במהלך המבצע האחרון בעזה, ובמיוחד בימי "השלב האווירי" שלו, התגלה נמל תל-אביב כדימוי האולטימטיבי לתקשורת התל-אביביוּת הזחוחה, ובמשתמע – כמטונימיה לעיר כולה. ניידות השידור של ערוץ 10, למשל, התמקמו בנמל דרך קבע כדי לספר לישראלים פעם אחר פעם כיצד בתל-אביב ממשיכים לחגוג ואיך שום דבר לא ירחיק את התל-אביבים מהבירה שלהם ומהקניות שלהם – אפילו לא טילים של חמאס או חיילים הרוגים.
אפשר לטעון שהיה זה ניסיון תעמולתי מכוון של התקשורת להראות לחמאס עד כמה העורף חסון. ראיה לכך ניתן למצוא בדיווח החוזר ונשנה של שידורי החדשות בערוץ 10 ו-2 על כך שהם משודרים בלייב גם בטלוויזיה של חמאס, חזרה שכמו חגגה את העובדה שהשדרנים רואים את תפקידם לא רק בדיווח, אלא גם בעיצוב דעת הקהל העזתית. אם כן, להראות תל-אביבים זחוחים זה להראות לחמאס שאנחנו חזקים ושאנחנו לא מפחדים מהטילים שלהם.
ואולם, לבחירה לשדר מנמל-תל אביב יש תפקיד כפול. נוסף לאפקט ה"מחסן" שהשידורים אמורים ליצור כלפי חוץ, יש להם אף אפקט כלפי פנים, הפעם מן הסוג המפלג והמקטב: העצמת הסטיגמה השלילית כלפי תל-אביבים, שהם, כידוע, חבורה של שמאלנים בוגדים, האדישים לסבל של תושבי הדרום והחיילים.
מילא אם היו מציבים את ניידות השידור סמוך לאותם מעוזים של "השמאל הבוגדני" (למשל שכונות הצפון הישן או לב העיר – אם להסתמך על מפת התפלגות קולות בבחירות האחרונות לכנסת). אולם הבחירה בנמל תמוהה ביותר: מדובר באזור בילוי תחום, כמו חיצוני לעיר, שמושך בעיקר תיירות פנים, הרחוק מאוד מלהיות מעוז של תל-אביביוּת.
בהכללה אפשר לומר שהנמל הוא הדימוי הרווח של הלא-תל-אביבים על אודות תל-אביב: מתחם בילוי סטרילי ומעוצב שמתפקד כמעין הטרוטופיה – מרחב של אחרוּת. מראהו המסודר, המעוצב והאולטרה-תיירותי אמור למכור דימוי מזויף של העיר למי שאינו מכיר אותה. העירייה, אגב, מטפחת במאמץ רב את הדימוי הזה, בהקימה עוד ועוד מתחמים כאלו, שבפועל מוחקים אט-אט מהתודעה את "תל-אביב של היומיום", זו המורכבת, בין היתר, גם ממדרכות מלוכלכות, בעיות חניה, זיהום אוויר חמוּר וג'וקים, שלא לדבר על תושבים קשיי יום שאין להם כסף מיותר להוציא במתחמים הללו.
עיתונאי "הארץ" גדעון לוי (צילום: גדעון מרקוביץ')
תימוכין לזרותו של נמל תל-אביב למרקם העירוני ניתן למצוא בהחלטתו של שר הפנים גדעון סער לאפשר פתיחה של עסקים בשבת בתל-אביב אך ורק באותם מתחמי בילוי – נמל תל-אביב, מתחם התחנה ושרונה. גם מבחינתו אלו אינם נחשבים תל-אביב, אלא מין אקס-טריטוריה שאין מניעה לפתוח את שעריה בשבת, מעט בדומה למתחמי הקניות ביגור או בשפיים. עיר שמחוץ לעיר.
והנה, על הרקע הזה, מפתיעה מאוד בחירתו של גדעון לוי – מבכירי הפובליציסטים של "הארץ" ומי שאמור להציג לנו תמונת מציאות אלטרנטיבית, כזו החורגת מהתעמולה של תקשורת המיינסטרים – לתאר את ההכחשה הישראלית של המציאות העגומה בעזה באמצעות אותו הדימוי בדיוק: תל-אביבים זחוחים בנמל תל-אביב. נדמה, בהקשר זה, שההיצמדות לדימויים שחוקים המשמרים דפוסי חשיבה שבלוניים אינה נחלתו הבלעדית של מחנה פוליטי זה או אחר.
בחירה זו של לוי, למי מכם שחושד, אינה מקרית. בראיון שהעניק לכתב התוכנית "60 דקות", בוב סיימון, ב-2012, בחר (או למצער הסכים) להתראיין במתחם התחנה, ובמשתמע לאשרר פעם נוספת את דימויה של תל-אביב המתחמית הסטרילית והמנותקת. באורח פרדוקסלי משהו, בחירתו של לוי להתראיין על אודות המציאות העגומה של הכיבוש בבית-קפה במראה פסבדו-אירופי במתחם הכי לא-ישראלי בישראל רק מנציחה את הדימוי של תל-אביביות מנותקת – דימוי שיש לו לכל הפחות חלק מסוים בטינה הציבורית כלפי לוי.
אבל לא רק מיקום הראיון רלבנטי לעניין זה, אלא גם הדברים שנאמרו בו. בדומה לטור שכתב השבוע, גם אז התלונן לוי על כך שהתל-אביבים יושבים כל היום במסעדות ובבתי-קפה תוך התעלמות מופגנת מהכיבוש (בלי לתת את הדעת על כך שזה בדיוק מה שגם הוא עושה באותם רגעים – יושב בבית-קפה), וסייע לבצר את הדימוי החד-ממדי של תושבי עירו.
בוב סיימון מראיין את גדעון לוי לתוכנית "60 דקות" (צילום מסך)
ניתן אפוא להיווכח שגדעון לוי, שמנסה בטוריו ובכתבותיו מהשטחים לאתגר את הדעות הקדומות של הישראלים ביחס לסכסוך, מטפח בה בעת סטריאוטיפים מזיקים ביחס לתל-אביבים – כאלה שרק מעצימים את הקיטוב ובעקיפין את השנאה לשמאלנים, שנאה שרק מרחיקה אותנו ממציאות של הסדר מדיני.
וכך חוברים להם המיינסטרים והאוונגרד התקשורתי יחדיו, ומבססים את המיתוס של תל-אביב כעיר שתושביה נהנתנים, מנותקים וציניים, תוך התעלמות מכעיסה מהעובדה שתל-אביב היא גם העיר שבה התרחשו לאורך כל זמן המבצע ההפגנות המשמעותיות ביותר (נגדו ובעדו), שבהיותה המטרופולין היחידה בישראל, היא מנקזת אליה פעילות פוליטית וחברתית ענפה, יותר מבכל מקום אחר בארץ, ושבמהלך המבצע עסקיה חטפו מכה לא פחותה מערים אחרות בארץ.
אלא שבדמיון העיתונאי הקולקטיבי, המשותף ללוי ולערוץ 10, הדימוי הפרסומאי הסטרילי והכוזב של תל-אביב – עיר הצריכה וההנאות הבלתי מוגבלות – החליף את המציאות הממשית של העיר, זו עם הג'וקים, ההפגנות, האלימות, העוני ושאר גורמים פורעי סדר. כמעט מיותר לציין שמי שנהנים מכך הם עיריית תל-אביב בראשות חולדאי (שלוי, אגב, נתן לו את קולו), יזמי הנדל"ן ושאר גורמים כלכליים. יש להם הרי עוד הרבה דירות יוקרה למכור.