הקמת אולפן חדשות חדש בערוץ 10, נובמבר 2010 (צילום יחצנות: תומר פולטין)
מאמר זה נכתב בהוד-השרון. הרגולטור טרם השכיל לכפות הוראות המסדירות את המיקום שבו צריך להימצא בעת כתיבת מאמרים עיתונאיים, אך ייתכן שזו רק שאלה של זמן. ההיגיון שבהסדרה כזו אינו פחות מהקביעה שלפיה חברת חדשות של ערוץ טלוויזיה מסחרי צריכה לקבוע את משכנה בירושלים ולשדר משם את שידוריה.
שהרי ידוע שירושלים היא בירת החדשות של ישראל ורצוי לשדר אותן משם – גם בשל רוח הקודש שתשרה עליהן וגם בגלל הגובה – כדי שהשידור יתפרש במרחב באופן מוצלח יותר (נדמה לי שזה קשור בתנועת גלי רדיו במרחב, אך את השיעור הזה של הטלוויזיה החינוכית, המשדרת דווקא מרמת-אביב, פיספסתי ככל הנראה).
הסאגה הטראגית-קומית, שבמסגרתה מוגשות אף עתירות לבג"ץ על-ידי מתנגדי המעבר ומצדדיו, היא דוגמה מוצלחת לאחד הכשלים המובנים ברגולציית התקשורת בישראל. כמה זוטות ובדותות יכולות להתכנס לעניין אחד בלתי חשוב כמו זה, זאת יידע רק האל הטוב, שגם הוא קבע את משכנו בירושלים לפני כך וכך שנים. ברגעים כאלה נדמה כי כדאי לשוב אל משנתה של לאה גולדברג, וכך אנסה לעשות.
גולדברג, תושבת ירושלים ופרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית, אחראית לכמה מן היצירות שעליהן גדל והתחנך כל ילד כאן. אחת מהן, מ-1968, שבה שודר השידור הטלוויזיוני הראשון בישראל, היא סיפורו של המפוזר מכפר אז"ר. הגיבור מנסה להגיע לירושלים, וגם שם, כמו בסיפור שלנו, יש הרבה פיזור דעת ומעט מאוד ירושלים. גם שם עולים המפוזרים לרכבת, אך לא עוזבים את העיר.
פרק ראשון: בדרך לירושלים: "אדוני הואילה נא, יש לי בקשה קטנה. איפה פה האוטונע? אבקש ברוב נימוס, לעצור בתחבוס, כי – סליחה – אני אנוס לעבור מתחבוס לרכבת החונה באוטונע".
אכן, סעיף 3א לחוק הרשות השנייה קובע כי מקום מושבן של הרשות וחברות החדשות הוא בירושלים. המשפטנים שבינינו צריכים ברגע זה לקפוץ ולהעיר כי לאור מספרו של הסעיף, עולה החשד שהוא לא היה שם בתחילת הדרך, כשחוקק החוק לראשונה. כשמוסיפים אות גדולה ליד מספר הסעיף, הדבר מעיד על תוספת מאוחרת לחוק, שסימונה הייחודי (מספר ואות) ניתן לה כדי לא להזיז את שאר הסעיפים.
עיון בספר החוקים מאשש את החשד הזה. סעיף 3א לחוק נוסף, יחד עם הוראות אחרות לעניין שליטה ובעלות, במסגרת התיקון השני לחוק הרשות השנייה, שהתקבל כשנתיים לאחר שנחקק החוק. כדי לנסות להבין את ההסבר להוראות החוק שהתווספו, נהוג לעיין בהצעת החוק כפי שפורסמה ברשומות לאחר שעברה בקריאה ראשונה. והנה, הפלא ופלא, בהצעת החוק, שפורסמה ב-17.7.91, אין זכר לסעיף הזה. שאר העניינים שתוקנו בחוק נמצאים שם דווקא.
ניסיון נוסף לאתר את דברי הטעם לתיקון החוק עשיתי באמצעות עיון בדברי הכנסת מיום 11.2.1992, בו אושר התיקון בקריאה שנייה ושלישית – אך גם שם לא ניתן היה למצוא מילה וחצי מילה אודות התוספת האמורה לחוק ובהעדר כל הסתייגות – התיקון אושר והתווסף לספר החוקים שלנו.
המסקנה המתבקשת היא שלמישהו (לא ברור למי, משום שכדי לברר זאת יש לסור לארכיון הכנסת ולשלוף את פרוטוקול הוועדה שעסקה בהכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית, במקרה הזה הוועדה המיוחדת לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו בראשות חיים קורפו) היה פתאום נורא דחוף שחברת החדשות והרשות יישבו בירושלים. אודה ואתוודה שלכתפי הדלות המשימה הזאת היתה הפעם כבדה מדי, ולמען האמת גם מיותרת. אם זה האופן שבו נוסף הסעיף לחוק, מה לנו להלין על האופן שהתגלגלו הדברים וכאן והלאה.
פרק שני: נוסעים? "והנה בתחנה הוא, רכבות יצאו ובאו. הנוסעים עולים יורדים וחורקים הגלגלים. רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק. רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב".
נחזור, אם כן, לקביעה הקיימת בחוק שלפיה מושבן של הרשות וחברות החדשות בירושלים. בירושלים, משמע בעיר ולא במקומות השוכנים בדרך לירושלים או בקרבתה, דוגמת נווה-אילן. ואכן, כתובתה הרשומה של חברת חדשות 10 בע"מ במרשם החברות היא בירושלים – בכתובתה של הרשות השנייה, שהיא אף בעלת מניות בחברה.
לכאורה, מושבה הרשמי של החברה בירושלים, אך למעשה היא משדרת מבית-הוורד בגבעתיים. חברת החדשות הישראלית (או בכינויה העממי "חדשות 2") רשומה אצל הרשם דווקא בנווה-אילן, משם היא גם משדרת, אבל נגדה לא עתר שום איש – גם לא עיריית ירושלים, שעתרה נגד חדשות 10. ממנה לא ביקשו להעתיק את מושבה, על אף שמיקומה אינו סוד. מדוע? לא ברור.
עיון בכתב העתירה שהגישה עיריית ירושלים נגד הרשות השנייה, חברת החדשות, ערוץ 10 עצמו, שר התקשורת ואולפני ג"ג מגלה שורה צפויה של טיעונים. המחוקק רואה את ירושלים כמקום מובחר ומועדף, והדבר נובע משורה של חוקים, לרבות חוק יסוד: ירושלים.
שנית, נאמר שם שהרשות השנייה עצמה התנתה וקבעה כי זכיונו של ערוץ 10 יוארך, תוך כדי ויתורים רגולטוריים, בתנאי שתקוים התוכנית "להבטחת מושבה של חברת החדשות בירושלים". תוכנית זו אף צורפה לתנאי הארכת הזיכיון – כך נטען שם. כך לטענת עיריית ירושלים (שרואה מולה ככל הנראה גם משלם ארנונה נוסף, ולא רק מוסד ציבורי ירושלמי גאה) יש לאכוף את שנחקק והובטח ותוכנן – ועל כן יש לעלות לירושלים ולא לעצור בנווה-אילן. מדוע מוכנה העירייה לעשות את הוויתור הזה כלפי חברת החדשות של ערוץ 2, כאמור, לא צוין בעתירה.
פרק שלישי: עדיין בדרכים. "הוא שואל: 'הגידו נא, מהו שם התחנה? בוודאי כבר צהריים ואני בירושלים?'. ועונים לו מסביב : 'לא, אתה בתל-אביב'. 'תל-אביב?', 'אכן, אכן', שוב שוכב הוא וישן. הנה כך הוא המפוזר – המפוזר מכפר אז"ר".
יש להודות: הוראות חוק יש לקיים כלשונן ובלי פרשנויות יצירתיות ונלעגות. מצד שני, בחוק הזה אין הרבה טעם, או לפחות לא טעם טוב. לרשות השידור הממלכתית יש אולפנים בתל-אביב והיא משדרת משם, גלי-צה"ל יושבת ביפו, וגם לחדשות 2 יש אולפנים בתל-אביב, כל זאת בלי שאיכות השידור או תכניו נפגעים. אפילו למשרדי ממשלה יש שלוחות תל-אביביות, אז לשם מה נחוצה לנו ההתעקשות הזו? מדוע דווקא במקרה זה צריך להתעקש כל-כך בזמן שיש די הפרות אחרות של חוק הרשות השנייה והכללים שהותקנו מכוחו, שהרשות לא עושה דבר וחצי דבר כדי לאוכפם?
בדיון שנערך בשבוע שעבר בעתירת עיריית ירושלים ובעתירה נוספת שהגישו עובדי חדשות 10 נגד המעבר, שוכנעו העובדים לסגת מעתירתם, אך העירייה בשלה עומדת. כרגע מסתמנת פשרה הנתמכת על-ידי הרשות בדבר מעבר לנווה-אילן, ובג"ץ אמור לתת את החלטתו בעתירת העירייה בזמן הקרוב. תהיה תוצאתו של ההליך אשר תהיה, הרי שלאה גולדברג, הירושלמית כאמור, היטיבה ממני לתאר בתמציתיות את מהותו של הסיפור כשכתבה: "את סופו אין איש יודע, את קצו אין איש מכיר, כנראה הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר, בוקר, ערב, צהריים – רחוקה ירושלים". הנה כך הוא הדבר, מעבר כה מיותר! אבל חוקי.
אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת