הליכוד ביתנו

"על בסיס איזה מידע תצביעו בבחירות?", שואלת כותרת המאמר השבועי של גיא רולניק, העורך הראשי של "דה-מרקר", המתפרסם ב"מרקר ויק". "הבוחר הישראלי (וכנראה רוב הבוחרים בעולם) משקיע זמן רב יותר בקריאת ביקורות על מכוניות, סרטים, מניות, נדל"ן, משחקי כדורגל או תוכניות ריאליטי מאשר בקריאת תחקירים וניתוחים על ביצועי משרדי ממשלה ופוליטיקאים. הוא לא עושה זאת מטיפשות או מעצלנות – אלא מסיבות רציונליות לחלוטין", נכתב במאמר. "ההשפעה של אזרח בודד על תוצאות הבחירות קטנה מאוד, ולכן היחס בין ההשקעה בלימוד ובאיסוף המידע לבין התוצאה הופך את ההשקעה הזאת למפוקפקת ביותר", נכתב בכותרת הגג. המאמר, כותב רולניק, הוא ראשון בסדרת מאמרים שיעסקו במידע מהותי עבור הבוחר הישראלי, והוא נפתח בסדרה ארוכה של שאלות על  אודות מערכות החיים במדינה והאופן שבו השפיעו עליהם פוליטיקאים ומפלגות המעמידים עצמם כעת לבחירת הציבור.

"כמובן שהמערכת הפוליטית והתקשורת מתאימות את עצמן לכלל הבורות הרציונלית: הפוליטיקאים ממוקדים בגימיקים, בסיסמאות ובמתן שוחד לקבוצות אינטרסים חזקות, והתקשורת משקיעה פחות ופחות אנרגיות בניתוחי עומק מקצועיים של ביצועי הממשלות או הפוליטיקאים, ויותר ויותר בחדשות רכות, בבידור או בתחקירים שמייצרים דרמות – אבל מביאים מעט מאוד ערך מוסף לבוחר. אז כיצד באמת יצביעו הבוחרים הישראלים ב'בחירות הכלכליות' ב-22 בינואר? כמובן: על בסיס תחושות בטן, הטיות, רגשות הקשורים להיסטוריה האישית של כל אחד מהם והרבה דימויים שיוצרים כלי התקשורת העיקריים", כותב רולניק, ומבטיח שחרף העובדה שהוא מצביע בעיקר על הבעיות, "יש גם פתרונות רבים. כדי לסיים בנימה אופטימית, צריך להוסיף שבשנתיים האחרונות עלו סימנים מבורכים של התעוררות אזרחית, שינוי בשיח הציבורי ועליית מדרגה ברמתו".

כחודשיים לפני הבחירות, כל הכותרות הראשיות של העיתונים מוקדשות להן גם היום. גם היום הן אינן נוגעות למהות, לאותם עניינים שרולניק מכניס תחת הכותרת של "מידע לבוחר" (חינוך, כלכלה, ביטחון, תרבות וכו'), אלא למערכת הפוליטית. למעשה, באופן קבוע וללא יוצאים מן הכלל, העיתונים מתנהלים כאילו קהל קוראיהם בנוי מעסקנים, חברי מרכז ולוביסטים, המתעניינים ברזיהם של הרכבי רשימות ובתמרונים פוליטיים. העיתונות המפלגתית לא מתה בישראל, ביותר ממובן אחד.

הבוקר, לפחות, מדובר בתמרון פוליטי גדול במיוחד, מהדהד, מהסוג שנתניהו וברק הנחיתו בהפתעה על התקשורת פעם אחר פעם בקדנציה הנוכחית, וכזה שכדרכם של תמרונים פוליטיים, מונע על-ידי אופורטוניזם יותר מאשר על-ידי אידיאולוגיה ומבכר את האסטרטגיה על פני המטרה. הכוונה, כמובן, להודעתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ אביגדור ליברמן כי יאחדו את המפלגות שהם עומדים בראשן, הליכוד וישראל-ביתנו, לקראת הבחירות. העילה, לפי הפרשנים: חשש מהפסד אפשרי בבחירות מול תרחישים אפשריים, כמו חזרתו של אולמרט, למשל. העילה, לפי "ישראל היום" וכמה מפרשני "מקור ראשון": הכמיהה לאיחוד והרצון להגביר את המשילות.

"המפץ הימני" היא הכותרת הן על שער "ידיעות אחרונות" והן על שער "ישראל היום". גם בסיקור עצמו נרשמת זהות בין שני העיתונים: בשניהם הוא מכוון מטרה ולא תלוי מציאות. המטרה, כידוע, הפוכה. ב"ידיעות אחרונות", המנהל קמפיין ברור נגד ראש הממשלה, חובטים הפרשנים (מלבד ימני המחמד יועז הנדל) באיחוד המוכרז. נחום ברנע, סימה קדמון, סבר פלוצקר ואיתן הבר מאוחדים בדעתם כי המהלך של ראש הממשלה עלול להביא דווקא להפחתת כוחו, כי הוא יבאיש את ריחו (עוד יותר) וכי הוא עלול ליצור איחוד במחנה השמאל. ב"ישראל היום" תמונת ראי. גם כאן יש עיתונאי-מחמד, מרדכי גילת, המתמרמר על כך שנתניהו חובר למועמד-הנצחי-לכתב-אישום ליברמן (וחומס ממנו עוד דמות שהיתה יכולה לככב בטוריו הפובליצסטיים), גם כאן יש פרשנים המוחאים כפיים למהלך (בהבדל ניכר: למעט דן מרגלית, ב"ישראל היום" הם אנונימיים: אריאל שמידברג, דרור אידר וחיים שיין).

עוד בולטת היום בסיקור בשערי העיתונים הדומיננטיות של הדמויות על פני התנועות שהם מנהיגים, סממן היכר היסטורי, בין היתר, אבל לא רק, של תנועות פשיסטיות. הדבר בולט יותר בעיתונים שאינם מזוהים עם הימין: ב"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מכריזה הכותרת על איחוד של נתניהו וליברמן. רק ב"ישראל היום" וב"מקור ראשון" האיחוד הוא בין הליכוד וישראל-ביתנו. יש להבדלי הסיקור הללו, כמובן, סיבה פוליטית, גם אם אינה דווקא מודעת.

וב"מקור ראשון" מציע אורי אליצור, בטורו השבועי במוסף "יומן", הסבר נוסף לאינסטרומנטליזציה של סיקור מערכת הבחירות, המשך ישיר לטורו שפורסם מיד אחרי ההכרזה על הבחירות, שהודיע כי "יהיה משעמם": "הוויכוח המדיני הגדול שקע ונעלם, אבל המפה הפוליטית ממשיכה להתחלק לגוש השמאל וגוש הימין. גם בתחום הכלכלי-חברתי אין ויכוח אמיתי בין שני הצדדים. המחלוקת שברקע הבחירות היא יותר שבטית מפוליטית".

"איחוד בימין: נתניהו חבר לליברמן", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "ללא יריבים, נתניהו וליברמן בדרך לשליטה ללא עוררין בפוליטיקה הישראלית".

ובינתיים, בדרום

"הפסקת אש בין ישראל לחמאס" (כותרת על שער "הארץ").

"היי דרומה", "הנגב על המפה: ה'לונלי פלאנט' דירג את המדבר שלנו במקום השני ברשימת אתרי הטיול המומלצים ל-2013" (כותרת על שער "ישראל היום").

החברה האזרחית

"בנק ישראל שוקד על עוד מגבלות על המשכנתאות", פותח סבר פלוצקר את טורו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "חששו מובן: ישראל עברה בשלום את המשבר הפיננסי העולמי מפני שהישראלים לא היו אז שקועים עד צוואר בחובות לדיור. לא האזרחים, ולא הבנקים. כעת הם שוקעים".

"וגם: דעיכת המחאה מאפשרת לחברות המזון להשתולל", נכתב בסופה של כותרת המשנה לראשית על שער "מרקר ויק". הכותרת עצמה, "המחירים יעלו וזה יעשה לענף המזון רק טוב", היא ציטוט מהראיון שערכו עדי דברת-מזריץ ושוקי שדה עם האחים עדי ורני צים, שמכרו רשת מרכולים (חצי-חינם) בסכום גדול (350 מיליון שקל).

"חלק גדול מהמלצות ועדת קדמי בתחום המזון אושרו השבוע בממשלה. זה נשמע מבטיח, אבל אין סיבה למהר לקניות בסופר, המחירים שם אינם צפויים לרדת", נכתב בכותרת המשנה לטור של ערן בר-טל, העורך הכלכלי של "מקור ראשון".

"נאומו של השופט נועם סולברג בכנס סיכום שנת המשפט באוניברסיטת חיפה מבשר על עידן חדש בבית-המשפט העליון", נכתב בכותרת המשנה לכתבה הראשית במוסף "צדק" של "מקור ראשון. "סוף לאקטיביזם השיפוטי וסוף לשלטון היועצים המשפטיים. והחשוב מכל: זכויות הפרט חשובות, אך חשובה יותר האחריות". הכותב הוא יהודה יפרח, שהוא גם עורך המוסף "צדק". הכותרת רווית המשמעויות היא "הגנה מן הצדק".

"קבוצת האמנים הירושלמים 'בית ריק' פולשת למבנים נטושים והופכת אותם למרכזי אמנות", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של יהודית שלוסברג-יוגב במוסף "שבת" של "מקור ראשון". "בכך היא מחיה את נקודות העיוורון של המרחב העירוני, חותרת תחת התרבות הקיימת ומציעה סדר חברתי חדש". ראיון אחר באותו מוסף הוא של יעל (פרוינד) אברהם עם "יובל אידו טל, בעל שם העט הקונדסי אוגאווה יוקימיצו", מורה לזן-בודהיזם ש"תירגם שירים קדומים שמעולם לא נולדו".

רגע של נחת

"הלם ברח' התנאים 32 בחולון: השכנים החביבים מהקומה השנייה חשודים בהפעלת מעבדת נפץ בבניין. שכנה נזכרת: 'לפני חודשיים היה פיצוץ במרפסת שלהם ויצא עשן, אבל לא רצינו לקלקל איתם את היחסים'" (כותרת המשנה לראשית, "זמן חולון–בת-ים", מקומון "מעריב").

המהפכה לא תשודר

"אחרי הצלחת 'הומלנד', מתפנה אבי ניר לסכם עשור בראשות גוף הטלוויזיה החזק בישראל", נכתב בכותרת המשנה המפנה לכתבת השער של מוסף "גלריה". הכותרת הראשית, על גבי איור של ניר גבה מצח (עקיצה?), היא "האב הגדול". משחק המלים של הכותרת מכוון כמובן לסדרת הריאליטי הפופולרית והמושמצת "האח הגדול", המשודרת בזכיינית ערוץ 2 קשת, שמנהל ניר. היו בישראל תוכניות ריאליטי לפני "האח הגדול", אבל לא היתה מצליחה כמוה, וכנראה גם לא מניפולטיבית ונצלנית כמוה. המעבר של התדמית הציבורית של ניר מ"האח הגדול", על המשמעויות השליליות, הפשיסטיות, שנקשרו למושג, אל "האב הגדול", על משמעותיו החיוביות, הפשיסטיות, מסכם היטב את המעבר שעשתה העיתונות הביקורתית ביחסה לבידור טלוויזיוני נחות, מגלגולי עיניים צדקניים ועד לגלגולים משותפים בדשא. העצירות בדרך בתחנת הניתוח התרבותי החודר היו אקראיות וקצרות.

הראיון עצמו הוא ראיון טוב, מקצועי, מקיף וכולל חלק מוגדר המוקדש לביקורת על ניר ועל קשת. גילי איזיקוביץ, המראיינת, שואלת את ניר את כל השאלות הביקורתיות הצפויות בריאיון עיתונאי, בלי לוותר על אחת, וניר עונה את התשובות הידועות. הוא עושה טלוויזיה ערכית ומוסרית (מעידים עליו עובדיו), מעניינת אותו יצירה טובה ומקורית (הוא מעיד על עצמו), צריך לחשוב על ההכנסות, את הצופים זה מעניין, אנחנו לא שידור ציבורי, גם את הריאליטי אנחנו עושים הכי טוב.

מבחינה זו, "הארץ" לא עושה הנחות לניר. אבל האמת היא שבעצם הבחירה של "הארץ" להעניק את הבולטות המרבית לטיפול בניר באמצעות ראיון עיתונאי על-ידי כתבת הטלוויזיה, ההחמצה מובטחת מראש. במסגרת הזו אפשר לשאוב מניר מידע מקצועי על חלקו בתעשיית הטלוויזיה (שיכול לעניין אנשי מקצוע אחרים מהתחום) וערפול מהונדס באשר לכל דבר אחר, אבל לא השואבת ולא הנשאב יכולים לייצר אמירה משמעותית באשר לחשיבותו האמיתית של ניר – לא כתעשיין טלוויזיה, אלא כעבריין תרבות –כשהביקורת על ההשחתה הצינית שמוביל ניר באה כחטיבת שאלות בין דיונים על הכנסות ממכירת פורמטים לשיח הרגולציה לאן. כמובן, אפשר להבין את "הארץ". הוא צריך לחשוב על ההכנסות, גם הוא אינו שידור ציבורי, גם את הראיונות הוא עושה טוב.

זו אינה הפעם הראשונה שניר זוכה למנת רהביליטציה ב"הארץ". הפעם הבולטת יותר היתה לפני שמונה שנים, אז התפרסם במוסף "הארץ", ככתבת השער, ראיון עם אבי ניר שערך עורך המוסף. המונח "רהביליטציה", שנשמע, בצדק, אנכרוניסטי לגמרי כשמצמידים אותו לניר במציאות הציבורית של ימינו, היה אז רלבנטי הרבה יותר: ניר אכן נתפס בעיני ציבור מסוים של קובעי טעם כמייצג של תרבות נחותה והרסנית. אחת הדמויות המובילות באותו ציבור, אם לא המובילה בה"א הידיעה (בהקשר של היחס לערוץ 2), היתה מבקר הטלוויזיה של "הארץ" רוגל אלפר. אלפר היה גם, כמובן, עורך המוסף והראיון. אם כן, מעגלים נסגרים כל הזמן. לאו דווקא לטובה.

אגב, אותו ראיון של אלפר עם ניר מזכיר כי במשך שנים הבמה הנחשקת ביותר ש"הארץ" היה יכול להציע למרואיינים בעלי אטרקטיביות כללית (כלומר, מחוץ למגזר קוראי "הארץ") היתה שער המוסף. היום, כאמור, הראיון מתפרסם ככתבת השער של "גלריה". הקשר לשינוי הפורמט של המוסף אינו יכול להיחשב "מקרי בהחלט". שינוי הפורמט נועד להגדיל את ההכנסות, לעניין את הצופים. לפעמים מעגלים נסגרים ממש מהר.

ענייני תקשורת

ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כותב ירון טן-ברינק על סדרת הדגל של אבי ניר וקשת, "חטופים": "מי שדאג לפמפם את ההשוואה בין 'חטופים' ל'הומלנד', פגע בסדרה הישראלית, שנראית עכשיו כמו העתק חיוור של אמריקה".

ב"מרקר ויק" מראיין עידו אפרתי את היועץ הפוליטי לשעבר אלדד יניב, שיחד עם הבמאי רני בלייר הקים את מפלגת ארץ-חדשה ופירסם את תחילתה של סדרת סרטונים החושפת, לכאורה לפחות, את הפנים הלא מחמיאים, אולי גם הפליליים, מאחורי הקלעים של פוליטיקאים ועסקנים. בשני הסרטונים שהתפרסמו עד כה מככב בנימין נתניהו כמי שמשלם ליועציו מדולרים שהוא מחזיק בגרביים ומארגן מימון להפגנות מילואימניקים נגד ראש הממשלה אולמרט בתקופת היותו יו"ר האופוזיציה. עורך-דינו של נתניהו (ושל עוד דמויות המוזכרות בסרטון) כבר איים בתביעת דיבה (כמה אתרי אינטרנט אף נבהלו ממנה ומחקו את דיווחיהם על הפרשה), וכשיניב נשאל על כך הוא עונה "if you want to shoot, shoot".

נתי טוקר ואמיר טייג כותבים באותו מוסף על התהפוכות שעובר "מעריב", שבית-המשפט אישר השבוע את מכירתו (ללא בית-הדפוס) למו"ל שלמה בן-צבי. עוד ב"מעריב": טורם של סגן עורך העיתון שי גולדן ואשתו מיכל אינו מתפרסם במוסף "סגנון". טורה של לילך סיגן עדיין רואה אור במוסף "סופשבוע". בטורו השבועי במוסף "עסקים" חובט יהודה שרוני, לשעבר עיתונאי הכלכלה הבכיר של תאגיד אי.די.בי, במחאה החברתית משמאל: כעת מתברר שהיא לא היתה חריפה מספיק, סתם קרנבל. מה אתם יודעים (אגב, חלקו האחרון של הטור הוא ניצול של דפי העיתון כדי לפתור בעיה ביורוקרטית של שרוני עם חברת הביטוח שלו).

עוד ב"מרקר ויק": אשר שכטר כותב על העתיד האפשרי של העיתונות לאחר שתיחלץ מהמשבר הנוכחי.

היום על שער מוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון": "לייט סטייל; חפיפניקים או אידיאליסטים. דתיות שפויה או דתיות מתפשרת. הרב נוח או הרבנית מוח. מיהם ה'לייטים'? פרויקט מיוחד"; "בלי חשבון; אחד שפתח וסגר, זה שהציץ ונפגע וההיא שאין לה מושג מה זה סטטוס. האנשים שאמרו לא לפייסבוק ונשארו בחיים"; "באה לבקר; אריאנה מלמד לא חוסכת במלים. ראיון מיוחד למוצש"; "ג'יימס מי, כל מה שאתם צריכים לדעת על ג'יימס בונד, מא' ועד ת'"; "אמריקן איידול: עשרה שחקני NBA שצפויים להפתיע אותנו העונה". עורך המוסף הוא אלעד טנא, מי שעשוי להיות העורך בפועל של "מעריב" כשיעבור לבעלותו של שלמה בן-צבי (שייקח על עצמו כנראה את משרת העורך האחראי).

טורו של בן-דרור ימיני ב"מעריב" מוקדש למתקפה על הכותרת הראשית של "הארץ" והכתבה של גדעון לוי, שהאשימו את הישראלים כי רובם תומכים באפרטהייד על סמך תוצאות סקר שהזמין ארגון שמאל, או לפחות על-פי ניתוחם את תוצאותיו. "יש דברים יפים עליהם ראוי לשמור", כותב דרור פויר על השירותרום, אירוע ההתרמה לצה"ל שבוטל, במדורו הקבוע במוסף "G" של "גלובס".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" תופס, כצפוי, טורו של שלמה ארצי את מקום טורו של יאיר לפיד בקדמת המוסף. אל כותבי הטורים של המוסף (תשעה! כולל טור בישול וטור קומיקס) מצטרף חנוך דאום, הכותב, כצפוי, על תרופות פסיכיאטריות. "חמישה שבועות חלפו מאז שמפיק המוסף הזה הודיע לי שעלי לכתוב את הטור האחרון, והעיתון מסרב לשבוק וממשיך להיות משווק", פותח יהונתן גפן את טורו השבועי במוסף "סופשבוע" של "מעריב".