את הביטוי "קמפיין תקשורתי" טבע שופט בית-המשפט העליון משה לנדוי לפני 50 שנה. לנדוי אמנם לא השתמש במינוח הרווח היום, בעברית המדוברת, "קמפיין",  אלא בשפה הארכאית שחידש אליעזר בן-יהודה. הוא דיבר וכתב על "מערכה", אבל משמעות המונח שכלל בפסק הדין בשנת 1960 היתה זהה למשמעותו היום: מסע צלב עיתונאי. ובמלים יותר מאופקות: שורת פרסומים עיתונאיים המטיפה למען רעיון כלשהו כשהיא מתעלמת מכללי האתיקה המקצועיים הקוראים להבדיל בין דעה לידיעה ולחתור להציג את האמת כפי שהיא.

זו אינה הפעם הראשונה שמרגלית וכספית מציגים באופן סותר את פרשת הרפז. הם הנציגים הבולטים של שני מחנות עיתונאיים שהתהוו במרוצת ארבע השנים מאז הגיחה השערורייה הבטחונית-פוליטית הזו למרחב הציבורי

לנדוי טבע את הביטוי בפסק דין שכתב על ערעורה של שורת-המתנדבים על הרשעתה בתביעת דיבה שהגיש נגדה סגן המפכ"ל דאז, עמוס בן-גוריון. לנדוי קבע כי עיתונאי "הארץ" שבתי טבת ניהל בעיתונו "מערכה [...] באמצעים נפסדים" נגד שורת-המתנדבים (תנועה אזרחית שקמה, כמוצהר, במטרה להיאבק בשחיתות הציבורית). בקטעים אחרים של פסק הדין הגדיר השופט את אופן סיקורו של טבת את הפרשה כ"מבצע הסברה".

טבת אמנם נפגע עמוקות מקביעותיו של לנדוי, הכחיש אותן מכל וכל ומחה על שלא ניתנה לו הזדמנות להציג את עמדתו (הוא לא היה כלל צד בדיון המשפטי), אבל שלא בטובתו הוא נחקק בהיסטוריה התקשורתית והמשפטית של מדינת ישראל כמי שהעמיד את עטו לרשות רעיון או גרסה של איש ציבור באופן בלתי ראוי.

את אחד הפירות היותר באושים של התפיסה העיתונאית המעניקה לגיטימציה לקמפיינים תקשורתיים ניתן לראות בבוקר אתמול (3.9.14), באופן שבו סיקרו דן מרגלית ב"ישראל היום" ובן כספית ב"מעריב" את המלצות המשטרה בתום חקירתה את היחסים בין לשכות אהוד ברק וגבי אשכנזי ("פרשת הרפז").

כך כתב מרגלית:

אם יתפרסמו השיחות, יתברר עומק המורסה. כחולי המדים בעידן של יוחנן דנינו ומני יצחקי הלכו בין הטיפות. הם רצו 'להיות בסדר' עם כולם. הדבר השתקף בתוצאה: על צד החיוב הציעה המשטרה להעמיד את אשכנזי לדין על מסירת סודות מדינה ולהאשים גם את אבי בניהו, בועז הרפז, ארז וינר, אביחי מנדלבליט וד"ר גבי סיבוני בשיבוש הליכי חקירה ו/או העלמת עדויות – עבירות פליליות חמורות (התנועה לאיכות השלטון כבר דרשה אמש להשעות את מזכיר הממשלה מנדלבליט). שלשום טענה אילה חסון בתוכנית 'המעגל' של דן שילון כי אשכנזי היה עלול לסכן חיי אנשים בהדליפו פרטי מבצע בטרם יצא לפועל, ובאה הודעת המשטרה ואישרה את הדברים. על כך כתב מרדכי (מוטי) גילת כי הדבר הצדיק את מעצרו של אשכנזי, והוא אולי חמור מהמעשה של ענת קם, שנכלאה לכמה שנים".

וכך כתב כספית, תחת הכותרת "פרשת הרפז: המושחתים חמקו כרגיל":

בסוף, אנשים לא מורשעים ביומני טלוויזיה, אלא מול ראיות. לא היה פוטש בקריה, לא מרד קולונלים, לא איסוף חומר נגד שר הביטחון. מה כן היה? עריפת ראשו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי בכיכר העיר. הכל מתוזמר, מבוים, ממומן באינטרסים פוליטיים ואישיים. אין לממצאי החקירה המדוברת שום קשר לפרשת הרפז. אם נפרסם כאן את רשימת ההאשמות שהוטחו באשכנזי ובאנשיו בשנים האחרונות, בעיקר בערוץ טלוויזיה מסוים, לא יהיה מקום לשום ידיעה אחרת בעיתון. כל האישומים הללו הופרכו. לא היו, לא נבראו. על פרשת הרפז כתבתי ספר ארוך. כמעט כל פרק בו מכיל ממצא אחד לפחות שמצדיק פתיחת חקירה נגד שר הביטחון דאז אהוד ברק או נגד אנשיו".

שני עיתונאים ידועים ורבי ניסיון – וכל אחד מהם קורא באופן מנוגד את המלצות המשטרה ואת משמעותן: מרגלית רואה בהן אישוש להאשמות שהטיח שר הביטחון אהוד ברק ברמטכ"ל אשכנזי; כספית משוכנע שהן מפריכות לחלוטין את טענותיו של ברק. הראשון גורס שממצאי המשטרה חושפים התנהלות חמורה, פלילית, של לשכת הרמטכ"ל; השני סבור שהחקירה המשטרתית זיהתה התנהלות מושחתת של ברק ועוזריו, שהודות לה הם הצליחו, בין השאר, לחמוק מעונש. הקורא הסביר אינו יכול ליישב בין שתי הגרסאות אלא אם שני העיתונאים עושים שקר בנפשם.

זו אינה הפעם הראשונה שמרגלית וכספית מציגים באופן סותר את פרשת הרפז. הם הנציגים הבולטים של שני מחנות עיתונאיים שהתהוו במרוצת ארבע השנים מאז הגיחה השערורייה הבטחונית-הפוליטית הזו למרחב הציבורי. מחנה אחד אימץ את גרסתו של ברק על ההתרחשויות, המחנה האחר התייצב מאחורי טענותיו של אשכנזי. מאלף להיווכח עד כמה העיתונאים בשני המחנות נותרו נאמנים אדוקים לאמונתם, כפי שמוכיחות תגובותיהם עם פרסום המלצות המשטרה.

אורן פרסיקו תיאר לפני כשנתיים וחצי ב"העין השביעית" את האופן שבו דיווחו ערוץ 10 וערוץ 2 על תגובתו של אשכנזי למידע שמסר לו עוזרו, אל"מ ארז וינר, על מעורבות כביכול של אחד מאנשי ברק בפעילותה של הקרן החדשה לישראל. הדיווח של שני הערוצים נשען על טיוטת מבקר המדינה שחקר את הפרשה. אלון בן-דוד אמר בערוץ 10 כי למשמע פיסת הרכילות הזו אמר אשכנזי לווינר, "עזוב את זה", בעוד שעמית סגל ידע לספר בערוץ 2 כי הרמטכ"ל הורה לעוזרו, "פרסם את זה". לרשות שני הערוצים עמד אותו תמליל שהודלף להם מטיוטת דו"ח המבקר.

גבי אשכנזי ואהוד ברק בטקס בבית-הנשיא, שלושה חודשים לפני חשיפת המסמך המזויף (צילום: קובי גדעון)

בינואר 2013 תיאר כאן הח"מ את אבחנותיהם של מרגלית וכספית על הצפוי להיכתב בדו"ח מבקר המדינה על פרשת הרפז. ההתנהלות העיתונאית של השניים שעלתה מהסקירה שירטטה קריקטורה: נאמנותם הקנאית לגרסאותיהם של ברק ואשכנזי (בהתאמה) קלעה אותם לסתירות פנימיות, לתחזיות מופרכות ולפרשנויות מאולצות. אבל הם לא נשברו ונשארו דבקים – איש-איש במטרתו. הם אינם יחידים. עיתונאים בכירים נוספים נשבו במלכודת הקונספציה ולא הצליחו להשתחרר ממנה לכל אורך הפרשה, כפי שמוכיח הסיקור הנרחב של התופעה ב"העין השביעית" וכפי שחוזר ומאשש סיקור המלצות המשטרה בבוקר ה-3.9.14.

יש לתופעה הזו כמה הסברים: השתכנעות כנה של עיתונאים, שגישתם המקצועית הגונה ביסודה, בגרסה של אחת הנפשות הפועלות העומדות במרכז הסיקור; תלות אינטרסנטית של עיתונאי במקור; שיקולים זרים, אישיים, המניעים עיתונאי להתאים את דיווחיו לציפיות של אחד מגיבורי הפרשה; עצלות ורשלנות הגורמות לעיתונאי לקבל גרסה לעוסה של בעל עניין; היסחפות אחר הלך רוח שמחוללות דמויות כריזמטיות במרחב התקשורתי.

בעשור השני של המאה ה-21 נוסף גורם חדש למניעים הללו: הלגיטימציה הרחבה שמקבלת הגישה הטוענת שסיקור אובייקטיבי אינו אפשרי כלל ושבכל דיווח משוקע המבט הסובייקטיבי של המדווח. כאשר בזירה התקשורתית שולטת התפיסה שעיתונאי פטור מהחתירה לשקף את המציאות כפי שהיא (למיטב הבנתו ויכולת שיפוטו), ושהוא רשאי לתאר אותה כאוות נפשו משום שהנחת היסוד היא שלא ייתכן דיווח ללא משוא פנים, נפרצות כל העכבות המוסריות ומתרסקים כל הציוויים המקצועיים. שבתי טבת נעלב עד עמקי נפשו מההטיה המכוונת שייחסו לו השופט לנדוי ועמיתיו; בישראל של המאה ה-21 יש לא מעט עיתונאים הגאים בהזדהותם עם מושאי סיקורם.

"אסיר הנאמנות", הכתיר העיתונאי גרשון אגרון, מי שהיה המייסד והעורך הראשי של העיתון "פלסטיין פוסט" (גלגולו הראשון של "הג'רוזלם פוסט") ולימים גם ראש עיריית ירושלים, את האוטוביוגרפיה שכתב. הכותרת, המצלצלת היום ירחמיאלית, נועדה להציג את כותב הספר כפי שתפס את עצמו: נאמן ללא גבול לרעיון הציוני ולמקצוע העיתונאי. עיתונאים ישראלים של העידן הנוכחי הם אסירי נאמנות למשהו שונה לחלוטין – למושאי סיקורם.