את "תחושת החמיצות" מתנאי הפסקת האש שידרה אמש לא רק במלים אלא גם בהבעת הפנים קרן מרציאנו, מגישת המהדורה המרכזית המורחבת של "חדשות 2". וכיוון שאין מערכת חדשות שמהדורת "חדשות 2" אינה מהבהבת בה, קל לזהות כי אותה תחושה נרגנת, מתוסכלת, מבואסת, עגמומית ומתלוננת חילחלה גם למהדורות המודפסות של העיתונים.

"רווחים, הפסדים ותיקו עגמומי" היא הכותרת למאזן המסכם של עמוס הראל ב"הארץ", שעוד אמש, באתר האינטרנט שלו, ליווה את ההודעה על הפסקת האש בפרשנות עוקצנית. "חילצו תיקו", מכריז "מעריב" בטור של בן כספית הנפרש על פני מחציתו העליונה של העמוד הראשון ומשם זורם אל כפולת העמודים הפותחת (הכותרת הפנימית מבהירה: "שני הצדדים חילצו תיקו"). "אין צורך להתרגש מחגיגות הניצחון של החמאס בעזה. הם 'ניצחו' גם ב'עמוד ענן', והם ניצחו ב'עופרת יצוקה' [...] הם הרי מנצחים מ-48' ועד היום", פותח כספית את טור סיכום 50 ימי המבצע הנוכחי.

כספית מחמיא למשלחת הישראלית למו"מ בקהיר, ל"שלושה הערביסטים המשופשפים, המיומנים – ראש השב"כ יורם כהן, מתאם הפעולות בשטחים האלוף יואב (פולי) מרדכי ולעמוס גלעד, 'האיש שלנו בקהיר' – שהצליחו לייצר גשר מוצק עם המצרים ולתמרן את החמאס להסכמה האחרונה". אבל מחמאות כמנת פתיחה מבשרות על הסתייגות וביקורת בהמשך, וכספית אכן מונה את הכשלים ומגיש את החשבון לאחראים. "מכיוון שאנחנו מעדיפים שקט על פני פתרון אמיתי של הבעיה, אנחנו פוגשים חמאס חזק יותר, נחוש יותר ועוצמתי יותר, ולכן עולה לנו הרבה יותר להשיג את השקט שבלעדיו אנחנו לא מסוגלים לתפקד".

פלסטינים חוגגים את הפסקת האש, רפיח, 26.8.14 (צילום: עבד רחים כתיב)

גם עמירה הס ב"הארץ" פותחת את טור הפרשנות שלה ב"ישראל וחמאס הבינו שהגיעו לסוג של תיקו. יכולת הכתישה הצבאית של ישראל תעלה תמיד על זו של חמאס, אבל סף הסבל והכושר הפלסטיני לספוג כתישה גבוה פי כמה מזה של הישראלי". הס מציינת כי הניתוק בין עזה לגדה היה עמוד תווך במדיניות ישראל ב-21 השנים האחרונות (מאז הסכמי אוסלו, ובסתירה להם). היא אינה צופה כי ישראל תשנה את מדיניותה ומתקשה להאמין כי ישראל תסיר את המצור בהתאם "לציפיות ההגיוניות של הפלסטינים". אבל סיבוב מלחמתי קרוב לא נראה בעיניה סביר: "יכולתו של חמאס להתחמש מחדש מוגבלת".

הכותרת לטורו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" היא אחת הנפוצות בעיתונות העברית מימי תקומתה: "מעט מדי, מאוחר מדי". ואכן, אין מתאימה ממנה כדי לאייר את אופי הישראלי – לא דווקא של המבצע, אלא יותר של המשקיף. בהיפוך, ניתן לומר כי הציבור הישראלי, אולי מימי יציאת מצרים, רצה שדברים יקרו מהר יותר ומוקדם יותר – הפרעה מובהקת שמקורה בחוסר בגרות, אתנוצנטריות וקושי בדחיית סיפוקים. הבלגה נתפסת כחולשה, התלבטות נתפסת כהססנות, וריסון – כחולשה ופחד.

ברנע מציין כי "הישראלים גילו כמה אמיתות לא נוחות. הראשונה, שלמרות חופש הפעולה של צה"ל, ישראל לא מסוגלת להכריע ארגון טרור קטן, מבודד וחלש. השנייה, שגם מלחמות מוגבלות דורשות מחירים שהציבור הישראלי לא ציפה לשלם ולא שש לשלם. השלישית, הישראלים גילו שאין להם ממשלה. הלכה למעשה, את המערכה ניהל הצבא".

גילוי מצבה ביום ה-30 לנפילת חייל צה"ל רועי פלס, 25.8.14 (צילום: דניאל שיטרית)

דן מרגלית ב"ישראל היום" סבור שלמרות מראית העין של תיקו, נרשם אתמול ניצחון ישראלי על חמאס. הוא מציין כי זהו ניצחון למרות העובדה ש"במונחים של העולם המודרני הניצחון הצבאי מוגבל ותחום, ולמרות שבמלחמת רקטות המובס שותת הדם יורה עד הרגע האחרון, ולמרות התנאים שבהם המציאות מתערבת בתדמית והתקשורת מתחרה בחשיבותה בשדה הקרב".

מרגלית מבדיל בין קבוצת נתניהו, יעלון וגנץ, שהבינו כי "מבצעים צבאיים אינם מסתיימים בפתרון כולל וכי הכל מסתכם בהישג ביניים עד שייפתר הסכסוך היהודי-פלשתיני" – לבין בנט, סער, שטייניץ, אריאל וליברמן, שהעריכו כי "ניתן לנצח את חמאס בזבנג וגמרנו". גישת הראשונים תמיד מכעיסה את הקורבנות, כותב מרגלית, "בין שמשפחות שכולות ובין שביתם נחרב בירי מרצועת עזה. הלב הולך אחרי הזבנג וגמרנו, לא הדעת".

במאמר ב"הארץ" מדבר אבי שילון בשבחי הפסימיסט – הוא בנימין נתניהו – או לפחות בהבנת האופן שבו הוא מיישם את השקפת עולמו. "הפסימיות מגולמת בכך שנתניהו מלכתחילה לא האמין שהפלת החמאס תניב אופציה טובה יותר; ולא האמין שהישראלים יעמדו במאות הרוגים אם המבצע יועמק; וכמובן לא מאמין באבו-מאזן כשותף, או בתמרונים מדיניים מפתיעים הכוללים למשל צעדים לקראת החמאס. החיים מציעים לדידו בעיקר אופציות מאיימות. הטלטלות בעולם הערבי רק מאשרות את אמונתו", מסכם שילון.

ישלמו יותר

כמו בכל פשרה מדינית, יש אלה שישלמו יותר. תושבי חגורת היישובים שסביב רצועת עזה, שאין לחשוד בהם בפינוק או בחוסר פטריוטיות, מביעים אי-אמון בטחוני ומבטאים חשש ממשי מן החיים על גבול הרצועה בחסות פיקוד העורף, בין פצצות מרגמה על הדשא ולסיוטי מנהרות מתחתיו. על-פי "דה-מרקר", חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול, מכריז כי "שנת הלימודים לא תיפתח ואף תושב לא יחזור". לדבריו, שמביא ליאור דטל, גם אם הפסקת האש תחזיק מעמד, שנת הלימודים לא תתנהל במתכונת רגילה.

ביום ההפגזות האחרון ספג חבל אשכול הפגזה כבדה, שבה נפצעו יותר מ-20 איש ונהרגו זאב עציון, "הרבש"צ המיתולוגי" על-פי "ידיעות", וסגנו שחר מלמד, שניהם אנשי קיבוץ נירים. לא בכל מהדורות העיתונים התפרסמו השמות (רבש"צ, כמו רמטכ"ל, הם ראשי-תיבות שהפכו למושג תקני עד כדי כך שבעיתונים אין טורחים לפרט את מקורו: רכז ביטחון שוטף צה"לי).

בין עזה לאשקלון

הנה הצעה לתמצת את המלחמה הנוכחית באמצעות שני תצלומים. האחד, ב"הארץ" בעמ' 4, של בניין רב-קומות שקרס בעזה ומוטל על צדו כשלד לווייתן ענק על קרביו המרוטשים. פינות המבנה הרבוע מזדקרות והופכות למשולשים מחודדים זקורים מעלה, כמעין סוללת טילים. צלם סוכנות הידיעות הצרפתית בחר לצלם את ההרס משפת מקווה שמנוני של מים, דלק או ביוב שנבע אולי מצנרת שנבקעה. לפתע הופך ההרס האדיר בעיני המתבונן לפרודיה על יצירה ארכיטקטונית בת-זמננו שהשתקפותה במים מכפילה את ממדיה ומקנה לה עוצמה של אנדרטה. אם תרצו, משל לחיים האמיתיים והמדומים, אלה שעל הקרקע – ואלה שמתחתיה.

עמודים 4–5 ב"הארץ" (חלק עליון)

התצלום השני, בעמוד הבא, של אילן אסייג, נדוש יותר. מבט מרוחק מגבוה (מגגו של רב-קומות?) אל פינה בשכונה באשקלון. שכונת בתים חד או דו משפחתיים, חדשים יחסית, בלבן או בצבע חימר, מוקפים בצמחייה צעירה ועל ראשיהם גגות רעפים אדומים. מחצית גגו של בית כזה, חד-קומתי, התפרקה למרכיביה. קרשי התמיכה של הגג מגובבים על ערימות רעפים שבורים. למתבונן אין ספק שהבית "ספג פגיעה ישירה", כנאמר בכיתוב, אך הוא עדיין עומד על תלו. אולי לצורך סימטריה (במאבק א-סימטרי) מוזכרת בכיתוב בנשימה אחת העובדה כי "שני רבי-קומות הופצצו בעזה".

קשה לדעת אם שני העמודים עוצבו ככפולה או כל אחד בנפרד, אבל גם ללא הוכחה ליד מכוונת, יכול קורא העיתון לפרוש את העיתון, לעיין בכפולת העמודים 4–5, ועל אף הא-סימטריה החזותית להתרשם מהישגי/כשלי המלחמה.

מה עושות הכלכלות

כשהרקטות רועמות, הכלכלות אולי שותקות, אבל הכלכלונים עסוקים כתמיד. מחשבים הוצאות, אומדים נזקים, מציגים דו"חות ואפילו מגישים סיפורים נוגעים ללב על עצמאיים שחובם תופח, על עסקים שקורסים ועל פיצוי המבושש לבוא – וכל המפעל החשוב הזה נבלע בהמולת הקרב ונתפס לא פעם כמוריד מורל. היום הם ממשיכים להגיש את החשבון לכל אזרחי ישראל, ומשרטטים את מתווה העימות הבא שכבר כאן, המכונה "הקרב על התקציב".

"דה-מרקר" מגדיר את הצדדים למערכה: בנימין נתניהו וקרנית פלוג נגד יאיר לפיד. הקרב הוא על היקף הגירעון בתקציב 2015 – האם יוגדל ל-3.5% (3.4% לפי "כלכליסט"), כדרישת שר האוצר, או ייבלם כדרישת הנגידה ב-3% (שהם שווי תוצר של  31 מיליארד שקל), תוך העלאת מסים. היום ברור כי שיעור גירעון שתוקצב ל-2015, של 2.5%, אינו ריאלי. כיסוי עלויות המלחמה וצורכי מערכת הביטחון לצד ההאטה בפעילות המשק מחייבים העלאה. על-פי מירב ארלוזורוב, בכירים בירושלים מזהירים כי הסכנה הנוכחית היא הורדה בדירוג האשראי של ישראל, דבר שמשמעותו משבר כלכלי חמור.

ח"כ זהבה גלאון, יו"ר מרצ, שמרבים לצטט ב"דה-מרקר", מגיבה בכתבה ודורשת כי לפני העלאה בתקציב הביטחון, תשתמש המערכת הבטחונית ב-6 מיליארד שקל שלא נוצלו ב-2013. עמרי מילמן מדווח ב"כלכליסט" כי דרישות מערכת הביטחון, הנתמכות על-ידי נתניהו, מגיעות ל-20 מיליארד דולר.

מוטי בסוק מדווח ב"דה-מרקר" כי נתניהו הציג בישיבה את הצרכים הצבאיים שיש לספק בעקבות המבצע: "הצורך לפתח טכנולוגיות לאיתור והשמדת מנהרות ולצייד את הטנקים והנגמ"שים החדשים (נמ"ר) במערכת מעיל רוח נגד טילי נ"ט. לדבריו, משתתפים בישיבה טענו כי נתניהו היה מוטה מאוד לצד תקציב הביטחון וניכר היה שהקדיש את הימים האחרונים לנושאי 'צוק איתן'".

מול דרישת פלוג וקנדל להעלאת מסים, טוען לפיד כי לשניים אין ניסיון בעולם העסקי ונקודת המבט שלהם אקדמית – ציטוט המגיע לשער "גלובס". בסוק מצטט את לפיד, הטוען כי העלאת המסים תפגע בהכנסות משקי הבית, בעוד שאלה יהיו צריכים לשמש בשנה הבאה מנוע הצמיחה של המשק.

אמנון אטד טוען בטורו ב"כלכליסט" כי הקיצוץ הרוחבי בהוצאות הממשלה, המוערך ב-1.5 מיליארד שקל ונועד לכסות את הוצאות המבצע עוד השנה, אינו רק אחיזת עיניים, אלא יגרום נזק רוחבי. צעד כזה יפגע במשרדי הממשלה היעילים ויפגע פחות בבזבזנים. אטד תוקף גם את הורדת הריבית האחרונה ל-0.25%. זוהי קרקעית כה נמוכה שכמעט אינה מאפשרת תגובה ביום סגריר אמיתי, לכשיבוא, הוא כותב.

"פלוג משדרת היסטריה; הורדת הריבית צעד לא אחראי" היא כותרתו הראשית של "גלובס" (היסטריה: מהמלה היוונית "היסטרה", רחם). בתגובה לציטוט מפי הבכיר האלמוני, צייץ היועץ האסטרטגי ליאור חורב: "הבכיר שכינה את הנגידה פלוג 'היסטרית' הוא פחדן עלוב ושוביניסט מסריח. חבל ש'גלובס' העניקו לו חסינות בכותרת ראשית. עלוב". נקווה שהציוץ בא מלבו ההומה של חורב ולא בשם לקוח מרוצה.

חנוך לילד

"כל ההבטחות של פירון להורים קרסו. זו לא רק צפיפות בכיתות, זו סכנת נפשות" היא הכותרת לכתבתו של ליאור דטל ב"דה-מרקר", ציטוט מדברי פעילי מחאת ההורים נגד הצפיפות בכיתות. אנשי המחאה מאיימים להשבית את הלימודים.

לדברי אחת ממובילות המחאה, אורטל שניצר, אמנם מונתה ועדה לטיפול בעניין, אך הצעותיה יהיו בנות יישום רק בספטמבר 2015 ובינתיים מחפשים פתרונות נקודתיים, מיידיים. ממשרד החינוך הגיבו בסלסול השגור: "הושג הסכם משותף למשרד החינוך, מרכז השלטון המקומי וארגון הורים הארצי הנותן מענה לשנת הלימודים הקרובה לשביעות רצון כל הגורמים. במקביל מגבשת הוועדה פתרונות ארוכי טווח".

לפי נתוני משרד החינוך, המדינה מפסידה כמחצית מן התלמידים שהיו יכולים ללמוד בבית-הספר התיכון מתימטיקה ברמה של 4–5 יחידות, כותבת מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר". מ-13 אלף נבחנים ב-5 יחידות בשנת 2007 ירד מספר הנבחנים ב-2013 ל-9,000 בלבד. במשרד החינוך מותחים ביקורת על גישתם המגוננת של ההורים: "נותנים לילד ללמוד מה שנעים לו, כמו אמנות".

אור קשתי מביא בהרחבה ב"הארץ" פרטים ראשונים על "תוכנית למאבק בהסתה ובאלימות" שמקדם הנשיא רובי ריבלין. ריבלין כתב למנהיגי התנועה הרפורמית הישראלית: "עוד טרם בחירתי אני שוקד עם צוות יועצים על הכנתה של תוכנית רב-מערכתית למאבק בהסתה ובאלימות שתתרום לאווירה חיובית ואוהדת ותבוא לביטוי בשינוי ארוך טווח של האקלים הציבורי במדינת ישראל". התוכנית נמצאת בשלבים ראשונים של גיבוש והיערכות.

אנטי-דנטייט

בריאן קרנסטון הוא פלא. מגילום דמות הנעבעך הנצחי ב"מלקולם באמצע" הפך, לאחר שנות היעלמות רבות, לדמות האפלה המרתקת ביותר בסדרות הטלוויזיה. הסדרה שבה כיכב, "שובר שורות", הובילה מהפך ביצירה הטלוויזיונית וגרפה כל פרס אפשרי בשנים האחרונות, וגם השנה היא סדרת הדרמה הטובה ביותר. גם הפעם זכה קרנסטון בתואר השחקן הטוב ביותר בסדרת דרמה.

רותה קופפר מדווחת בכתבה על טקס האמי ב"גלריה" ומספרת כי קרנסטון נפגש על הבמה עם ג'וליה לואי דרייפוס (שזכתה בפרס על "ויפ") ושיחזר איתה את האפיזודה המשותפת הקצרה שלהם ב"סיינפלד". קרנסטון הופיע ב"סיינפלד" בתפקיד קטן, כד"ר ווטלי, רופא השיניים ידידה של איליין, שהתגייר כדי לספר בדיחות טובות למטופליו. כשג'רי גילה סימני ביקורת כלפיו, כינה אותו קריימר "אנטי-דנטייט" (anti dentite) – מושג שנטבע לנצח בתודעת צופי הסדרה. ווטלי-קרנסטון ואיליין-לואי דרייפוס, כותבת קופפר, שיחזרו על במת האמי את הנשיקה ההיא. זאת, לאחר שלואי דרייפוס העמידה פנים שהשניים לא שיחקו יחד מעולם.

ענייני תקשורת

אילה חסון (צילום מסך)

איילה חסון מונתה למנהלת בפועל של חטיבת החדשות בערוץ 1. את חסון מינו מפרק רשות השידור וכונס הנכסים הרשמי דוד האן והעורך הראשי הזמני יונה ויזנטל. הבשורה על ההחלטה התקבלה על-ידי העובדים במחיאות כפיים.

בכתבתו של נתי טוקר ב"דה-מרקר" על המינוי הזמני (עד שייבחרו במכרז ראשי הערוץ) זוכה חסון לשבחים מפי יונה ויזנטל. טוקר לא נמנע מלציין כי חסון, על כל מעלותיה, נשואה לאמרגן ומייצג האמנים שי נשר, המיודד עם יונה ויזנטל והפיק בעבר תוכניות רבות ל-yes שהיו באחריותו של ויזנטל שם.

גם במוסף היומי "גלריה" יש ידיעה על מינוי חסון. כנראה עבור אנשי התרבות שאינם קוראים את כל קונטרסי "הארץ".

"נשות שרי האוצר והתשתיות ליהיא לפיד וג'ודי שלום-ניר-מוזס הן נשות תקשורת ותיקות בזכות עצמן", כותב עידו באום ב"דה-מרקר". באום תוהה מה יקרה בחודשים הקרובים, בעת תהליך הפיצול בין זכייניות ערוץ 2 לערוצים נפרדים, איך ואם ישפיעו הדברים על קבלת החלטות בממשלה בנושא. מיקי רוזנטל, היום ח"כ ובעבר יוצר הסרט "שיטת השקשוקה", מתבטא בהרחבה בנושא וקושר בין הנשים המשדרות לדיוני הממשלה שיעסקו בענייני עסקי האחים עופר (מבעלי רשת), מושאי הביקורת בסרטו.

הכתבה ב"דה-מרקר"

"סיקרט מהווה אבן דרך במימוש התפיסה החברתית של העולם הדיגיטלי. היא מאפשרת לקדם תכנים ולא אנשים. היא מאפשרת לקדם נושאים חברתיים, ליצור מחאות מוגנות, להשפיע על המנהיגות ואפילו לתת טיפים בנושאים אישיים", כותב אלון הסגל, נשיא איגוד האינטרנט הישראלי, בעמוד הדעות ב"דה-מרקר".