"על העין ללמוד להקשיב לפני שהיא מביטה" (רוברט פרנק מדבר על עבודתו, פרויקט הצילום המכונן "Moving Out", ראשית שנות ה-50)
עננות כבדה
ברוך בואנו לעולם המצולם, על מיליארדי המצלמות הגלויות והנסתרות המותקנות בו. ברוכים הבאים לעולם המרושת, על מיליארדי מפיצי וצרכני החומר הוויזואלי הפורים ורבים בו. ברוכים הנמצאים בעולם המעונן, החשופים לענן שנפרץ וממטיר עלינו מבול של תכנים חזותיים ששום מטרייה לא תעצור. ברוכים הבאים ליקום החשוף שאין בו ולא יהיה בו עוד מרחב מוגן.
ברוכים הבאים לעולם שבו מעשה הצילום חשוב יותר מן המציאות שהוא מנציח, למלחמות שמוכרעות על-פי השאלה מי צילם טוב יותר את הפגיעה המרה באויב; לעולם שבו כוכבות הוליווד מצלמות את עצמן באמבטיה שבביתן המאובטח, מקולפות מכל העמדת פנים, ומוצאות עצמן למחרת על שערי העיתונים בכל שפה ומקום; לעולם שבו הנעשה והנאמר בחדרי חקירות סגורים הם ההצגה הטובה בעיר; לעולם שבו כולם מוזמנים לאירוע רשת שבו מוגש טקס הוצאה להורג ללא משפט של חף מפשע אלמוני. כל מה שניתן לנו לעשות כדי לשמור על צלם הוא לעצום בכוח את העיניים ולהיאבק בדחף להציץ מבין הריסים.
ברוכים הבאים לעולם בו ההגנה האקטיבית היחידה האפשרית היא להיות פסיבי. לא לעניין אף אחד, אף פעם ובשום מקרה – וגם זה אינו מבטיח פרטיות לאיש. הרי תמיד יכול אדם להיקלע לזירה מוארת מדי שלא מרצונו.
מצלמה ללא צלם
איך בכל זאת מנווטים ביקום המסנוור הזה, שבו האחריות על אמות המידה ועל סרגלי המוסר החברתי עוברת מן הארגונים בעלי הכוח אל הגולשים שבקצה? הלוא גם צרכן התקשורת אינו מי שהיה. אין מדובר עוד בצד לעסקה, בקונה, בחבר המועדון, במנוי המתקשר עם ספקי שירות. הצרכן החדש הוא כל מי שמחובר למכשיר שעל שולחנו או בכיסו בכל שעות היממה. הצרכן החדש – הגולש – אינו מוכר, חסר מעמד ובלתי מיוצג. ספקי התשתית יודעים הכל על נוכחותו ברשת ועל היקף הצריכה שלו, על נפח הגלישה, כלי הגלישה, זמני השהייה, סוגי הפעילות. ספקי התוכן יכולים למדוד את העדפותיו. הגולש נצפה אמנם, נתון במעקב ומנוטר, אבל גם נהנה מחירות גלישה ומחופש בחירה חסר תקדים.
כדי להתחיל לנווט באופן מושכל ביקום החדש, צריך להכיר במצב החדש. רבים מתרפקים היום על הערכים של פעם, אם אכן היו כאלה. בימים המכונים "פעם", שאינם רחוקים כפי שנדמה, ידע היה מחצב נדיר – המתבסס על מידע שנכרה בעמל רב והוצג, נשלט ועובד על-ידי מתעדים ומדווחים "מוסמכים". אם האחריות החברתית לצילום היתה מוטלת על הצלם – מן הגאונים כמו רוברט פרנק ודורותיאה לנג ועד לאחרוני הפפרצי – הרי היום אין צלם ואין עורך. ישנה המצלמה הכל יכולה וישנו הגולש המשתמש.
זוהי גם בבואתה של העיתונות: קהלה מורכב מגולשים, משתמשים, צרכנים, לקוחות. העורך העכשווי הוא בבואה חיוורת של קודמו הכל-יכול. אם יש עורך, הרי הוא משמש חיץ דק בין הדימוי המצולם לאופן הפצתו. אם יש לו השפעה, היא דווקא בצמצום ובסינון ובבלימת שטף המידע החזותי. כדאי לזכור שרק לאחרונה, לפני עשור קצר בלבד, נחשב הצילום למדיום טכנולוגי הדורש מיומנות. אם פעם אמרו שכל אחד יכול לכתוב, היום כל אחד יודע לצלם – ואף אחד לא יודע לצלם. די במצלמה שעל העמוד או על התקרה או על קסדת הלוחמים כדי לעשות חלקים ניכרים מן העבודה.
קודם כל ויזואלי
הסמרטפון והטאבלט הסירו סופית את המחיצה בין תצלום הסטילס לסרטון הווידיאו. טכנולוגיית הסטרימינג הפכה את הווידיאו למדיום נגיש וקל משקל. הצילום העכשווי הוא קטע וידיאו שהצרכן – ולא רק הצלם האמן או העורך העיתונאי – יכול לבודד ממנו בדיעבד את הפריים הרצוי. כל דקת וידיאו מכילה עשרות אפשרויות של צילומי סטילס קוהרנטיים. מה יבחר העורך להגיש? איזה חלקיק שנייה מתוך הרצף יבחר הצופה להקפיא ולבחון?
במעבדות המדיה של מכון פוינטר בפלורידה מבצעים עוד מימי ההגמוניה של הפרינט מעקב אחרי תנועות העין בעת קריאה וצפייה, לצד תצפיות וראיונות כדי ללמוד על דרכי קליטת המידע על-ידי קבוצות שונות של צרכנים. אין המדובר רק בידע לשמו, אלא בכלי שמסייע למעצבים, עורכים ומתכנתים ליצור עיתון דיגיטלי שיתאים לצרכיהם המשתנים.
פורמט מסורתי היררכי
פורמט קרוסלה: סידור החדשות על-פי תמונה וכיתוב
אחד המחקרים נעשה ב-2012 ועסק בצריכת מידע עיתונאי מן הטאבלט (שהוצג לראשונה ב-2010). במחקר זה נבחנו ראשוני בני דור הקוראים הבוגרים שהם "ילידי דיגיטל" ונטולי הרגלים מימי הפרינט, בהשוואה לקבוצה המבוגרת יותר, ההיברידית, המשתמשת בדיגיטל על בסיס הרגלי הפרינט שעדיין עיצבו את ראשית קריאתם של החברים בה.
אם במחקרים הראשוניים בתחום, שנערכו לפני עשור וחצי, התברר כי קוראי עמודי ואתרי החדשות מגיבים למידע החזותי עוד לפני שהם קולטים את המידע הטקסטואלי, הרי שבעולם הטאבלטים הצילום הוא כבר המדיום הדומיננטי. רוב הנבדקים נכנסו לאייטם החדשותי הראשון (שבו ישהו רוב זמנם באתר) בהקלקה על התצלום. רוב הנבדקים העדיפו תצורת מסך אופקית כמו בפורמט הווידיאו וגלילה רוחבית כבדוגמת גלריית התמונות. רוב הנבדקים העדיפו לבחור את האייטם הראשון לקריאה מעמוד-בית המבוסס על מחזור של 20 תמונות וכיתובים להן, בהשוואה לעמוד-בית הכולל כמה פריטי טקסט ותמונה המסודרים בהיררכיה פנימית דמוית עיתון.
מראה עיניים נפיץ
דומה שאנו מורגלים בצריכת תצלומים מביכים של מצלמות סתר בתוכניות תחקירים, מחדרי חקירות במהדורות המרכזיות ומשוד פיצוציות. דומה שאנו גם אלופי הטשטוש, שמפריזים בהלבשת שמלות של פיקסלים על פניהם של אנשים ועל גופם. מעניין על כן להבין את פשר העכבות הכרוכות בהעלאת תצלומים וסרטוני וידיאו לרשת ואת הסיבות להעדרן במקרים מסוימים.
אפשר להתחיל בהימנעות המערכות המשדרות והאתרים מפרסום סרטון חמאס שבו נראה הקרב מנקודת מבטם של הלוחמים החמושים שעלו מהמנהרות, הסתערו על התצפית שמול נחל-עוז והרגו חמישה מחיילי קורס מ"כים שנפרש באזור. קל למצוא את הסרטון ברשת, אבל כלי התקשורת המוסדיים נמנעו מלהפיץ אותו מסיבות מורליות ובשל הפגיעה בכבוד ההרוגים. מהדורות "הארץ" בעברית ובאנגלית הציעו לקוראי העיתון בארץ ובעולם גרסה מצונזרת של הסרטון.
בעניין כבוד ההרוגים, מעניינות הווריאציות השונות שהשתקפו בתקשורת הישראלית לעריפת ראשיהם של ג'יימס פולי וסטיבן סוטלוף על-ידי המדינה-האסלאמית. בתמונות הסטילס בעיתונים ובאתרי החדשות הגדולים שימשה שאלת מרחק סכינו של העורף מצווארו של הקורבן כמדד למידת ההצהבה בתמונות שנבחרו לפרסום. אפשר להניח כי אילו היה מתברר שפולי הוא אזרח ישראלי, היו נוהגים בו ביתר עדינות. אבל בסך-הכל עמדו כלי התקשורת במבחן האיזון באופן נסבל. כלי תקשורת שהציגו את סרטוני הווידיאו, שהם דרמטיים יותר, הלכו עד כמעט עד הקצה לפני שהאפילו את המסך. כך נהגו ב-nrg עם סרטון הוצאתו להורג של סוטלוף. אף כלי תקשורת ישראלי לא הכריז: לא נעלה כלל צילומי הוצאה להורג.
גרסת "הארץ" לסרטון חמאס על תקיפת המוצב בנחל-עוז (צילום מסך)
באוקטובר 2013 איפשרה פייסבוק להעלות צילומי סצינת עריפה על-ידי איש במסכה של אשה מקסיקאית שנחשדה בניאוף, והדבר עורר מחאה עולמית. פייסבוק בריטניה אולצה לחזור בה מטיעוניה הפורמליים לאי-התערבות בתוך שתי יממות ולהסיר את התצלומים שהועלו, שאין בהם ערך עיתונאי ממשי. עד שהתצלומים הוסרו סופית הציגו בפייסבוק הודעת אזהרה לגולשים. המקרה ההוא המחיש כי אין לצפות למדיניות גלובלית אחידה ועקבית ברשתות החברתיות, וכי כל מאבק צריך להתנהל לגופו של עניין. פייסבוק, כמו טוויטר, משנה מדיניות לפי גובה להבות המחאה על פרסומיהן.
הלב מתקשה לצאת אל כוכבות הוליווד שמאגרי הענן של תצלומיהן נפרצו והופצו ברשת. בין השאר הופצו תצלומי עירום של ג'ניפר לורנס, קירסטן דאנסט וקייט אפטון. ייתכן שלא היתה זו אפילו פריצה של ממש, אלא כניסה מתוחכמת באחזור מתבקש של תשובות זיהוי נדושות לסיסמאות שנשכחו (את הטריוויה הביוגרפית הענפה של הגיבורות קל לשלוף מ-imdb). רוב התמונות שפורסמו אינן נועזות ואינן חושפות יותר ממה שדורש התקן העכשווי מכוכבת סרטים וסדרות בכבלים. בכל מקרה היה נחמד לשמוע מלורנס את ציוץ התהייה, "האם רק מפני שאני 'מפורסמת', לא יכולים להיות לי גם חיים פרטיים?", ציוץ שדווקא מעלה מן הסתם את אהדת העולם למפעלה.
אזהרה לפני הפעלת סרטון עריפת ראש בפייסבוק, 2013
אפשר לראות מידה של הצלחה במחאת ארגון העיתונאיות שהביאה ביום שני האחרון להסרתו מ"מאקו גברים" של פרויקט שנעשה כחלק מקמפיין של חברת קונדומים ובו דורגו שש תנוחות הסקס המועדפות על הישראלים והודגמו על-ידי צעירה המוגדרת כמלכת יופי לשעבר ומשתתפים במשאל ש"זכו" בתחרות.
אלה היו אמנם תנוחות כוריאוגרפיות שצולמו תוך הצנעת איברים, ולא נראה שהצילום נעשה בכפייה או בכוונת ביזוי, ובכל זאת עורר התצלומים את זעמן המתוקשר של נשים שטענו כי "'מאקו' הפך למגשים הפנטזיות המיניות של הטרוסקסואלים". אחרי מחאה שכוונה לדרורית ורטהיים, נציגת בעלי השליטה בקשת, ולמנכ"ל קשת אבי ניר, הוסר הקמפיין.
ההצלחה המהירה בהסרת האייטם מיתנה מאוד את התפתחות הדיון בשאלה אם זהו אכן פרסום פוגעני. כך או כך, אפשר להבין את הטענה כי אתרים כ"מאקו" או "וואלה", המתיימרים להפעיל מערכת עיתונאית שמבקשת להילקח ברצינות, לא יוכלו לפרסם במקביל רכילות פפרצית ותכנים ארוטיים בלי לעורר את זעמן של גולשות וזקיפת גבותיהם של גולשים.
אתם לא רוצים לראות
כשרוברט פרנק דיבר על קשב-העין הקודם למבט, הוא התייחס לצלם האמן שאמור לקלוט את האווירה בזירה לפני שהוא בוחן את זווית הראייה. פרנק, בן ה-90, זכה לחיות בעתיד, אבל ראייתו אופיינית לצלמים החברתיים של המאה שעברה. עם זאת, לאמירה שיצאה מפיו יש חיים משל עצמה והיא ראויה גם היום להיחקק על כיסוי הפלסטיק של כל טאבלט וסמרטפון שבידי צופה בן זמננו: חשבו לפני שאתם צופים בכל חומר ויזואלי שבמכשיר. יש דברים שאינכם רוצים לצפות בהם.
בידי הגולשים יש היום כוח לעצב את עולמם. הם יכולים להביע מחאה על תכנים שאינם לרצונם, לשרשר קבוצות מחאה ברשתות החברתיות עצמן ולעתים לזכות לחשיפה ותהודה באתרי העיתונות המוסדיים. גולשים יכולים להקים קבוצות לחץ ממוקדות המופנות נגד עורכי העיתונות הדיגיטלית או מנהלי הרשתות ולשנות את מדיניות הפרסום שלהם באופן פרטני או עקרוני. כך קרה במקרה ג'יימס פולי בטוויטר, וכך במיזם שש התנוחות ב"מאקו"; כך בוודאי יקרה שוב ושוב.