הנהלת "ישראל היום" העמידה בחודשים האחרונים את צלמי מערכת העיתון בפני הצעה שקשה לסרב לה: חתימה על חוזה המסדיר את יחסי העבודה בין הצדדים. ליתר דיוק, ההצעה נגעה לחתימה על חוזה המסדיר את יחסי ה"ספק" מול "המזמינה". נקודת המוצא בחוזה היא הקביעה שאין כלל יחסי עבודה בין צלמי המערכת לבין המערכת עצמה. מי שיסרב לחתום על החוזה לא ימצא ראש כרות של סוס במיטתו, אולם סביר שה"מזמינה" פשוט לא תזמין עוד מה"ספק" את שירותיו.

צלם ב"ישראל היום": "אתה חותם ומה נותנים לך? כלום. אז למה לחתום? אני מבין שאם אני לא אחתום על זה, זה לא ממש נאמר, אבל ככה אני מבין, לא יקראו לי יותר לעבודה. לא יפטרו אותך, פשוט ייבשו אותך"

מאז נוסד ב-2007, לא עבדו צלמי מערכת החדשות של "ישראל היום" כשכירים, אלא הוגדרו כפרילנסרים. כלומר, מי שאין בינם ובין העיתון יחסי עבודה ואינם זכאים לתנאים סוציאליים והטבות אחרות הנלוות להעסקה כשכיר. בעוד שהכתבים הקבועים והעורכים בדסק חתומים על חוזה ומוגדרים כשכירים, הצלמים נותרו כ"משתתפים חופשיים", על אף שעבור רבים מהם עיקר עבודתם היה ב"ישראל היום".

לפני חודשים אחדים, לאחר שהבעלים של "ישראל היום", איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון, רכש את "מקור ראשון" ואתר nrg, הסתמן שינוי בגישת ההנהלה. שמועות ראשונות על החוזים המתקרבים נפוצו בקרב הצלמים כבר לפני שבועות אחדים, בתקופת מבצע "שובו אחים". עם תום מבצע "צוק איתן" וסיום המאמץ המערכתי לסקר את הפעילות הצבאית בדרום, התבקשו צלמי החדשות ב"ישראל היום" לחתום על החוזים. כמה מהם נענו מיד, אחרים ביקשו זמן, אולם גם הם יודעים כי מצב השוק הנוכחי יקשה על התמקחות.

משתתפים חופשיים

ב"ישראל היום" ניסחו שני חוזים נפרדים: האחד מיועד לצלמים הוותיקים, שעד היום עבדו בלא חוזה אלא על בסיס הסכמה שבעל-פה ולחיצת יד. האחר מיועד לצלמים חדשים שייקלטו לעבודה מעתה והלאה. בשני החוזים סעיפים הנראים דרקוניים, אולם זה המיועד לצלמים החדשים מנוסח באופן נוקשה עוד יותר.

ראשית, בשני החוזים הצלמים אינם מוגדרים כלל כצלמים או כעיתונאים, אלא כ"ספקים" של "שירותי צילום", עובדה הנחווית כמשפילה על-ידי צלמים שנדרשו לחתום על החוזה. נוסף על כך נדרש הצלם להצהיר כי אין כל יחסי עובד-מעביד בינו לבין החברה. זאת ועוד, בחוזים מופיע סעיף שלפיו אם למרות זאת יקבע בית-הדין לעבודה ביום מן הימים כי חלו יחסי עובד-מעביד בין הצלם למערכת "ישראל היום", יחויב הצלם להשיב למערכת שליש משכרו, סכום שלטענת העיתון היה נחסך לו היה מעסיק את הצלם כשכיר.

מנכ"לית "ישראל היום" ציפי קורן ומו"ל "ישראל היום" אשר בהרב (צילומים: "העין השביעית" ויחסי-ציבור)

בשני החוזים נאסר על הצלם להציג את עצמו כמי שפועל מטעם "ישראל היום" או כלי תקשורת אחר בקבוצה, בסייג אחד: לצלמים הוותיקים מותר להציג את עצמם כצלמים של "ישראל היום" כאשר הם מצלמים אירוע בהזמנת המערכת, ואילו לצלמים החדשים מותר לעשות שימוש בשם "ישראל היום" רק לאחר קבלת הסכמה מראש ובכתב מטעם הנהלת החברה. משמעות האיסורים הללו היא כי אם צלם נוכח במקרה ליד מוקד אירוע (פיגוע, נניח), והוא ניגש לצלם את ההתרחשות, אסור לו להגיד לכוחות הביטחון שהוא צלם "ישראל היום" לפני שקיבל אישור לכך מהמערכת. גם איסורים אלו, כך נראה, נועדו למנוע מצב שבו הצלמים יוכרו כעובדי "ישראל היום".

בשני החוזים מובהר גם כי כל נזק שייגרם לצלם או לציוד שלו במהלך הצילומים עבור "ישראל היום" לא יהיה באחריות המערכת. כך, לדוגמה, אם צלם עיתונות מוכה על-ידי שוטר או שהציוד שלו נשבר בידי מפגינים, הוא ייאלץ לממן בעצמו את הטיפול הרפואי ולרכוש מכיסו ציוד חדש, עלויות שיכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים ואף יותר. עד היום, אם ציוד של צלם ניזוק בעת שביצע משימה עבור העיתון, הוא היה יכול לפחות לנסות לקבל פיצוי. מעתה והלאה, לא יהיה לו כל סיכוי.

המיליארדר שלדון אדלסון ואשתו מרים, הבעלים של "ישראל היום" (צילום: אנה קפלן)

סעיף נוסף המופיע בשני החוזים נועד למנוע "מצב של ניגוד עניינים עם המזמינה ו/או עסקיה ו/או מטרותיה". במלים אחרות, הספק הוא "משתתף חופשי", אולם הוא בכל זאת מוגבל. הכוונה, ככל הנראה, היא כי אסור לו לספק את שירותיו במקביל למתחרה הישיר. אולם מיהו המתחרה הישיר? דומה כי אסור לספק שירותים ל"ידיעות אחרונות" כל עוד אתה צלם של "ישראל היום", אולם מה באשר ל"מעריב"? ו"הארץ"? ואירוע פרטי שהמארגנים שלו קשורים איכשהו ל"אימפריית הרשע של נוני מוזס"? האם בכל מקרה שכזה ייאלץ הצלם לדווח למערכת ולקבל את אישורה בטרם יוכל לצלם? קשה לדעת, שכן בחוזה אין כל פירוט או הגדרה של המונח "ניגוד עניינים".

במסגרת החוזה, הצלמים הוותיקים נדרשים לוותר על כל זכות ודרישה לגבי התצלומים שצילמו עד עתה עבור "ישראל היום" ולהעניק לחברה את האפשרות להשתמש בתצלומים הללו מעתה ואילך גם בכלי התקשורת החדשים של הקבוצה, "מקור ראשון" ואתר nrg, וזאת בלא תמורה. עם זאת, הצלמים הוותיקים יקבלו "לפנים משורת הדין, כאקט של רצון טוב ושיתוף פעולה [...] מענק חד-פעמי בגובה של 1% מסך התשלומים ששילמה המזמינה לספק עד למועד חתימת הסכם זה". כלומר, אם הצלם עבד בעיקר עבור "ישראל היום" בשבע השנים האחרונות (החינמון נוסד ב-2007), והרוויח כ-100 אלף שקל בשנה (כ-8,000 שקל בחודש), הרי שהפיצוי היחיד והחד-פעמי שיקבל תמורת ויתור על כל זכויותיו בנוגע למאות ואלפי התצלומים שצילם עד כה עבור "ישראל היום" יעמוד על כ-7,000 שקל.

צלם ב"ישראל היום": "אנחנו לא מוגדרים בכלל כעיתונאים אלא כספקים או קבלני משנה, זה לא רק סמנטיקה. אנחנו לא מוכרים בכלל כעיתונאים, אנחנו לא שייכים למערכת, אנחנו משהו חיצוני לגמרי"

לצלמים הוותיקים סעיף נוסף בחוזה המבדיל אותם מהצלמים החדשים, הנוגע לאחריות המערכת ושיפוי עבור תביעות משפטיות. "נתבע הספק יחד עם המזמינה על-ידי צד שלישי בגין פעולה או מחדל שביצע הספק במהלך ביצוע השירותים מכוח הוראות הסכם זה", נכתב בחוזה, "הרי שככל שהספק לא הפר ביודעין את הוראות הסכם זה, תישא המזמינה בהוצאותיו המשפטיות הסבירות של הספק בגין התביעה".

סעיף זה נעדר מהחוזה המיועד לצלמים חדשים. כל שכתוב שם בנוגע לאחריות ושיפוי הוא כי "כל צד יהיה אחראי למעשה או מחדל המצויים באחריותו מכוח ביצוע הוראות הסכם זה ולפי כל דין". המשמעות היא כי אם הצלם והעיתון ייתבעו לאחר פרסום תצלום בגין חדירה לפרטיות או כל טענה משפטית אחרת, הצלם עלול להיות מופקר לגורלו וייאלץ להתמודד עם התביעה בכוחות עצמו, בלי ש"ישראל היום" יעניק לו כל תמיכה משפטית.

"כל החוזה הזה נראה לי מופרך", אומר צלם העובד ב"ישראל היום" וביקש שלא להזדהות בשמו מחשש שלא יקבל עוד הזמנות עבודה מהעיתון. "אנחנו לא מוגדרים בכלל כעיתונאים אלא כספקים או קבלני משנה, זה לא רק סמנטיקה. אנחנו לא מוכרים בכלל כעיתונאים, אנחנו לא שייכים למערכת, אנחנו משהו חיצוני לגמרי".

הצלם מבין כי "ההיגיון של כל הסעיפים הוא לא ליצור אפילו מראית עין של יחסי עובד-מעביד", וקובל בעיקר על כך שגם אם יחתום על החוזה הדרקוני, הדבר אינו מבטיח לו כי יזכה לתעסוקה שוטפת מצד העיתון.

"אתה חותם ומה נותנים לך? כלום"

עו"ד אמיר בשה, היועץ המשפטי של ארגון העיתונאים, מוצא גם הוא בעיות בחוזים כפי שהם מנוסחים. "תכליתה של קביעת מעמד של אדם כ'עובד' היא תכלית סוציאלית לשם החלתם של חוקי העבודה עליו", מסביר בשה. "הגדרת היותו של אדם 'עובד' אינה נקבעת על-פי התיאור שניתן לו על-ידי הצדדים או אחד מהם, אלא נקבע מבחינה משפטית או על-פי נסיבות המקרה כהווייתן".

לדברי עו"ד בשה, "יש מבחנים להכרה ביחסי עובד-מעביד, כמו למשל מבחן ההשתלבות של אדם במקום העבודה, מבחן המרות והפיקוח ותלות כלכלית. כך למשל, שכר שאינו גבוה מהמקובל, התקשרות סדירה, עקבית וממושכת, היקף עבודה יציב ותלות כלכלית באותו כלי תקשורת יביאו למסקנה כי מדובר ביחסי עובד-מעביד, אולם כל מקרה נבחן נקודתית לגופו".

שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", ידוע כמתנגד עקבי לארגוני עובדים ומי שניהל מלחמות עיקשות מול האיגודים המקצועיים החזקים בתחום ההימורים בלאס-וגאס

צלם אחר העובד עבור "ישראל היום", וניאות אף הוא לשוחח על החוזה בתנאי ששמו לא יוזכר, מזדהה עם הטענה כי החוזה מנוסח בצורה חד-צדדית. "אתה חותם ומה נותנים לך? כלום", הוא אומר. "אז למה לחתום?". בהמשך השיחה השיב הצלם עצמו על השאלה ואמר: "אני מבין שאם אני לא אחתום על זה, זה לא ממש נאמר, אבל ככה אני מבין, לא יקראו לי יותר לעבודה. לא יפטרו אותך, פשוט ייבשו אותך".

שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", ידוע כמתנגד עקבי לארגוני עובדים ומי שניהל מלחמות עיקשות מול האיגודים המקצועיים החזקים בתחום ההימורים בלאס-וגאס. עד כה, יש לציין, לא הצליח ארגון העיתונאים להקים ועד ב"ישראל היום". בשל כך, אין לצלמים של "ישראל היום" למי לפנות בתוך המערכת כדי לקבל סיוע בהגנה על זכויותיהם.

עם זאת, שני הצלמים מדגישים בדבריהם כי המצב במערכות כלי תקשורת אחרים אינו בהכרח טוב יותר. האחד מספר כי במערכת "ישראל היום" לא מהססים לשלוח צלמים למשימות צילום, גם לאירועים רחוקים, וזאת בשונה מכלי תקשורת אחרים, שחושבים פעם ופעמיים לפני כל הזמנה, ומרבים לעשות שימוש בתצלומי חינם מטעם דוברים ויחצנים. הצלם האחר מזכיר כי בעבר נהגו לשלם לצלמי ynet כשתצלום שלהם התפרסם ב"ידיעות אחרונות", אולם מאז איחוד דסק הצלמים בין שני כלי התקשורת, אין עוד תמורה נוספת לפרסום בעיתון המודפס.

גם בכלי תקשורת אחרים, מוסיף הצלם, הידרדר מעמד הצלמים והורעו תנאי עבודתם. דווקא משום שהמצב בשוק כל-כך קשה, הוא אומר, ברור לצלמי "ישראל היום" כי אם יסרבו לחתום על החוזה, הרי שבמערכת העיתון לא יתקשו למצוא להם מחליפים.

"ישראל היום": מסרבים להתייחס

העורך הראשי של "ישראל היום" עמוס רגב (צילום: "העין השביעית")

מארגון העיתונאים נמסר: "המדיניות של הארגון היא להיאבק כדי שעיתונאים יועסקו כשכירים וייהנו מכל התנאים הסוציאליים על-פי דין. הדרך הכי אפקטיבית היא להתאגד ולדרוש כקבוצה – לא רק של צלמים, אלא של כל המערכת – למגר את שיטת ההעסקה הזאת. במקום שבו אין ועד, כמו 'ישראל היום', הכלי המרכזי של הפרילנס הפיקטיבי הוא לפנות לבית-הדין לעבודה ולדרוש הכרה ביחסי עובד-מעביד, שבעקבותיה הוא יקבל את כל הזכויות המגיעות לו.

"לצלמים שפנו אלינו", מוסיפים בארגון העיתונאים, "הצענו סיוע וליווי בכל הליך תביעת המעסיק בבית-הדין לעבודה, ואנו מציעים אותו טיפול גם לכל הפרילנסרים הפיקטיביים בענף וקוראים להם לפנות אלינו. ברגע שמעסיקים יוצפו בתביעות כאלה, הם יבינו ששיטת המצליח הזאת כבר לא משתלמת יותר והתופעה תמוגר".

ל"ישראל היום" נשלחו שלל שאלות הנוגעות לחוזים ולמעמד הצלמים בעיתון, אולם בעיתון הסתפקו בתגובה הבאה: "ב'ישראל היום' סירבו להתייחס".