"צוק איתן"

אייקון גדול של כוונת הוא הבוקר האלמנט הגרפי הבולט בחלק העליון של עמוד השער של "ידיעות אחרונות". מדובר בכוונת רב-תכליתית: במבט ראשון היא נראית כמו הפשטה של אלמנט ממשחק מחשב, או סרטון הסברה צה"לי, אך במבט נוסף מתברר שהיא גם האות סמ"ך, האות האמצעית במלה "חוסלו" – הכותרת הראשית של העיתון הבוקר, המוקדשת להתנקשות ישראלית בשלושה מפקדים בכירים בזרוע הצבאית של חמאס.

ארבע כוונות קטנות נדפסות הבוקר בשער היומון המתחרה, "ישראל היום", לצד תמונותיהם של המחוסלים. "חוסל", נכתב ליד הכוונת הראשונה, הניצבת על קודקודו של ראאד אל-עטאר, "מח"ט רפיח". "חוסל", נכתב ליד הכוונת השנייה, הניצבת על קודקודו של מוחמד אבו-שמאלה, "מח"ט דרום הרצועה". "חוסל", נכתב ליד הכוונת השלישית, הניצבת על קודקודו של מוחמד ברהום, "בכיר בחטיבת רפיח". "חי או מת?", נכתב ליד הכוונת הרביעית והאחרונה, הניצבת על קודקודו של מוחמד דף, "ראש הזרוע הצבאית", ששכל שלשום את רעייתו ובנו הפעוט, ואולי גם את עצמו.

הכוונת היא מוטיב חוזר בדיווחיהם של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" על החיסולים האחרונים ברצועת עזה. שלשום, בעקבות נסיון החיסול של מוחמד דף, היא נמרחה על דיוקנו של הטרוריסט רב-המעללים בשער המהדורה השנייה של "ידיעות אחרונות", לצד כותרת ראשית שהבהירה: "המטרה: מוחמד דף". ב"ישראל היום" עשו בה שימוש אגרסיבי מעט פחות – כלומר מילולי. הכותרת הראשית של החינמון קבעה אתמול, בפשטות: "דף על הכוונת". תצלום דמוי פוטו-רצח של הרוצח שובץ לצד שמו. תמונה נוספת של דף בתוך "כוונת", גדולה במיוחד, נדפסה אתמול בשער "ידיעות אחרונות". היום מעטר דיוקנו של דף בתוך כוונת את שער המוסף הפוליטי השבועי של "ישראל היום", לצד המלים חסרות הכיסוי "פגיעה מדויקת".

השימוש שעושים שני העיתונים הנפוצים בישראל באייקון גרפי המשדר התכווננות שקולה, דיוק ועבודה נקייה הוא שימוש מטעה. את המפקדים הבכירים של חמאס לא מחסלים, בדרך כלל, צלפים חדי עין הרוכנים מאחורי רובים מאורכי כוונת. המחסלים הם בדרך כלל מפעילי כלי טיס שלעתים כלל אינם רואים את המטרות במו עיניהם, אלא ניזונים ומופעלים על-ידי אנשי מודיעין.

גם למטוסים, למסוקים ולכלי טיס לא מאוישים יש כמובן כוונות, ואפילו כוונות מדויקות, אך האמצעים שבהם הם עושים שימוש אינם קליעים קטנים ששמו של בן-המוות חרוט עליהם בכתב מיניאטורי, כי אם פצצות כבדות שתכליתן השמדה של משבצת שטח, על כל הנמצא בתחומיה. הביטו למשל במשבצת השטח שבה, על-פי המידע המודיעיני של צה"ל והשב"כ, שהה שלשום מוחמד דף כשניתנה ההוראה לחסל אותו ואת כל סובביו: הבניין הפך במחי הפצצה לבור של בטון כתוש, שממנו חולצו הגופות.

קיומן של אותן גופות, כלומר קטילתם של עזתים שאינם מוחמד דף בפעולה שתכליתה היתה התנקשות במוחמד דף, הוצנע בדיווחים שהתפרסמו אתמול ברוב כלי התקשורת מהזרם המרכזי בישראל, ובכלל זה ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות".

לכל אורך מבצע "צוק איתן" הקפידו עורכיהם של שני העיתונים האלה (ובייחוד עורכי "ישראל היום") להצניע את היקף האבידות וההרס בקרב האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה. בין אם עשו זאת מתוך תפיסה שלפיה הבלטת האבידות וההרס תסייע לצד שכנגד ובין אם עשו זאת משום שחשבו שהמידע אינו מעניין במיוחד את קוראיהם, ההחלטה של עורכי הטבלואידים באה לידי ביטוי בייצור של עיתונים המספקים לקוראיהם תמונה מעוותת של המציאות: לכל אורך המבצע הצבאי נמסר לציבור הישראלי שהאויב נכתש ובורח, אבל בדרך כלל בלי לפרט כיצד בדיוק הוא נכתש ומדוע הוא בורח.

השימוש בכוונות, כאמצעי הסברה גרפי ומילולי, נשען על היגיון פנימי דומה: הוא מבליט רק חלק מהמציאות. אכן, ישראל ניסתה להתנקש בדף ובשלושת המפקדים ההרוגים. זוהי האמת. אלא שמשתמע ממנה גם שקר: הסיכול היה ממוקד. כידוע, הסיכול לא היה ממוקד, והביא למותם של בני-אדם נוספים, ובהם גם חפים מפשע.

המסכלים

האופן שבו הטבלואידים ממסגרים את ההפצצות שנועדו להרוג פעילים מרכזיים בחמאס משרת את שורת בעלי התפקידים האחראים למעשים, מאיש המודיעין, דרך מפעיל כלי הטיס ועד המפקדים הבכירים ונבחרי הציבור שאישרו את הפעולות. במציאות, מדובר באנשי צבא ופוליטיקאים ששקלו היטב אם ראוי לפגוע בטרוריסט בכיר אגב קטילת סובביו, והכריעו בחיוב. על-פי התדמית שהודבקה להם, נראה שמדובר בצוות של מדענים המבצעים פעולות סטריליות שאין מאחוריהן כל קונפליקט.

הקונפליקט הזה אינו עובדה מוכחשת. כך למשל קצין אנונימי בצה"ל, ששוחח אתמול עם כתבי "הארץ" גילי כהן וג'קי חורי, סיפר להם כי בפעולה שבה נהרגו שניים מבכירי חמאס ידעו במערכת הביטחון שיש "חפים מפשע" (כהגדרת "הארץ") ליד האזור שהותקף. אף על פי כן, כותבים כהן וחורי, הוחלט להמשיך במשימה, "שמאזנת בין הבכירים שנמצאים שם לבין הכי טוב שאנחנו יכולים להגיע מבחינת (הפגיעה) בבלתי מעורבים'" (כהגדרת הגורם הצבאי העלום).

אמיר אורן, בכתבה המתפרסמת בהמשך הגיליון, נדרש לפן נוסף של מדיניות החיסולים. "אם נסיון ההתנקשות מן האוויר במוחמד דף התבסס על דו"ח הוועדה שחקרה את המבצע שבו נהרג סלאח שחאדה בעזה, מות ילדיו עשוי לסבך את הדרג המדיני", נכתב בכותרת המשנה.

הדו"ח שבו עוסק טור הפרשנות אינו דו"ח בינלאומי שיש עליו מחלוקת, אלא דו"ח ישראלי רשמי ופומבי שאורן מכנה "המדריך הרשמי והבלתי מסווג של מדינת ישראל לביצוע סיכולים ממוקדים, ספרון של כ-120 עמודים שפורסם כמעט בהיחבא ב-2011".

לפי אורן, ההתייחסויות העמומות של הדרג המדיני לנסיון ההתנקשות בדף משקפות, בין היתר, את "רתיעתם של נתניהו ויעלון, כמי שהפעילו את חיל האוויר, מלשאת באחריות להפרת הכלל שהדגישה ועדת [שופטת בית-המשפט העליון בדימוס טובה] שטרסברג-כהן, בשליחות בג"ץ, בעניין הרג ילד אגב התנקשות מוצדקת באביו".

ב"מעריב" כותב בן כספית על תקרית ידועה מ-2003, שבה שהו יחד בבניין אחד "כל ראשי חמאס". "היו אלה הימים שלאחר ההתנקשות בחייו של סלאח שחאדה, אירוע שבו נהרגו 14 אזרחים, ביניהם ילדים, ונמתחה ביקורת קשה על מוסר הלחימה של צה"ל ועל היד הקלה על הדק הסיכולים הממוקדים", כותב כספית.

באותה תקרית, הוא מציין, נעשה שימוש ב"פצצה קטנה יחסית, של רבע טונה", והמחוסלים בפוטנציה הצליחו להיחלץ בשלום. "היו בקבינט כאלה שדרשו להוריד על הבית ההוא פצצה של טונה. לא לקחת סיכונים. אני מעריך שהיום הדרישה הזאת היתה מתקבלת".

מלה משמעון פרס

"מכריו של פרס סיפרו כי מצב רוחו קודר בגלל המלחמה הנמשכת בעזה והמבוי הסתום בתהליך המדיני" (איתמר אייכנר, "ידיעות אחרונות", השער האחורי, בידיעה על חגיגת יום-הולדתו ה-91 של הנשיא לשעבר. החגיגה הצנועה נערכה במושב בעמק חפר).

מתכת כבדה

"הספידו אותם, קראו להם גרוטאות מיושנות, אמרו שהם דינוזאורים שלא מתאימים לשדה הקרב החדש, אבל הטנקים היו הכוכבים האמיתיים של 'צוק איתן'", נכתב בהפניה לכתבת השער של המוסף השבועי של "מעריב" (בן כספית), המהללת את כוחות השריון של צה"ל. הכתבה עצמה היא ראיון ארוך עם מפקד חטיבת השריון 401, סער צור, שפיקד במבצע "צוק איתן" על "מרכבות הפלדה" ש"פיצחו" את "מחבלי חמאס".

"היתה לנו תאונה אתמול עם הנגמ"ש והיו פצועים, אבל אל תספר להורים. אני מפחד להיכנס עם הכלי הזה לעזה, גם קלצ'ניקוב חודר אותו. זו ממש סכנת מוות", נכתב בגדול במרכז שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". הציטוט לקוח מדברים שאמר לפני מותו שון מונדשיין, חייל שהוכנס לעזה בנגמ"ש לא ממוגן ונספה יחד עם שישה מחבריו מאש פלסטינית.

כתבת השער של "7 ימים" (שוש מולא) היא עוד אחד מהמקרים הלא רבים שבהם מצליחים ב"ידיעות אחרונות" להבליט בעיה או כשל הדורשים תיקון באמצעות שימוש בכלים טבלואידיים קלאסיים. הפעם הכלי הוא הודעות אישיות שכתב החלל לחבריו ולבני משפחתו לפני שנכנס לשטח הרצועה, בידיעה שייתכן כי לא ישוב, ותוכנה של שיחה עם אחיו.

ב"7 ימים" מציגים לקוראים צילומי מסך של אותן הודעות, "פתקים" ששמר על הטלפון החכם שלו ובהם מסרים אישיים, אך מבליטים בשער ובכפולה הפותחת של הכתבה את חששו להיפגע בשל המיגון הלקוי של כלי הרכב שבתוכו נשלח להילחם. ההצצה הצהובה להודעות האישיות של החייל ההרוג משמשת, במקרה זה, כלי שבאמצעותו ניתן לחשוף את הקוראים לבעיה שעליה ביקש להתריע מונדשיין לפני מותו, שאם לא תביא להפקת לקחים, עלולה להביא למותם של חיילים נוספים.

כמו העירום הנשי של "העולם הזה", הפריטה על יצר המציצנות של הקוראים מסייעת כאן לעורכי העיתון להשכיל ולהזהיר אותם. הבלטת המקרה בשער המוסף, בתוך הקונטקסט הראוי לו, תורמת לאפשרות שהכשל יזכה לטיפול. כתבות מהסוג הזה הן אחת ההצדקות המרכזיות לקיומם של טבלואידים עממיים באשר הם.

השיח

"שמת לב שבכל מסיבת עיתונאים שהיתה בתקופה האחרונה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל פתחו בהבעת צער על מות ילדים?", שואל המוזיקאי יהלי סובול את המראיין שלו, נבו זיו, בפתח כתבת השער של מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "גם רונה קינן הביעה צער על מות ילדים", ממשיך סובול, "אבל נראה שמה שמותר לגנרלים אסור לאמנים".

"מבצע 'צוק איתן' לווה בשיח ציבורי אלים ובהסתה פרועה", נכתב בכותרת המשנה של כתבתו של זיו, המורכבת מכמה חטיבות. "שמאלנים נרדפו, ערבים הודרו, מי שסטו מילימטר מהקונסנזוס הוצמדו אל הקיר, והמוזות לא שתקו, אלא פחדו לדבר. האם התרבות הישראלית תצליח לשקם את עצמה, או שהגענו לנקודה שאין ממנה דרך חזרה?".

לפי זיו, יש קשר ישיר בין פגיעה בחופש הביטוי לפגיעה בתרבות, על ענפיה השונים. "כל מי שמבין בשיווק של תעשיית המוזיקה בישראל מבין שהיום הכסף הגדול נמצא בעיריות, בחברות הממשלתיות, בגופי תרבות שממומנים על-ידי הממשלה ובמפעל הפיס, שהעומד בראשו מזוהה עם השלטון", אומר ל"7 לילות" בעילום שם "גורם בכיר בעולם הבידור".

"כל התבטאות קיצונית או כזו שנוגדת את העמדה הרשמית של השלטון עלולה לגרום לביטול של עשרות הופעות בשנה – ימי תרבות, פסטיבלים עירוניים, ימי עצמאות, מופעי קיץ וכו'. לכן אמן שמביע את דעתו מסתכן ובגדול, וזו הסיבה שאמנים לא יוצאים לרחובות וזועקים. אנחנו, כמנהלים וגופי שיווק, עושים כל שביכולתנו להימנע מחיכוך בנושא הזה, ומבקשים מהאמנים שלנו לא להתבטא בנושאים מעוררי מחלוקת", מוסיף אותו גורם.

"ואם האמנים מתעקשים?", שואל אותו המראיין. "הם לא מתעקשים, וגם לא בטוח שאפשר לקרוא להם אמנים. התקופה היא של אמנות שהיא ביזנס, ובביזנס כמו בביזנס – אתה עושה דברים שטובים לעסק שלך, ואת האמנות אתה מביע בשירים", משיב המרואיין, אך מציין: "לא ששם אתה רואה שירי מחאה מטורפים, יותר שירי אחדות ושמחה".

"יותר מפעם אחת ליאור שליין פנה לרשת ואמר שבתקופה כזו יש מקום לסאטירה", אומר לזיו בעילום שם אדם המזוהה כ"גורם מעולם הטלוויזיה". "למרות שהם נורא התבאסו ש'תוכנית קיציס' עלתה והם לא, נראה לי שהם נורא פחדו לעלות עם אורנה [בנאי]. חששו שזה ייראה אליטיסטי", מוסיף אותו גורם. "אם הייתי עכשיו מנהל ברשת, גם אני לא הייתי מעלה את אורנה לאוויר", אומר לזיו "גורם בכיר אחר בתעשיית הבידור", ומוסיף: "גם לה זה לא טוב לעלות בזמן המלחמה".

"לאורך 30 הימים של 'צוק איתן', אמצעי התקשורת הישראליים לא הפסיקו לשאול מדוע תושבי הרצועה לא מעיזים להביע ביקורת על חמאס", כותב זיו בהמשך הכתבה. "הם לא שמו לב שגם פה דעות המנוגדות לדעתו של ראש הממשלה משמאל נתפסות כשיתוף פעולה עם האויב. בעבר זה לא היה כך".

אתגר קרת, שראיון עימו מתפרסם במקביל לכתבתו של נבו זיו ב"7 לילות", אומר לו את הדברים הבאים: "אני לא מאוכזב מאיך שעם ישראל התנהג במלחמה, אלא מההנהגה שלו. איפה שרת המשפטים? ראש הממשלה? שר החינוך? נשיא המדינה? איפה נבחרי הציבור שפשוט יקומו ויגידו – לא בבית-ספרנו?

"לא היה להם את הביצים לעשות את זה כי הפוליטיקאים – הרבה יותר מהאמנים – צריכים להישאר בצד הטוב של המצביעים שלהם, והם, יותר מכולם, מפחדים מטוקבקים כסחניים. חשוב שגם הם יבינו שרוח הזמן העכורה הזאת מייצרת מצג שקרי, כי הרוב העצום של האנשים לא שותפים לה, כולם כאן מגיבים למיעוט קטן וצעקני".

"סרטן ההתבוללות"

"רוב הישראלים נגד נישואים בין-דתיים", מודיעה כותרת על שער "הארץ", המתבססת על סקר שערך העיתון בקרב כלל הציבור הישראל. על-פי הסקר, 72% מהנשאלים היהודים השיבו בחיוב לשאלה "כיהודי, האם היית פועל למניעת חתונה של בן משפחה עם ערבי?" (מקרב הנסקרים בני הציבור הערבי השיבו 54% בחיוב לשאלה: "האם היית מתנגד לקשר של קרוב משפחה עם בן דת אחרת?").

במרכז כפולת האמצע של "המוסף לשבת", המוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות", נפרשת תמונתם של גבר ואשה, מורל ומחמוד מנסור, שהמחאה שעוררה חתונתם העלתה על פני השטח את הסוגיה שנבדקה בסקר של "הארץ". כתב המוסף עודד שלום נפגש עם השניים, ערבי מוסלמי ויהודייה שהתאסלמה, ושמע מהם על התפתחות הקשר ביניהם. "אנחנו בסך-הכל שני צעירים מיפו שהתאהבו", נכתב בכותרת.

"על ארגון להב"ה שמעו רק בשבוע שעבר", כותב שלום. "לא ידענו מי הם", אומר לו מנסור. "באמת שלא היה לנו מושג. אחרי יומיים הבלגן עבר מהפייסבוק לטלפונים של קללות ואיומים. קיבלתי מאות שיחות, ואני לא מגזים, מאנשים שהתקשרו לקלל אותי – שתמות, מוות לערבים, שתעשה תאונה. ישר החלפתי מספר".

"סרטן ההתבוללות המתפשט בחברה הישראלית עבר סוף-סוף בדיקת סי.טי. התוצאות העגומות הביאו למתקפה מכוערת על התעוזה של ארגון להב"ה להכריז בפומבי שיש בעיה ושהגיע הזמן שהיא תונח על השולחן", כותב ב"מקור ראשון" חבר-הכנסת לשעבר מיכאל בן-ארי. בן-ארי, חסיד מוצהר של הרב מאיר כהנא, כותב כי לא הופתע לנוכח "מקהלת המגדפים המחרפת ומגדפת את להב"ה", ויוצא נגד "מלים ריקות מבית-המדרש של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה'" (מו"ל אתר זה). על מנכ"ל ארגון להב"ה, בנצי גופשטיין, אומר בן-ארי: "ברור לי שהוא צודק".

העמדה שמביע בן-ארי אינה רק עמדה של כותב טורים אורח בעיתון בעל זהות ימנית מוצהרת. נראה שהיא העמדה המערכתית. העורך הראשי של "מקור ראשון", חגי סגל, מקדיש גם הוא מלים לארגון להב"ה ומאבקו בהתבוללות, וגם למכון הישראלי לדמוקרטיה, אף שהוא מצהיר כי אין ברצונו לעסוק בנושא.

סגל זהיר יותר במלותיו. את אבי הכלה, שהתנגד לנישואים, הוא משווה לטוביה החולב, ומטיח בקוראיו: "האם טוביה החולב היה גזען? לפי הרוב המכריע של כוהני המוסר פה, בהחלט כן". על ההפגנה נגד חתונתם של בני-הזוג מנסור כותב סגל כי היא "אינה קשורה לגזענות", ומביע תהייה בנוגע לאפשרות "למחות נגד נשף ההתבוללות הזה" בדרך אחרת. על משתתפי ההפגנה הוא אומר כי "חלקם אולי אינם אניני ניסוח, אך רובם המכריע אינם גזענים". אם כך מרשה לעצמו סגל לקבוע, לא נותר אלא להסיק כי הוא מכיר אישית כל אחד ואחת מהם.

מלה מבן-דרור ימיני

במדורו השבועי ב"המוסף לשבת" חולק הפובליציסט בן-דרור ימיני עם קוראיו תיאוריית קונספירציה. "אפשר להניח שכמו החוליגנים מ'תג מחיר', גם החוליגנים של להב"ה זוכים למימון נדיב ממקור אנטישמי או אנטי-ישראלי כלשהו. אולי קטאר ואיראן. הן משקיעות בגופים מהסוג הזה בסביבה הקרובה שלנו", הוא כותב, אך משכיל להוסיף הערת אזהרה: "ואם אין עדיין מימון כזה, אז זו השקעה בטוחה".

מדד שרה

את ראש עמ' 11 של "ידיעות אחרונות" כובשת ידיעה על הסכם פשרה שנחתם בין הנהג לשעבר של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, לבין מעסיקיו. "הפיצוי לנהגה של שרה נתניהו: 150 אלף שקלים", נכתב בכותרת האדומה, התופסת את רוב רוחב העמוד. הכתבים, איתמר אייכנר וטובה צימוקי, מזכירים כי הנהג, ויקטור סרגה, איים להגיש תביעה בטענה שהועסק "בשכר רעב של כארבעה שקלים וחצי בשעה". לידיעה נלווים תצלומים של בני הזוג נתניהו, ותצלום נוסף, קטן יותר, של הנהג.

נוסף לפיצוי הכספי, מדווחים כתבי "ידיעות אחרונות", יוחזר סרגה לעבודה במשרד ראש הממשלה. הכתבים מציינים כי "גורם המקורב למשפחת נתניהו" מסר להם "תגובה רשמית" שלפיה "משפחת נתניהו לא שילמה אף לא שקל אחד לעובד זה בשום שלב", אף שבידיעה נכתב שהפיצויים יינתנו מתקציב המדינה ומתקציבה של חברת הקבלן שדרכה הועסק הנהג.

הסכם הפשרה בין הנהג למעסיקיו נחשף אמש במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, על-ידי הכתב לענייני משפט גיא פלג. זמן קצר לאחר שידור החשיפה דווח על ההסכם באתר "הארץ", וגם באתרי החדשות "וואלה" ו-ynet ובאתרים נוספים. הבוקר מגיעה ההתפתחות גם ל"מעריב", שם מתפרסמת ידיעה קצרצרה בנושא (אבירם זינו) בעמ' 8.

ב"ישראל היום", העיתון היוצא לאור באדיבות פטרונו של ראש הממשלה נתניהו, לא מתפרסמת היום ידיעה כלשהי על ההסכם – לא כזו המתמצתת עבור הקוראים את חשיפת ערוץ 2, ולא כזו המנגחת את העובד הסורר, שהצליח לגרום למעסיקיו רבי הכוח להתקפל. אם ישאלו את העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב, מה פשר ההחלטה העריכתית, הוא ודאי יזכיר כי התחייב להציג בפני הקוראים את "האמת, ישר ולעניין", ולא את "כל האמת, ורק את האמת".

בעיתון האח של "ישראל היום", "מקור ראשון", בחרו גם כן שלא לעדכן את הקוראים במידע, וכך גם באתר האינטרנט של העיתון המגזרי, nrg.

מוסף נולד

לעיתון "מעריב" מצורף השבוע מוסף חדש, שכנהוג בעיתון החדש-ישן, נושא שם ארוך ולא ממש קליט: "מעריב תרבות – המדריך" (או "מעריב המדריך – תרבות"). אם לשפוט מהגיליון הראשון, נראה שהמוסף הופץ לציבור לפני תום הבשלתו. הכפולה הראשונה של "מעריב תרבות – המדריך" סוקרת בפני הקוראים את "העשירייה הפותחת" של אירועי התרבות, אך נראה שהיא מורכבת ברובה, אם לא כולה, מקומוניקטים משוכתבים. הטקסטים בלתי חתומים, ולא נראה שהושקע בהם מאמץ עריכתי רב.

שני העמודים הבאים כוללים את שני הטקסטים החתומים היחידים בקונטרס: סקירה של מופעי פסטיבל הג'אז באילת (בארי דייוויס) וסקירה של מופעי הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים (מקסים ריידר). שני הכותבים ממליצים על האירועים בפה מלא ("גם השנה פסטיבל ג'אז בים האדום מציע מוזיקה משובחת לכל הטעמים"), ואולי בפה מלא מדי ("כשמדובר על פסטיבל כל-כך רב-גווני וכל-כך איכותי [...] מובטח שכל בחירה שתעשו תהיה מוצלחת"). בסיום ההמלצות מופנים הקוראים לרכוש כרטיסים באתרי הפסטיבלים.

הכפולה הבאה מורכבת מלוח מופעים חיים קצר וחלקי, בעיצוב ששמישותו נמוכה ובעריכה רשלנית. כך למשל, בחלק המוקדש לתיאטרון, מוצע לקוראים ללכת להצגה "המאהב" על-פי ספרו של א"ב יהושע, או להצגה "כולם רוצים לחיות" מאת חנוך לוין, אך ללא ציון התיאטרון שבו ניתן לצפות בהן (בשני המקרים, בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב). תקצירים נוספים לוקים באותו כשל בסיסי. לוח המחול השבועי כולל חמישה מופעים בלבד, ולוח האמנות אינו סוקר תערוכות המוצגות בגלריות. לוח הופעות הפופ והרוק נושא, משום מה, את הכותרת "מוזיקה קלה". שאר המוסף מורכב מלוחות הקרנה ושידורים.

עיתונים ומוספים חדשים נוטים להשקיע מאמצים מיוחדים בגליון הבכורה, הקובע במידה רבה את הרושם הראשוני שיותירו על קוראיהם. אם לשפוט על-פי הגיליון הראשון של מדריך האירועים של "מעריב" (עורך: אלמוני), נראה שהמוסף החדש הזה יוצא דופן מבחינה זו.

בעושר ובפירוט של מתחריו, לוחות האירועים המקוונים, ניתן להתחרות באמצעות חיקוי אותם עושר ופירוט (מהלך שהיה דורש תועפות של נייר, והעלות בהתאם), או באמצעות תהליך עריכה שישים לו למטרה לקבוע סדר יום תרבותי ולהאיר עבור קוראיו פינות שאליהן לא היו יכולים לגשת בלעדיו. כרגע, "מעריב תרבות – המדריך" הוא מוצר עיתונאי ארכאי, הנכשל בכל המישורים: המידע בו מועט, שמישותו נמוכה וסדר היום שלו אינו קיים.

ענייני תקשורת

עיתונות מגויסת. ב"מקור ראשון" מביא הכתב הצבאי יוחאי עופר את תגובותיהם השליליות של גורמים צבאיים עלומים לטרמינולוגיה שבה נעשה שימוש בכתבה שפורסמה ב"במחנה", בטאון צה"ל. "כתבת העיתון מירב וייס פתחה את הידיעה, שעסקה באנשי מינהלת התיאום והקישור ביהודה ושומרון, במלים 'כשעיני המדינה נישאו לרצועת עזה במבצע 'צוק איתן', בערי אזור יהודה ושומרון אנשי המינהל האזרחי פעלו מול האוכלוסייה הפלשתינית, שכאבה את סבלם של אחיהם הפלשתינים ברצועה", כותב עופר.

"אנשי צבא שקראו את הכתבה זעמו על ציון 'סבלם' של הפלשתינים", מוסיף הכתב, ומצטט מדבריו של גורם צבאי אנונימי הטוען כי מדובר בניסוח "בעייתי ושנוי במחלוקת".

האויב מאזין. "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שנוקב הבוקר בשמו של הקיבוץ שבו התפוצץ אתמול פגז מרגמה והביא לפציעתו של גבר ששהה בגן ילדים. ב"ידיעות אחרונות" אף מגדילים ומציינים את שמו של הגן. בכל יתר העיתונים מסתפקים בדיווח שלפיו התקרית אירעה בגן ילדים באחד מיישובי המועצה האזורית אשכול.

זכות הציבור לדעת. "בשם הפרטיות, יותר פסקי דין מתפרסמים ללא שמות הצדדים", מדווחת רויטל חובל בשער "הארץ". "יש היום רוח גבית מבית-המשפט העליון לאנונימיזציה של פסקי דין, ואפילו ברמה הגלובלית ניתנה החלטה שמעגנת את הזכות להישכח בעניין גוגל", אומר לחובל חבר אנונימי בוועדה בראשות השופט בדימוס יצחק אנגלרד, שמונתה כדי לגבש איזון בין הזכות לפרטיות לזכות הציבור לדעת.

"יש היום קונסנזוס בין חברי הוועדה שהמידע בפסקי הדין שמתפרסמים אלקטרונית צריך להיות מצומצם, במקרים שאין בהם עניין ציבורי. השאלה שדנים בה כעת היא אם איסור פרסום השמות יישאר היוצא מן הכלל או יהפוך לכלל", מוסיף אותו גורם.

טראש. בעמודי החדשות של "מעריב" מתפרסמת היום ידיעה בלתי חתומה על תוכנית הריאליטי "האח הגדול". "יש לכם שאלה לחמישיית הגמר? כתבו לנו והמתמודדים יענו", נכתב בכותרת, מעל סמליל התוכנית. "אז למי מהם אתם רוצים להפנות שאלה?", נכתב במשפט הסיום של הידיעה.

הנוער. במוסף "7 לילות" כותבת ציפי שמילוביץ על "Vice – חדשות לדור ששונא חדשות", חברת תקשורת שהוקמה כמגזין באמצע שנות ה-90 וסיימה, נכון לעכשיו, כ"תאגיד מדיה חובק עולם בשווי שני מיליארד דולר (פי שישה מה'וושינגטון פוסט') ועם בעלי-בית מיליונרים".

"זו צורת הגשת חדשות שנתפרה לעולם צעיר שמצלם את החדשות שלו בעצמו באייפון, שמזמן איבד את היכולת להבחין בין תוכנית ריאליטי לריאליטי ושמתעב את תקשורת המיינסטרים", מסבירה שמילוביץ לקוראי עיתון המיינסטרים הישראלי "ידיעות אחרונות".

קבוצת Vice זכתה לאחרונה לליטרה של ויראליות עם שידורו של סרט תעודה על ארגון המדינה-האסלאמית בסוריה ובעיראק, שצולם במחיצתם ובהשתתפותם הנלהבת של פעילי ארגון הטרור הפונדמנטליסטי.

"אנשים רואים צילומים שנראים כמו סדרת אקשן ומתמכרים – תגיד, מתי הפרק הבא?", כותבת שמילוביץ. "הבעיה היא שזו באמת המציאות, וכשהדברים האלה מוגשים בלי קונטקסט, חלק גדול מהם הופך למשהו שנראה כמו טיול מאורגן להרי סינג'אר, שם טובחים ביזידים, ראית איך ההוא הוריד לו את הראש?! עיתונאים ותיקים כבר הכריזו שזה 'יותר ג'קאס מעיתונות'. ועדיין, על המשקל, מדובר בבשורה טובה שמביאה חומרים שהתקשורת הממוסדת לא מסוגלת – ואולי גם לא רוצה – להראות".

"הפסאדה של האנרכיסטים שמשנים את העולם ממרתף בברוקלין היא בדיוק כזו – פסאדה", נכתב בפסקת הסיכום של הטור. "הם יודעים איך לשחק את המשחק, איך לקרב את הקהל ההיפסטרי הזועם על המכונה. אבל בשלב הזה השאלה היא לא אם הילדים יבינו שהם חלק ממנה, אלא מתי". "ההיפסטר החדש", נכתב בהפניה האינטרנטית לטור האופנה של סהר שלו ב"גלריה", "הוא ג'יהאדיסט או ניאו-נאצי".