זירות נוספות
הפרשנויות עדיין מתמקדות במבצע בעזה שהסתיים לאחרונה, אך כמה מהכותרות כבר מתחילות לפזול לאיומים סביבתיים אחרים. "אסד נלחם להשיב שליטה בגולן; 43 פקחי או"ם נחטפו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "אל-קאעידה בגבול הגולן" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", שהסחת הדעת הזו מהוויכוח הציבורי על הצלחתו של "צוק איתן" היא עבורו חמצן לנשימה.
הדיווח ב"הארץ" ענייני. "הפקחים שנשבו בלחימה ליד הגבול עם ישראל מוחזקים בידי שלוחה של אל-קאעידה. ארגון המדינה-האסלאמית הוציא להורג עשרות חיילים סורים בצפון-מזרח המדינה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה הראשית, של ג'קי חורי ורויטרס. האפקט המצטבר של שער "ישראל היום", בהמשך לכותרת הראשית, צווחני, מתעלף. "ישראל עוקבת בדאגה", "המתיחות הבטחונית עולה", "הכי קרוב שיש", "במרחק של כמה מטרים בלבד". כותרת הכפולה הפותחת היא "ברברים על הגדר".
גם מוספי שני העיתונים מפנים את המבט החוצה. "אוקראינה. יומן מלחמה", נכתב בכותרת מוסף "הארץ". "הפעילים בכיכר העצמאות בקייב כבר עמלים על שיקומה, ובאוקראינה, ארץ של זהויות חצויות, עוד מנסים להבין אם האירועים בתשעת החודשים האחרונים היו גל לאומני או מהפכה עממית. שלום בוגוסלבסקי חזר לכיכר בניסיון למצוא תשובה". על שער "הארץ" אחת הכותרות היא "נאט"ו מגבה את אוקראינה: רוסיה פלשה צבאית לשטחה".
"בין ישראל לארדואן" היא כותרת השער של "שישבת", מוסף "ישראל היום", המפנה לכתבה של בועז ביסמוט העוסקת ביהודי טורקיה. תמונתו של ביסמוט עצמו אינה מופיעה על השער, אלא רק בכתבה עצמה. מחדל.
ובכל זאת, עזה
רצועה בראש שער "מקור ראשון" מכריזה על "'צוק איתן': שלב התחקירים, הסיכומים והכרזות הניצחון". למעשה זהו שלב אחר – שלב שבו מגיע שוב שלב הסיכומים, לאחר שאלו סוכמו והודפסו בפעם הקודמת שבה הוכרז על סיום הלחימה. כותרות שלושה עיתונים מוקדשות לחזית הדרומית: "הערכה בישראל: חמאס יתחמש מחדש", נכתב בזו של "מקור ראשון" – כותרת שאינה נוחה לנתניהו; "שאלה של רווח והפסד", נכתב בזו של "מעריב" – שבסוף-השבוע מציע גלריית פרשנים כמשקל נגד לכספית, שחבט בנתניהו ושותפיו להנהגה בגליונות היומיים והתמקד, בעיקר, בהפסד; "לימודים גם בדרום", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות", שהעלה על נס את תושבי הדרום, שסיפקו לעיתון הזדמנות לעיסוק ביקורתי במבצע בלי להיות מואשם בחוסר פטריוטיות.
"תוגת המנצחים" היא כותרת טור הפרשנות של יוסי ורטר ב"הארץ", ונראה שעורכי הטורים של רוב הפרשנים ברוב העיתונים היו יכולים להשתמש בה. למעשה זו בדיוק (למעט ה"א אחת) היא כותרת טורו של נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" (כותרתו הראשית של המוסף היא "תם ולא מושלם"). "קברניטי המבצע עשו כל שביכולתם, אבל מסיבת העיתונאים שלהם לסיכום המלחמה היתה מדכאת", נכתב בכותרת המשנה לטורו של ורטר. "נתניהו יכול להתנחם בכך שגם היום, פוסט 'צוק איתן', אין לו אלטרנטיבה".
"ניצחון ללא הכרעה" היא כותרת המוסף "יומן" של "מקור ראשון". "איש לא יודה בכך, אבל ישראל רצתה ששלטון חמאס יישאר על כנו", נכתב בהפניה לטורו של אריאל כהנא. "בין עבאס חזק לחמאס חלש בחר נתניהו באפשרות האחרונה. המשימה שהוגדרה לדרג הצבאי היתה ברורה: 'פגיעה כן, מיטוט לא'. בצה"ל משוכנעים שהמטרה הזו הושגה במלואה".
כותרת טורו של דן מרגלית במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" היא "6 אחרי המלחמה: למרות הביקורת: היעדים הושגו". ההפניה לטור הפרשנות על שער "ישראל היום" (יואב לימור) היא "בין הגולן לעזה: אין פתרונות מוחלטים". ומה עם הפתרון להשליך פצצת אטום על איראן, כפי שהציע הבעלים של "ישראל היום" שלדון אדלסון? ובכן, איראן היא בין הגולן לעזה?
שחקני משנה
"חמאס יורה ממתקניו, בבתי-הספר שלו זכות השיבה היא הנושא המרכזי, והוא מקבע את הפלסטינים כפליטים נצחיים באדמתם. כך הפך ארגון אונר"א לאחד הגורמים שמתדלקים את הסכסוך הבוער. דובר הארגון בעזה: דוחים את הטענות", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של טל בשן, הפותחת את מוסף "מעריב". הכותרת היא "אונר"ע".
"תשע שנים אחרי ההתנתקות, והיישובים שהובטחו למפוני גוש קטיף עדיין בבנייה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של דרור פויר במוסף "G" של "גלובס". "בינתיים, מהקרווילות שלהם, הם רואים את הנעשה בעוטף עזה, מתלוננים על המדינה, ומייחלים שהממשלה תגיע כבר למסקנה המתבקשת: צריך לכבוש את עזה מחדש". "אחת הטינות הפחות כבושות", נכתב בציטוט מובלט מתוך הכתבה, "מופנית לקיבוצניקים של עוטף עזה. כל מי שדיברתי איתו אומר: לבנו עם תושבי נחל-עוז, עין-השלושה וכולם, אבל לפני תשע שנים הם היו עומדים עם שלטים של 'די לכיבוש, די לגוש' ו'שובו הביתה'".
"תנועת אם-תרצו החלה לאסוף תלונות אזרחיות נגד חמאס, במטרה להגישן למועצת זכויות האדם של האו"ם. מומחים למשפט בינלאומי מפקפקים באפקטיביות של המהלך, אך לדברי היוזמים, לא מדובר בעניין משפטי בלבד, אלא בכלי חשוב במאבק על הטיעון הישראלי בעולם", נכתב בכותרת המשנה לכתבתה של טל רפאל במוסף "צדק" של "מקור ראשון".
ימין
"זה ההבדל הגדול ביותר בין שמאל לימין בישראל", מצטט יואב קרני בטורו ב"גלובס" טוקבקיסט אלמוני שהגיב על טור קודם של קרני, שבו קבע כי "ישראל אינה יכולה עוד לנחול נצחונות מכריעים במלחמות". "אני הייתי מעדיף בין 'מינימליסטים' ל'מקסימליסטים', כמו שהיו אומרים פעם, כאשר שמאל וימין נגעו לחברה ולכלכלה, לא לחוץ ולביטחון", מעיר קרני וכותב: "מהטעמת הטענה על ההרתעה הפוחתת נשקף הסיכוי היחיד למינימליסטים לחזור ולהשפיע על עתיד ישראל. זה די איום ונורא, מפני שהודאה בחולשה נוטה לפתות את האויב".
"מקץ העלבונות ההדדיים וקילוחי השנאה האישית, עניין לנו בוויכוח קיומי", מוסיף עוד קרני. "התוכל ישראל להוסיף ולהתקיים מכוח הכוח בלבד, או שקיומה תלוי בשילוב של כוח מוגבל ושל אמצעים מדיניים. גם אם המחנה האנונימי משוכנע שהשמאל טועה תמיד וללא תנאי, אני, נציג לא-מוסמך לחלוטין של 'השמאל', אינני בטוח כלל שהאנונימיים טועים תמיד וללא תנאי", הוא כותב ומזכיר את הביקורת מימין על ניהול מבצע "צוק איתן" על-ידי ההנהגה, ומשיב לאותה ביקורת: המנהיגים "למדו מה שאנשים אינטליגנטיים לומדים לאחר שקיבלו אחריות כלשהי לידיהם: את מגבלות הכוח ואת החובות שמטילה האחריות. מבחנם הגדול של האנשים האלה אינו הנאמנות להבטחות שמלפני הבחירות הקודמות, אלא יכולתם להישיר מבט אל עיני אזרחיהם, ולמסור להם דין-וחשבון על המציאות".
המציאות, לפי קרני, היא "השלמה עם נוכחותה של ישות עוינת, אגרסיבית, המוכנה למלחמת גוג ומגוג, ומסוגלת לנהל אותה מעומק מנהרותיה. 'שקט תחת שקט' היה הביטוי הראשון של ההשלמה. ביטוייה הבאים היו הלהיטות לקבל הפסקות אש, או הניסיון להשתמט מפעולת קרקע".
דרור אידר בטקס קבלת פרסי אגודת זכות הציבור לדעת, 16.2.14 (צילום: "העין השביעית")
באופן מעניין, במופע הצרחות של דרור אידר, הפרשן לענייני חברה, דת, מדינה, צבא וביקורת התקשורת של "ישראל היום", כפי שהוקלט ברדיו גלי-ישראל עת עומת עם הטענה כי הוא ועיתונו אינם מחויבים להשקפת עולם ימנית, אלא הם משרתים נרצעים של אופורטוניזם פוליטי פרסונלי, הטיח הפרשן במראיין כי הוא "מקסימליסט", וממילא הגדיר את עצמו כ"מינימליסט".
ושמאל
נחום ברנע מראיין בטורו ב"ידיעות אחרונות" מפקד טייסת. "מה חשבת, שאלתי, על הרשימה של כתב 'הארץ' גדעון לוי בתחילת המבצע, שהאשימה את הטייסים באדישות לחיי אזרחים. 'הרעים לטיס' היתה הכותרת. 'ההורים שלי כעסו', אמר א', 'הם ביטלו את המנוי. אני חשבתי שהאנשים שהוא כתב עליהם הם לא האנשים בטייסת שלי. הוא לא יודע על מה הוא מדבר. בסוף שמחתי. הוא הציב מולי מראה. הסתכלתי בה והייתי שלם עם מה שראיתי'. ובכל זאת, אמרתי, נהרגו הרבה ילדים ונשים. 'כשחוטבים עצים, ניתזים שבבים', אמר א'. אתה יודע מי אמר את זה לפניך? שאלתי. 'לא', אמר. 'סטלין', אמרתי. הוא נרתע. 'תמחק, תמחק שאמרתי את זה', ביקש. לא מחקתי. הטייסים האלה הם אנשים נפלאים, אבל יש גבול למה שאני יכול לעשות למען הדימוי שלהם".
כלכלת מלחמה (הקרב על התקציב)
"כלכליסט" אינו יוצא ביום שישי, וגליון שישי של "דה-מרקר" בוטל זה מכבר, כך ש"גלובס" הוא העיתון הכלכלי היחיד המציע קונטרס חדשות לקראת סוף-השבוע. בגליון אתמול המשיכו בעיתון קו שנראה כנוטה לטובתו של משרד האוצר, בעימות שמתנהל כעת בין השר לפיד לנגידת בנק ישראל, לקראת הדיונים על תקציב המדינה.
שר האוצר יאיר לפיד ומנכ"לית משרד האוצר יעל אנדורן, אוקטובר 2013 (צילום: פלאש 90)
"מנכ"לית האוצר: אין מקום ואין צורך להטיל מסים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "יעל אנדורן בראיון ל'גלובס' יוצאת נגד עמדת בנק ישראל", נכתב בכותרת המשנה, "'אני לא חושבת שנכון להשית על הציבור מסים נוספים על מנת לממן את העלויות הנדרשות של מערכת הביטחון'. 'אנחנו יכולים להתכנס בשנה הבאה לסביבת גירעון של כ-3%'", נכתב בכותרת המשנה, שאינה מכילה פירוש למושג המעורפל "סביבת גירעון".
מתחת לכותרת הראשית נדפסת הפניה לשני טורים, של ירון זליכה ושל אלי ציפורי. שניהם מותחים ביקורת חריפה על בנק ישראל. זליכה כותב על "ההפקרות של בנק ישראל", שהיא "התנהלות ראויה לחקירה", בהקשר של מדיניותו המוניטרית "המרחיבה ויוצאת הדופן" של הבנק. ציפורי חריף פחות (באופן לא שכיח) ומזכיר לשמצה גם את לפיד, אבל מתמקד בביקורת על אותה מדיניות מוניטרית והדרך שבה היא משווקת לציבור. בהתחשב בכך שציפורי הוא המוציא ומביא ב"גלובס", הרי שיש בכך כדי להסביר את הקו שתפסו בעיתון.
תזכורת
"המוח שלנו לא יכול ברגע נתון לעשות יותר ממשימה אחת שדורשת השקעה קוגניטיבית", מצטט שחר סמוחה את פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר בכתבה על "דור המסכים" במוסף "G" של "גלובס". "מה שהרבה פעמים נראה כמולטי-טסקינג יעיל הוא למעשה תהליך שיוצר רדידות".
לא בטוח כמו כסף בבנק
גיא רולניק, 29.12.13 (צילום: "העין השביעית")
"דה-מרקר" ממשיך בהצבת פנסי תאורה על מסלול ההמראה לקמפיין הבא שלו, נגד הבנקים וחברות הביטוח. "המהפכה הבאה", נכתב בפשטות בכותרת טורו השבועי של גיא רולניק. "באופן די מדהים הציבור שכח ששלושת הטריליונים שהוא הפקיד בידי הבנקים וחברות הביטוח הם שלו – אף שרובו מודר לחלוטין משליטה וניהול שלהם", נכתב בכותרת המשנה. "כשם שלפני חמש שנים קיבלו הישראלים את הרעיון שמספר הטלפון שלהם שייך לחברת הסלולר עד שהוא הועבר לידיהם, כך צריך הציבור לקבל בחזרה שליטה מוחלטת על כספו ולהיות זכאי לשוק תחרותי עם עמלות נמוכות".
האם "הארץ" במצבו הפיננסי הנוכחי יצליח לנהל מלחמה עיתונאית עם לא פחות מאשר "המערכת הפיננסית"? הכתובת שאליה מפנה הטור היא זו של נבחרי הציבור: "המקום המתבקש ביותר להתחיל בו הוא בנקודות הפשוטות ביותר ובכלים שכבר הוכיחו את עצמם: עידוד ממשלתי אגרסיבי לתחרות, ביזור והורדת עלויות בפיננסים – מערכת הדם של המשק".
האם ימצאו "דה-מרקר" ורולניק את הכחלון שלהם?
תאגידים
כתבת השער של המוסף "מרקר ויק" עוסקת בדמותו החידתית של איש העסקים מוטי בן-משה (ועל כן שמה "חידת בן-משה"), שרכש יחד עם אדוארדו אלשטיין את השליטה בתאגיד אי.די.בי, שהתפרסם בציבוריות הישראלית כשאחז בו נוחי דנקנר. "בראיון ראשון מאז קבלת השליטה, הוא מנסה לפוגג את המסתורין שאופף אותו", נכתב בהפניה לכתבה של עמי גינזבורג, מיכאל רוכוורגר ושלי אפלברג. "גם כעת, אחרי יותר משלוש שעות של ראיון איתו, גם לנו קשה מאוד לחוות עליו דעה מגובשת" הוא הווידוי הכן בפתח הראיון.
קשרים
"'הכוח שלהם, כזוג, הוא באוויר', אומר קולגה של רותי שטרית. 'זה לא משהו שכתוב באיזשהו מקום. האמת, גם לא משנה מה באמת קורה ביניהם. מה שחשוב זה מה שאנשים חושבים. משם, לדעתי, נובע הכוח הזה, מזה שאנשים חושבים שיש לה קשר ויכולת השפעה במוקדי כוח פוליטיים'", כותבים חגי עמית ושוקי שדה בכתבה ב"דה-מרקר" על בני-הזוג השר לשעבר מאיר שטרית ובעלת משרד יחסי-הציבור רותי שטרית.
"[...] משיחות עם בכירים לשעבר בקבוצה עולה כי גם כשמנכ"לים שעבדו תחת ויסמן לא הסתדרו עם שטרית ורצו להחליפה, הם למדו מהר מאוד ששאלת זהות המשרד שיעסוק בתקציב יחסי-הציבור והפרסום היא טאבו שאין להעלות לדיון. הגדיר זאת טוב מכולם גיא וינברגר, שהצטרף במארס האחרון כשותף למשרדה של שטרית והכריז בראיונות לתקשורת כי 'המשרד צריך לעבור תהליך שהרבה משרדים עברו כמו גליקמן או אדלר-חומסקי, שנחשב פעם למשרד פוליטי וכיום הוא משרד ראוי מאוד. השלב הבא באבולוציה זה להפוך את המשרד לכזה שהקשרים בו הם לא חזות הכל'.
"הסתמכות על קשרים אינה עניין נדיר בענף הפרסום, אבל הקשר הפוליטי של שטרית מדיה-גרופ נדיר בהחלט: קשה למצוא משרדי פרסום כה קרובים למוקדי קבלת ההחלטות. הקרבה הזו נהפכת לבעייתית כשמביאים בחשבון שגם אם שטרית היה שואף להציב חומות בין הקריירה שלו לקריירה של אשתו, הרי שלאור העובדה שהקבוצה העסקית של ויסמן היא תמנון רב-זרועות העוסק בנדל"ן, בקמעונות, בתשתיות ובאנרגיה – היה זה בלתי אפשרי לשטרית לנהל את הקריירה הפוליטית שלו בלי להידרש להחלטות שנגעו לעסקיו של ויסמן".
במגזר
"כך הופכת ישראל לרודפת לשווא אחר תמונת הניצחון", שער המוסף המדיני של "הפלס", 29.8.14
"ממשלת צוררי התורה הגיעה להסדר הפסקת אש עם החמאס והתפנתה להקדיש את כוחה להכרזת מלחמה אכזרית נגד הציבור החרדי ובני הישיבות", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס" החרדי-קנאי (כותרת הגג: "זעם רב בעקבות מעצר בני התורה. רבנים ואישי ציבור בארץ הקודש ובתפוצות הגולה מתריעים"). שתי הכותרות הבולטות הנוספות על השער הן "עולם התורה מצהיר ברמה: לא מתייצבים ולא נכנסים למלכודת" ו"הגאון רבי משה ברזובסקי שליט"א, ראש ישיבת בית אברהם סלונים: 'נקדש שם שמים גם אם נצטרך להיכנס לכלא".
"הפלס" הוא העיתון היחיד שמצאתי בו את הכותרת "חאלד משעל: ישראל ביצעה בעזה 'שואה' כפולה משל הנאצים".
"אש יוקדת שלא תיפסק", המוסף השבועי של "יתד נאמן", 28.8.14
"אין אלטרנטיבה לאחדות הפנימית, לדאגה ולערבות ההדדית", מסכם מאמר המערכת של העיתון החרדי הוותיק "המודיע", אחרי שהוא דן בפרשת "עגלה ערופה". המאמר אינו מתייחס כמובן לגיוס לצבא הישראלי, אלא לצורך בהחדרת תכנים חרדיים למערכת החינוך הממלכתית.
"להסביר, לזעוק, להחריד", נכתב באחת ההפניות בעמוד התוכן של מוסף "יתד נאמן" "יתד השבוע". "הרב צביאלי בן-צור, מקרב רחוקים ומזכה הרבים, מחבר 'המלחמה האחרונה', משתף את קוראי 'יתד נאמן' בקטעים נבחרים מתוך 'אזעקת אמת', חוברת ההסברה מס' 2 נגד פגעי האינטרנט הלא מסונן". "ר' עירא צימרמן, נהג הקומביין שקציר החיטים למצות שביצע סייע בחשיפת מנהרת החמאס בקיבוץ סופה, מעדיף להתפעל מ...גיבורי השמיטה", נכתב בהפניה אחרת, שכותרתה "הנס וגיבורי השמיטה".
פרסום סמוי
שלוש פרסומות הנחזות לידיעות בעמוד אחד. "המודיע", עמ' 4, 29.8.14
ביקורת
"התפיסה המקובלת היא שתפקידה הראשי של ביקורת הוא צרכני: לומר לקורא אם לראות או לא לראות סרט מסוים. זה נכון ולא נכון בעת ובעונה אחת. כשאני כותב ביקורת על סרט שאני אוהב, בכוונתי לעודד את הקוראים לצפות בו, אך מעולם, עד כמה שזכור לי, לא השתמשתי בביטוי 'חובה לראות', כי אין סרט שחובה לראותו, וגם לא אסרתי על הצפייה בסרט, כי אין סרט שאסור לצפות בו", כותב אורי קליין בטקסט אינטרוספקטיבי במוסף "גלריה" של "הארץ".
"אני מייחל שהקוראים יתמודדו עם הביקורת שלי בין שהם כבר ראו את הסרט ובין שלא, יסכימו איתה או יתנגדו לדעה המובעת בה ולהקשרים שאני מספק לה. אם הם ילכו לראות סרט בעקבות ביקורתי עליו או יימנעו מכך, זה כבר עניין שלהם. כאשר קוראים כותבים לי לעתים שאם אני כותב ביקורת טובה על סרט זה מיד סימן בשבילם להימנע ממנו, אף זו בשבילי התמודדות ביקורתית לגיטימית".
ענייני תקשורת
במוסף "7 לילות", שעבר תהליך ארוך של התקרנפות, מגלים מחדש את הביקורתיות בשבועות האחרונים. נבו זיו מראיין את חיים יבין – לא בדיוק מרואיין לוהט ובראיון לא מאוד ערוך – אבל כזה שמציע נקודת מבט (זו גם כותרתו) לא פופולרית, המשך לפרויקט מן השבוע שעבר. "לחיים יבין קראו בוגד כבר באינתיפאדה הראשונה, הרבה לפני שעשה סדרות שמבקרות בחריפות את מפעל ההתנחלות ואת היחס לערביי ישראל. מאז המצב רק החמיר בעיניו", נכתב בכותרת המשנה.
"אני שותף לביקורת על רוני דניאל", אומר יבין. "יש המון טענות כלפיו, תמיד האשימו אותו שהוא דובר צה"ל. הייתי יכול לסבול קצת יותר ביקורת מצדו על מהלכי הצבא, או לפחות להפחית את אמירת ה'כן'. לא להתלהם נוכח פעולות של הצבא, ולשאול שאלה, 'בסדר, אבל מה זה נותן לנו?', להיות יותר איפכא מסתברא, קצת יותר לשאול שאלות של עיתונאי נטו, שאלות שבהחלט מטרידות כל צופה בבית, את זה היה צריך לעשות. אלון בן-דוד עשה את זה". "וכיום הוא עלול להיתפס כ'שמאלני'", אומר זיו, ויבין משיב: "כל טלוויזיה שתעלה סימני שאלה על מצבו של המצב תיתפס כטלוויזיה שמאלנית".
כתבת השער של המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" עוסקת בלקץ' מלקו, שבנה משה נהרג ברצועת עזה במבצע "צוק איתן". "מישהו טרח לציין במודעת האבל כי פועלת הניקיון שנולדה באתיופיה היא 'עובדת קבלן'. ואז פרצה הסערה הציבורית". כפי שהוסבר לאחר שאותה "סערה" פרצה, במקום עבודתה של מלקו, בנק ישראל, ציינו במודעות אבל את מחלקתו של העובד גם במקרים אחרים, לתועלת העובדים הנחשפים למודעה. זהו הסבר מתקבל על הדעת, ומסב את הדעת לכך שהביטוי "עובד קבלן" נחשב כמבזה אצל מי שעוררו את הסערה, ולא אצל מי שכתבו את המודעה.
ההפניה בתחתית שער המוסף היא לכתבת ידוענים על חייה הסוערים של אמל אמולידין, ארוסתו של השחקן ההוליוודי ג'ורג' קלוני ומי שהיתה אמורה לעמוד בראש "ועדת גולדסטון 2". כאשר מנה הכותב, יניב חלילי, את רשימת בתיו של קלוני ברחבי העולם, הוזכר ביתו שעל שפת אגם קומו באיטליה. הבית, כך מוסבר, שוכן בכפר לאג'יו, וקלוני "אוחז בבעלות" עליו. אלא שאין מדובר בכפר, ולקלוני אין בית בכפר בשם זה. בית קלוני שוכן בעיירת הקיט הנודעת פנינת-האגם, ששימשה השראה לשם המלון הנודע בלאס-וגאס, בלאג'יו (Bellagio).
מה אתם יודעים, בראיון הבלעדי עם "הצל" זכה "ישראל היום".