מן הזיג אל הזג

בין אם הפסקת האש הופרה ("מעריב"), קרסה ("ידיעות") או התמוטטה ("הארץ"), עיתוני הבוקר שוב עורכים את התמרון השגור ומבצעים פנייה מהירה מן הזיג אל הזג; מן הכמיהה החדשותית לשגרה המתוקה אל ההיערכות להסלמה על כל המשתמע מכך, בעיבוי מערך הדיווח ובגיוס מהיר של אוגדות הפרשנים. זריז מכולם היה אלוף במיל' אליעזר (צ'ייני) מרום, ששובץ לשתי עמדות קרב במקביל, בחדשות הטלוויזיה (ערוץ 10) ובעיתונות המודפסת ("מעריב"). "לכוון לראש" היא הכותרת למאמרו, הגורס כי כדי להשיג הרתעה צריך להציב איום ברור ומעשי על חייהם של כל ראשי חמאס.

דווקא המהדורות המרכזיות של חדשות 2 ו-10 היו הראשונות להשתמש במלה "קריסה", כאשר שש נפילות בבאר-שבע, נתיבות וחבל אשכול בשעות אחר הצהריים הכניסו את "חדשות 2" למקלט המהדורה הרציפה. באותן שעות היו שייחסו את הירי ל"ארגונים סוררים".

בעקבות השיגורים הללו באה פעולת חיל האוויר נגד כ-25 מטרות, שעל-פי הראשים המדברים והידיים הכותבות לא היו "איכותיות" – משגרים ומאגרי נשק – והיו מעוטות נפגעים (ארבעה פצועים). יוסי מלמן מסביר ב"מעריב" כי פרשנים ציניים מכנים תקיפות כאלה "תקיפות נדל"ן". תקיפות הנדל"ן של אמש נועדו אפוא לגרום נזק לרכוש אך לא להרבות בנפגעים, ותכליתן "להעביר את המסר לצד השני בלי להרגיז אותו יותר מדי". ואז, בסביבות 11 בלילה הרעימו הטילים "בשטחים פתוחים" בגוש דן בשפלה ובירושלים והתאימו את מצבה של הפסקת האש להגדרה המוקדמת שהוענקה לה – קריסה. וכל זה, עדיין, ללא החוליה החסרה.

בית ברפיח לאחר שהופצץ על-ידי צה"ל, 20.8.14 (צילום: עבד רחים ח'טיב)

על "החוליה החסרה" רוב העיתונים המודפסים אינם מצליחים לדווח בבהירות, אלא בצורה עמומה ומרומזת: כותרתו הראשית של "ידיעות", המבשר הלאומי שיודע לכופף סוד, דרמטית: "צה"ל תקף בעזה מטרה יוצאת דופן". תגובת חמאס לתקיפה זו הובאה בכותרת ההמשך וחידדה את ההנחה שמדובר בחיסול: "ישראל פתחה את שערי הגיהנום כשפגעה פגיעה משמעותית וחריגה בבית בעזה".

ב"הארץ" הועלתה לכותרת המשנה של הידיעה הראשית המלווה את "התמוטטות" המו"מ העובדה שבתקיפת צה"ל נהרגו פעוטה ואשה. מה להבלטה זו, שואל הקורא החשדן, מול מאות ה"בלתי מעורבים" שנקטלו עד כה? את התשובה ניתן יהיה למצוא רק במהדורה הדיגיטלית. את הרמז אפשר למצוא בעמ' 2, בהמשך לדיווח של כתבי העיתון: "לפי עדויות מעזה, כלי טיס של חיל האוויר פגע בבית ללא התרעה מוקדמת".

וכאילו כדי להוכיח שלא רק המו"מ קרס, אלא גם הסוד נפרץ, "ישראל היום" נותן במהדורה הדיגיטלית של הבוקר (מהדורה שנייה, 02:30) את הסיפור כולו כמעט ללא עכבות: "דף על הכוונת", מכריז החינמון בכותרתו הראשית. ובכותרת הגג מובלטת הודעת חמאס: "ישראל ניסתה לחסל את מוחמד דף". המרכאות מדגישות שמדובר בטענת חמאס – כאילו הסרת המרכאות משמעותה נטילת אחריות מצד העיתון למהימנות הטענה – ומבקשות להרחיק את נסיון החיסול מאשרור של עיתון ישראלי.

הציטוט "דף על הכוונת" מתחבר – או מוביל – לתגובת חמאס בדבר פתיחת שערי הגיהנום שמובאת בהמשך. מהי, אם כן, משמעות המרכאות בכותרת הראשית עצמה? לא ברור. הלוא מוחמד דף נמצא על הכוונת זה שני עשורים. ואולי זהו הקונספט: משפט סתמי שמישהו תמיד יכול לומר, ועצם אמירתו ברגע נתון מרמזת על מה שקורה.

כיוון שרק בסביבות 01:30 התפרסמה הודעת חמאס, טריות המידע שבערימת העיתונים נגזרת משעת סגירת המהדורה. מהדורת "ידיעות" שבידי, חרף הרמיזות שבה, איבדה משמעות מיד עם פרסומה. מי שרוצה את המהדורה העדכנית נאלץ לחפשה בעמוד הפייסבוק של העיתון.

אליעזר (צ'ייני) מרום במדי צה"ל, 8.11.07 (צילום: מיכל פתאל)

לנוכח נתוני הזמן האלה, אפשר לקרוא מחדש את טור הפרשנות של האלוף במיל' צ'ייני מרום, שכותרתו "לכוון לראש" אומרת הכל. האם צ'ייני ראה את הנולד, כיוון לדעת מתכנני הפעולה או ידע על כך מראש? לא ברור. בפועל, טור הפרשנות הופיע אמנם בעמוד הראשון, אך מוקם שני בין שלושת הטורים שהעיתון בחר להבליט, נתון המלמד ש"מעריב" מיהר לסגור את המהדורה ואולי לא ידע איזה חומר נבואי נפל בידיו. אם צ'ייני ידע יותר מזה – על-פי הפרסום נראה שלא חלק זאת עם עורכיו.

הבוקר, כשסדר העניינים מתברר, עליית המדרגה בעימות נראית אחרת. המטחים הכבדים וארוכי הטווח למרכז הארץ ולירושלים הם תגובה "גיהנומית" לנסיון החיסול הממוקד, ולא ל"תקיפות הנדל"ן". המדרגה האסטרטגית אינה בירי הספורדי של חמאס ולא בתקיפות השגרתיות, אלא בנסיון החיסול מן האוויר של מוחמד דף, שהסתיים בקטילת אשתו ובנו.

עיון בכותרות הראשיות של עיתוני האתמול מלמד עד כמה הן מיהרו להחמיץ. "הארכה בדרך להסכם", מכריז "ידיעות" של אתמול, ו"הארץ" של אתמול אופטימי ממנו: "התקדמות במגעים להסכם קבוע". יותר משאלת לב מתמונת מציאות. דווקא "מעריב", שנותן כותרת אינפורמטיבית – "ישראל הסכימה להאריך את הפסקת האש ב-24 שעות" – לא צריך ללעוס הבוקר את נייר העיתון של אתמול.

ברוח זו נאחל לעצמנו שתתגשם תחזיתו של יוסי מלמן והמשבר לא יימשך יותר משבועיים. הוא מזכיר לנו ששנת הלימודים בפתח, והרי צריך לארגן מחדש את העמודים הראשונים לקראתה.

דֶף של שלשום

המהפך הלילי תפס את כלי התקשורת בחדרי ההלבשה. רק פשטו את מדי הקרב ועלו על אזרחי, וכבר הם ממהרים ללבוש אותם לקראת ההמשך. עיתוני היום משקפים את רגע הביניים הזה שבין מבצע מתגלגל לשגרת חולין. אמנם כמה עמודי חדשות פונו לקליטת אירועי המשבר המתפתח, אבל סדר היום הקודם עדיין מבצבץ.

הנה למשל פרשת הדלפתה של "המצגת הסודית". יו"ר סיעת העבודה בכנסת איתן כבל דורש חקירה שתכלול "פוליגרף גם לרה"מ", מדווחים יובל קרני, איתמר אייכנר ועקיבא נוביק ב"ידיעות אחרונות", ואריק בנדר ב"מעריב". כדאי להציע פרס למוצא אותה ב"ישראל היום".

בנימין נתניהו, ישיבת קבינט, 30.12.12 (צילום: עמית שאבי)

ייתכן שמחר הסיפור יישטף וייעלם, אבל היום הוא עדיין מחזיק מעמד. מדובר, כזכור, במצגת מסווגת שהציגה צמרת צה"ל בפני הקבינט על אודות המחיר הכבד שידרוש כיבוש עזה "בהרוגים, בכסף ובהחמרת מצבה הצבאי והדיפלומטי של ישראל". המצגת דלפה לאודי סגל, ושודרה ב"חדשות 2" בעיצומו של המו"מ בקהיר.

הפרשן הצבאי של "הארץ" אמיר אורן הוא שהעלה את הנושא לסדר היום, במאמר שפירסם ביום שני וכותרתו "החפרפרת של דף". "בעיני אנשי הביטחון", כתב אורן, "הסקופ של סגל הוא גם המודיעין של דף [...] אילו התברר שמידע כזה מגיע משמאל, היו מתארים אותו כסכין בגב לוחמים". אורן מציין כי שימוש (הדלפה) במידע סודי בעת מהלך צבאי או מדיני הוא תופעה מוכרת עוד לפני כהונות נתניהו, אבל מייחס לראש הממשלה שימוש עקבי בו.

המטרה הפוליטית ברורה – לנטרל את הקולות הדורשים את כיבוש הרצועה ולפעול ישירות מול דעת הקהל הישראלית. אבל כשהדברים נעשים במהלך משא-ומתן בעת הפסקת אש, כמוהם כאיתות הרגעה לחמאס: אנחנו לא באמת מתכוונים לכבוש את עזה – דבר שאוטומטית מקשיח את עמדתו. כבר במאמרו דורש אורן מן היועץ המשפטי וינשטיין לחקור את ההדלפה – מקרה נדיר שבו עיתונאי פועל להעדפת השיקול הבטחוני על חופש העיתונות – ואיתן כבל פנה אתמול לווינשטיין בדרישה זהה.

בעד ונגד בבית-העלמין

דילמת החריגה מאחדות המצבות לחללי צה"ל, שתובעים בני משפחת החייל לי מט, כך ששמות אחיו יוכלו להיחרט עליה לצד שמות הוריו, עלולה לייסר אותנו ימים רבים. יש היגיון ממלכתי רב באחדות הצנועה והשוויונית שבין המצבות, אך זו מתנגשת ברצונן של משפחות הנופלים לבטא את עצמן.

קל, יחסית, לפתור בעיות תלויות תקציב או מנגנון ביחסים בין הצבא למשפחות. כך מסתמנת הכרה בחבֵרוֹת של חיילים שנפלו ובזכותן לקבלת סיוע נפשי ולשיקום. אבל דילמת המצבות קשה מכולן. היא טעונה ברגשות, וכל פשרה שתושג בה תשמש תקדים למקרים הבאים. "הארץ" בחר לסקר את הדילמה מנקודת הראות של יחסי הפרט עם המנגנון. על-פי דיווחה של שירלי סיידלר, ב-2006 הומלץ להכירה בזכותה של המשפחה לחרוט את שמותיהם של אחים על כרית המצבה, אך זו מתגלגלת בין ועדות ולא יושמה.

אדם ניצב לצד קברו של חייל שנהרג במלחמת יום-כיפור. בית-העלמין הצבאי בהר הרצל (צילום: אורי לנץ)

ב"ידיעות" בחרו לאחוז בקרני הדילמה במסגרת הפינה היומית. השאלה היא "האם צריך לאשר את בקשת משפחתו של החייל לי מט ז"ל להוסיף את שמות אחיו למצבה?". "לאבל אין מסגרת אחידה", מנמקת מרב בטיטו את תמיכתה בבקשה, ומקלה על עצמה בנימוק שהבקשה אושרה עקרונית בעבר, ונותר רק להתגבר על הקשיים הביורוקרטיים.

איתן הבר מסביר עד כמה חשובה ומכובדת היא האחידות. הוא מתאר בתי-עלמין של צבאות שונים ומסביר כי הנדיבות והרגישות של המדינה כלפי משפחות החללים הן תופעה ייחודית. עם זאת הוא מציין כי "עצימת העין של משרד הביטחון הפכה חלקות צבאיות מסוימות ללונה-פארק". גם הבר מציע לאפשר למשפחות להנציח את הבן כרצונן, אבל בתוך מסגרת אחידה של רצועת שיש הנוספת לקבר. גם הבר מקווה שהדילמה תיפתר בהסכמת המשפחה לפשרה זו.

החייל שמנע נזק אגבי

עיתוני ישראל מבכים את מותו בגיל צעיר של מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר אל"מ עודד ראור. "ידיעות אחרונות" נדיב מעיתונים אחרים בהקצאת השטח, אך מחמיץ הזדמנות להבליט נקודה חשובה. אפשר לעסוק במותו המאוד מוקדם (בשנתו, ככל הנראה מדום לב) מהיבטים שונים. "ידיעות" בחר להדגיש את פולחן הכושר ופחד המוות המלווה גברים במיטב שנותיהם. כותרת המשנה מצטטת מדברי החברים: "אם זה קרה לעודד, שתמיד שמר על כושר, זה יכול לקרות לכולנו". אחת משתי התיבות המצורפות לכתבה עוסקת ב"מוות פתאומי", כאילו היה זה מוות בעריסה של תינוקות: "לא תמיד מופיעים סימנים מקדימים".

ההיבט השני, דמותו של ראור, קצת מוצנע והולך לאיבוד בים הטקסט (של יוסי יהושוע). ראור, שהשתתף במבצע חיסול אבו-ג'יהאד בתוניס ב-1988, ייזכר כמי שנמנע, תוך סיכון עליון, מחיסול "בלתי מעורבת". כך מספר יהושוע בגוף הכתבה, מפי אחד הלוחמים: "ראור, שבדיוק חזר אז מקורס קצינים, היה בכוח שפרץ לבית. תוך כדי פריצה הוא נתקל בבתו של אבו-ג'יהאד בהפתעה, בחושך, פנים אל פנים. הוא בקלות יכול היה לפתוח באש, אבל לא עשה את זה".

לטוב ולרע

מאוחר בליל ה-20 באוגוסט 1993 נחתמו באוסלו הסכמי העקרונות עם הפלסטינים על הסדרי ביניים של ממשל עצמי – התשתית להסכמי אוסלו. "ידיעות אחרונות" מציין מלאות 21 שנה לחתימה, ואיתן הבר כותב: "האירוע, לטוב ולרע, היה מהפכני ביחסים עם הפלסטינים אחרי מאה שנות טרור ודמים".

געגועים לקיסינג'ר

פרופ' זאב צחור מקדיש את מאמרו בעמוד הדעות ב"ידיעות" לפרופ' הנרי קיסינג'ר, היסטוריון שזכה לקדם את מחקריו ורעיונותיו בלב הזירה הפוליטית העולמית, כיועץ לענייני ביטחון לאומי לנשיאי ארה"ב וכשר החוץ בממשל ניקסון. על-פי קיסינג'ר, ניתן לנהל שיחות שלום פוריות באחד משני מצבים: "כאשר אחד מהצדדים מודה בתבוסתו, או כששני הצדדים משוכנעים בנצחונם".

"לימים תיאר קיסינג'ר עד כמה קשה היה להסביר לגולדה שהסיכוי לשלום עם מצרים מותנה בכך שמצרים תהיה משוכנעת שהיא זו שניצחה במלחמה וכבודה שנרמס במלחמת ששת-הימים הושב. במלחמות המזרח התיכון למדנו, כתב קיסינג'ר, שלא ניתן לקיים משא-ומתן בין צד מנצח לבין צד מושפל. הסיכוי לשלום קיים אפוא בין שני מנצחים".

במאמר שכותרתו "שלום של הרתעה", המתפרסם ב"מקור ראשון", כותב הרב שלמה אבינר באותו נושא, אך מזווית אחרת: "גם אחרי מלחמת ששת-הימים האויבים ישבו בשקט. וכן מלחמת יום-הכיפורים היוותה עבור אויבינו מפלה שלא תשוער, כיוון שניצחנו על אף היתרון האסטרטגי של התקפת פתע, כך שכבר 29 שנים שהאויבים אינם מעיזים להתקיף אותנו. הרי לך שההרתעה פועלת".

געגועים לחסן ולפישר

כמעט כמו קוביית קרח על המצח הקודח, כך נראה הפרסום (הבלעדי) שמסרה המשטרה ל"חדשות 10", מפגישת אלון חסן ועו"ד רונאל פישר. הכמיהה ליום חולין שגרתי כמעט עוררה געגועים לדרמה שנשתכחה: חסן מפעיל מצלמה נסתרת במאמץ להפליל את פישר. הנה קטע לדוגמה, באדיבות "מעריב", שהקדיש את עמ' 18 לפרסום התמליל:

"חסן שואל: ומה מבטיח לי שאם אני אתן להם את הכסף, שהם לא יעבירו את זה? ופישר ('אני מדבר איתך כמו שאני מדבר עם עצמי באמבטיה בלי בגדים') משיב: תקשיב, זו התחייבות. ההתחייבות היא שהפרשות של הבוררות ושל מישהו... הם יכולים אולי לחקור אותך, אבל לא יהיה מזה כתב אישום, לא יהיה מהן כלום. הן יומתו. אתה יודע מהעיתונות, אני מייצג הרבה בני-אדם. אתה חושב שכל אדם שנכנס לפה אני מציע לו פתרונות? אני צריך לדעת בלב שלי, לא ב-100%, ב-101%, שהבן-אדם שאני עושה איתו, תולשים לו את... הציפורניים שלו, והוא לא מדבר. בסדר?".

חיפה חלוצה

ראש עיריית חיפה יונה יהב, מתוך סרטון בחירות, ספטמבר 2013

עיריית חיפה נרתמת למאבק באנורקסיה. שני שלישים מעמ' 22 ב"ידיעות" הוקדשו לבשורה המשמחת: מאוקטובר תיאסר הצבת שלטי חוצות שבהם מצולמים דוגמניות ודוגמנים הסובלים מתת-משקל.

נגד אנורקסיה ולמען אכיפת החוק בנושא זה פועל סוכן הדוגמניות עדי ברקן. אבל מה לזה ולחיפה? ובכן, ברקן שוחח עם ראש העיר יונה יהב, וזה הבטיח לפעול לאכיפת החוק בעירו. יהב הוגדר על-ידי ברקן "ראש עיר אמיץ, עם חזון", ופועלו בעניין הוגדר כ"מהפכה עולמית".

חיפה זכתה להגדרה "חלוצה" ולכותרת ענק: "עיר לדוגמה". תל-אביב תישאר כנראה "עיר לדוגמנית".

אמסטרדם עדיף

"רוב המשפחות המטיילות בהולנד לא נוהגות להקדיש זמן רב לביקור בעיר הבירה שלה, אבל אמסטרדם היא עיר ידידותית להפליא". פתיח מוזר לכתבת תיירות על תשע אטרקציות באמסטרדם, שעליה חתומה גלית עדות. נראה כי פחד בית-הדין הבינלאומי נפל על עורכי המגזין היומי ב"מעריב", שכן האג אינה מוזכרת כלל בכתבה.

ענייני תקשורת

לכתבה של שחר שקלש-הלווינג, "הכותרת של אתמול", מוקדשים שלושה עמודים במוסף היומי של "מעריב". הכתבה עוסקת בבית-הספר לעיתונאות כותרת, הנמצא בסכנת סגירה לאחר 24 שנות פעילות. צבי יחזקאלי, בוגר כותרת ומרצה בו, אומר: "כולם רוצים יותר זמן מסך ופחות עבודה קשה". רפי מן, המרצה בכותרת בכל שנות קיומו, מוסיף: "סגירתו היא לא רק אירוע עצוב, אלא גם מטריד. לא רק המודל העסקי של התקשורת קרס. גם בית-הספר שתרם לביסוס התשתית המקצועית של העיתונות נמוג. דווקא בשעה שהוא נחוץ עוד יותר".

בתחתית מדור הדעות של "מעריב" מופיעה פסקה תחת הכותרת "ארגון להב"ה מבהיר". הארגון מבהיר כי אבישי בר-ישי, שהוגדר אתמול ב"מעריב" כאחראי ההסברה של הארגון וצוטט כאומר "היטלר צדק, אבל התבלבל בעם. אנחנו הגזע הנבחר" וכו', "אינו אחראי ההסברה של הארגון, ודבריו אינם מקובלים על הארגון".