מאבק ההישרדות המתמשך של בית-הספר לעיתונאות כותרת הגיע לשלב האחרון עם התפטרותו של דודו גלבוע, המנהל, ועם ההודעה כי לשנת הלימודים הקרובה לא יתקבלו תלמידים חדשים וכי כספם של אלה שנרשמו יוחזר. זהו סיום עצוב ל-24 שנות פעילות מבורכת להכשרת עיתונאים בתחומי העריכה, הכתיבה והשידור.
להבדיל מעיסוק אקדמי בחקר התקשורת, שבו מתמחים בהיבטים המחקריים של העיתונאות, כותרת התנהל כסדנת הכשרה מעשית: עיתונאים ותיקים מביאים את יסודות הפרקטיקה והאתיקה של העיתונאות לשיעורים ומנחילים אותם לתלמידים במסגרת סדנאית. ההבדל בין כותרת, שפועל בשמונה השנים האחרונות מבניין החוג למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב, לבין החוג לתקשורת, הפועל בשכנות, הוא כהבדל שבין בית-ספר למשחק לחוג לתיאטרון. אם בוגרי בית-הספר לתיאטרון מעלים מחזה לסיום הכשרתם, בוגרי מסלול העיתונאות הכתובה בכותרת מוציאים לאור מגזין שכתבו, צילמו וערכו. את התיזה המעמיקה על מצב המגזינאוּת יכתבו בחוג השכן.
"מי קורא עיתון יומי?"
דוד גלבוע, עד לאחרונה מנהל כותרת (צילום: "העין השביעית")
בשנת הלימודים 2009–2010 העברתי בבית-הספר כותרת קורס שנתי שנושאו "כתיבה ועריכת מגזין". לפני ישב אוסף מרשים של אנשים צעירים שהיו יכולים, אני מניח, להצטיין בכל תחום אקדמי. המשותף לרובם היה הדחף לפעול בתחום התקשורת, תחום אנרגטי ומוחצן. מקצתם ניחנו באותו הבהוב סקרני שאנו נוטים לכנותו "היצר העיתונאי".
ובכל זאת, רק מעט ידיים הורמו בתגובה לשאלת הפתיחה שאני שואל בתחילת כל קורס: "מי מנוי על עיתון יומי?". גם העונים המעטים בחיוב הכירו, כמתברר, עיתון יומי ממרחק מסוים וקיימו עימו קשר בלתי מחייב. אם בתקשורת חזותית בבצלאל התשובה הקבועה שקיבלתי לשאלה היתה "אף אחד", ובין תלמידי תואר שני בתקשורת באחת המכללות שבהן לימדתי התשובה היתה "אחד" – תלמידי כותרת סיפקו תשובות פרטניות יותר. כמה מהם ראו את העיתון בסופי-שבוע אצל ההורים, אחרים דיפדפו בו בקפה. רוב התלמידים הסתפקו במהדורות המשודרות, באתרי חדשות, בטורי ברנז'ה וברשתות החברתיות שצמחו במהירות. הכיוון שאליו פונה העיסוק בעיתונאות היה ברור כבר לפני עשור.
באתר כותרת מופיעה רשימה של 399 בוגרים לדורותיהם, ובהם שמות בולטים שרובם מן העיתונות המשודרת, בעיקר טלוויזיה. הרשימה אינה מעודכנת, ובמיוחד דרוש עדכון לרשימת התפקידים המיוחסים לבוגרים. רבים מהם אינם עוסקים בעיתונות כלל, אלא בתקשורת מסחרית.
הנה, מי שמוזכרת כעורכת ב"הארץ" פירסמה את עצמה בעבר הלא-רחוק כמי שיכולה לכתוב "כתיבה עיתונאית, שיווקית, קופירייטינג, קידום אתרים, שדרוג עבודות אקדמיות, תרגומים והגהות". 11 איש בלבד מרשימת הבוגרים מוצגים כאנשי "הארץ", שיעור עגום כשלעצמו. רק חמישה מהם מחזיקים היום בתפקיד בעיתון, איש מהם אינו נמנה עם בכירי המערכת. עשרה בוגרים בלבד מוצגים כאנשי "ידיעות אחרונות", שניים מהם "לשעבר". בין השמונה הנותרים בולטים הכתב הצבאי יוסי יהושוע, בעלת הטורים מרב בטיטו והמשנה לעורך העיתון, אלון גולדשטיין. הנה, כותרת בכל זאת שולט.
מסלול גרילה בפנימייה הצבאית
כותרת הציע לימודי תעודה בעיתונאות לבעלי תואר ראשון (מסלול שנתי) ותוכנית משולבת בלימודי תואר ראשון במדעי החברה (תלת-שנתי, שקוצר באחרונה, בעקבות הרשמה נמוכה, לדו-שנתי). גם אם שמו של כותרת נכרך בעיתונאות מיום היווסדו ב-1990 על-ידי דב יודקובסקי המנוח, בשנים האחרונות הציע בית-הספר גם תוכנית להכשרת יועצי תקשורת ואנשי יח"צ, בשיתוף עם איגוד יועצי התקשורת ויחסי-הציבור בישראל.
תוכנית להכשרת יועצי תקשורת ואנשי יחסי-ציבור בבית-הספר כותרת (צילום מסך)
הקושי במימון לימודי עיתונאות לצד האטרקטיביות של מקצועות התקשורת שאינם עיתונאות והיכולת של בעלי משרדי היח"צ והייעוץ התקשורתי לתמוך בתוכנית הם שהולידו את האנומליה הזאת. עיתונאים צריכים להכיר את האויב, ובמובן הזה מפגש היכרות עם עולם הדוברות והיח"צ הוא כלי הכרחי בלימודים, אבל הפעלת תוכנית מקבילה כזאת כמוה כפתיחת מסלול ללימודי גרילה בפנימייה צבאית. מבט ברשימת בוגרי המסלול לעיתונאות מלמד עד כמה נשחקו ההיצעים לעבודה עיתונאית. רבים מהבוגרים עוסקים על-פי הגדרתם בדוברות, הפקה, תחקירנות (שיחה טלפונית מקדימה עם מועמדים לשידור, לא לבלבל עם עיתונות חוקרת), יצירת תכנים ועריכתם, פיתוח תכנים, עריכת פרסומים, ניהול רשתות חברתיות, הכוונת כוח-אדם במדיה וכמובן ייעוץ תקשורתי ויח"צ.
האדרנלין שבהפקה התקשורתית
אפשר לראות את הדלדול בהרשמה למסלול העיתונאות בכותרת כשלב מתקדם במשבר העיתונות שאנו שרויים בו; תופעה הנגזרת מחולשת העיתונים ואי-יכולתם להבטיח יציבות תעסוקתית ולהעניק קידום מקצועי למצטרפים אליהם. החדשות היומיומיות על אודות עיתונאים הנשחקים בין קיצוצים לצמצומים ולפיטורים מרתיעות כוחות חדשים מלבחור במקצוע. היצר העיתונאי מתעל עצמו לאפיקים חלופיים, כמו לאדרנלין שבהפקה התקשורתית, הרכה אך תובענית – ולעתים אף מסעירה. בוגרי המחזורים האחרונים מספרים שכמעט כל מי שנרשם ללימודים בכותרת, התקבל.
רועי שוורץ (צילום באדיבות המצולם)
עמיתי אבנר הופשטיין, בוגר המחזור הרביעי של כותרת והיום מרצה לעיתונות, מתאר את כותרת של אמצע שנות ה-90 כמוסד ששררה בו אווירת יצירה הדומה לזו שבבצלאל או בסם שפיגל, והקבלה אל שורותיו עוררה כבוד והערכה. כותרת נהנה אז מתמיכת קרן ברטסלמן, תאגיד המו"לות הגרמני, ויכול היה להרשות לעצמו לסנן כמה מן הפונים אליו.
רועי שוורץ, ממצטייני הבוגרים שסיימו ב-2008–2009, הוא אחד מאלה שעשו זאת, והיום הוא עורך בדסק החדשות ב"הארץ". עם כל ההערכה להכשרה ולידע שרכש בכותרת, את הכניסה לעולם העיתונות הוא חב למלגה בת חצי שנה שקיבל בתום לימודיו ואיפשרה לו לצבור ניסיון מעשי בסוכנות הידיעות הגרמנית ד.פ.א. לדבריו, "כל עוד תחנת גלי-צה"ל קיימת, אף בית-ספר חיצוני לא יכול להתחרות בה ובניסיון שהיא מקנה לחיילים המשרתים בה".
עוד סיפור הצלחה הוא רונן בר, ממצטייני הבוגרים שסיימו ב-2009–2010. בר נבחר לשמש אחד משני עורכי מגזין סוף-השנה של המסלול התלת-שנתי. כחבר באנונימוס, הקדיש בר את עבודת הגמר שלו לנזקים הסביבתיים שמחוללות החזיריות של אעבלין. הוא בוסס בבוץ, צילם בהסתר פיזור פסולת, זיהום קרקע והטלת פגרים בשטח הפתוח.
רונן בר (תצלום באדיבות המצולם)
עם סיום הלימודים ולאחר סבב חיזור על פתחי המערכות, התקבל ל"כלבוטק", שם עבד כשנה. משם עבר לדסק התחקירים של ערוץ 10 והגיש כפרילנסר ל"כלבוטק" את סדרת התחקירים שעוררו הדים ושינו מציאות: המתת אפרוחים והתעללות בבעלי-חיים מועדים לשחיטה בזוגלובק ובמותג הבשר של תנובה אדום-אדום. על האחרון זכה בפרס "העיתונאי הצעיר 2012" של כותרת. היום הוא עובד כתחקירן בתוכנית "המערכת" שמגישה מיקי חיימוביץ'.
על אף הישגיו המרשימים, רק בשנתיים מתוך ארבע השנים הללו עבד רונן בר באופן סדיר בהיקף של משרה מלאה. בשאר הזמן השתכר כפרילנסר. על אף ההערכה שהוא רוחש לידע ולכלים שרכש בשלוש שנותיו בכותרת, הוא אינו בטוח שההשקעה היתה מוצדקת. "נרשמים לתוכנית האמינו משום-מה שהדבר יקל עליהם ביצירת קשרים בתעשייה, דבר שהתברר כלא משמעותי", הוא אומר. "הקורסים האלה לא נועדו לעזור לך להיות עיתונאי, אלא אמורים לאפשר לך להיות עיתונאי יותר טוב. הם אמורים להציע הכשרה מקצועית ולא הכשרה לצורכי קידום. דריסת הרגל הראשונית בתעשייה היא לא הבעיה. מן הבחינה הזאת, ייתכן שצריך היה להידפק על הדלתות כבר אז וללמוד תוך כדי עבודה מעשית".
הכשרה בתנועה
"ללמוד תוך כדי עבודה מעשית", זו היתה התפיסה ב"הארץ". ההעדפה ברוב המקרים היתה לקבל לעבודה מועמד ללא ניסיון, שיש לו בקיאות בתחום ידע מסוים – משפטים, כלכלה, מדעים – על מי שבא מקורסים לתקשורת או לעיתונאות. ההנחה היתה שיש ב"הארץ" די ניסיון בהכשרת עיתונאים ועורכים תוך כדי עבודה.
"הארץ" גייס מועמדים בעלי ניסיון משני מקורות עיקריים – מבין יוצאי גל"צ והמקומונים. שדות הגיוס הטובים ביותר היו מקומוני הערים הגדולות, שנהנו בשנות ה-90 מפריחה כלכלית ומקצועית. העיתונות העירונית הצמיחה דור עיתונאים שאפתן ואמיץ. במקביל יוצאו מגל"צ, אשף המיונים וההכשרות, בוגרים מנוסים, חרוצים ומקצועיים – גם אם לעתים קונפורמיים מדי – שהשתלבו בעיתונות האזרחית בעמדות בכירות. "הארץ", ככל ארגון עיתונאי גדול, ידע לקלוט את יוצאי גל"צ לצד יוצאי המקומונים, להנחיל להם את רוח הארגון, לחברם לאתיקה המפעלית ולתת בידיהם את כלי העבודה הנדרשים.
הכניסה לבניין תחנת גלי-צה"ל ביפו, 2013 (צילום: "העין השביעית")
לעיתונים ותיקים כ"הארץ" או "ידיעות אחרונות" יש מורשת ברורה שמעבירים מאות עובדים מדור לדור. זהו נתון המקשה על גופי הכשרה חיצוניים להתחרות בעוצמה הלוגיסטית ובידע המקצועי הנצבר ומונחל בתוך העיתון עצמו. כך גם בחברות החדשות בערוצי הטלוויזיה המסחרית, שצברו ותק ורבבות שעות שידור, וכך גם ברשתות השידור הגדולות, קול-ישראל וגלי-צה"ל.
אך בעוד שרשות השידור מתפרקת, ועימה מתפוררים כוחות ההכשרה וההדרכה, גל"צ משכללת את מערך המיון (עשרות בודדות מהיצע של אלפים רבים בכל מחזור) וההדרכה בקורסים. בתוך כך, עם מות המקומונים והיחלשות בתי-הספר לעיתונות ולתקשורת, הופכת התחנה הצבאית למונופול אבסולוטי על מערכי ההכשרה וההדרכה. את תורת העיתונות הגל"צית סופגים החניכים הצעירים – ואלה משתחררים ככתבים וכעורכים מיומנים ועתירי ניסיון ומוכרים לכל, נישאים ברוח ומפיצים את הבשורה הגל"צית ומטביעים אותו בחומר הגנטי של העיתונות שבחוץ, הכתובה ובעיקר הטלוויזיונית.
הנה תיאוריה שדורשת אישוש מחקרי: הגל הרציף של שידורי החדשות בטלוויזיה בחודשי שני המבצעים האחרונים אינו מזימה תקשורתית או הברקה מסחרית, אלא העתקה של הגל-הפתוח הרדיופוני של הימים ההם. זה מה שיודעים בגל"צ לעשות הכי טוב: להזין את הרצף, ואין כמו גיא סודרי וגולן יוכפז כדי להפליא בכך.
פטוֹר ממורשת
ובכן, כותרת נסגר. אבל זו בעיה משנית לנוכח האילוצים הכלכליים הגורמים אפילו למוסדות העיתונות הוותיקים למעול במורשתם. הצורך בתנועת גולשים חזק מן המורשת, הצורך במפרסמים ונותני חסויות חזק מן האינסטינקט העיתונאי הבסיסי: להפריד תוכן מערכתי מתכנים פרסומיים. בתוך הצער על כותרת אסור לשכוח כי הסכנה הגדולה לא באה מן המוסדות השמרניים שהוזכרו לעיל.
חלקים הולכים וגדלים של עיתונות הרשת מורכבים מאתרי חדשות ואתרי נישה מעין-עיתונאיים. כל אחד מאלה מייצר לעצמו מיני-מורשת עצמאית. כמה מהם, המופעלים על-ידי יוצאי העיתונות הממוסדת, מאמצים את המורשת שעליה גדלו. אחרים פוטרים עצמם כליל ממורשת. הם זה הארגון וחוקיהם הם חוקיו – ובמלים אחרות, המורשת המקצועית הולכת וקטנה כגודל מגבלותיהם.
הסעיף שנשכח
וזאת ההזדמנות לבכות את החמצת ההזדמנות להכניס לחוק תאגיד השידור הציבורי סעיף מינהלתי ותקציבי חשוב: הקמת מערך הדרכה והכשרה לעיתונאי הגוף החדש. סעיף כזה היה יכול לשמש סכר רב-עוצמה בפני השטף האנרכי שאת ראשיתו אנחנו מרגישים כבר היום, ובוודאי יתעצם. זו היתה הזדמנות לבנות מורשת חדשה על חורבות הישנה, שקמה על הבסיס הנוקשה של השידור הבריטי שלאחר מלחמת העולם השנייה; מורשת שתכיר ביתרונות העיתונאות החדשה, ותכיר גם בצורך למשמע אותה, לשקם את ערכיה שנשחקו ולהפיץ את תורת העיתונאות הטהורה בכלים חדשים.
ואולי זה לא מאוחר מדי. עדיין אפשר להקים גוף כזה בהקצאת משאבים מתוך התקציב הכללי של תאגיד השידור. כפתיחה, הנה אדם אחד לפחות שבוודאי ישמח לכך. "אתה יודע מה תהיה בעוד 15 שנה?", אני שואל את רונן בר.
"עיתונאי", הוא משיב באופטימיות מרגיעה.