצלמות.