הצפייה ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות בחודש האחרון מסלון דירתי באזור השרון היתה חוויה מוזרה למדי. מצד אחד, אזעקות פילחו שוב ושוב את האוויר, מעידות כי טילים ששיגר חמאס עושים את דרכם אל כיווני. אך מצד שני, מעולם לא ראיתי על המסך את משגרי הטילים. למעשה לא ראיתי חמושים כלל בעזה, אמצעי לחימה או כני שיגור. במשך חודש שלם ראיתי חיילים ישראלים וטנקים ברצועת עזה, אבל אפילו לא איש חמאס אחד – רק מראות אדירים של הרס וחורבן. וכמובן, המון נשים וילדים.

מי, אם כן, שיגר יותר מ-3,000 טילים לעבר ישראל, הרג כ-70 ישראלים ופצע מאות מהם? ומדוע לא ראינו אף איש חמאס על המסך?

התאחדות העיתונאים הזרים בישראל (FPA) פירסמה שלשום גינוי חריף לחמאס ברצועת עזה וטענה כי עיתונאים זרים נחשפו בזמן המלחמה להטרדות ואיומים בצורה "בוטה, בלתי פוסקת, כוחנית ויוצאת-דופן". קדמו להודעה הזאת כמה עיתונאים זרים, שעם עזיבתם את עזה תיארו את המאמץ הניכר שעשה חמאס כדי לשלוט באופן מלא בכל תמונה או דיווח שיצאו מהרצועה. אנשי חמאס מנעו מעיתונאים וצלמים לתעד פעילות צבאית בזמן הלחימה, או אפילו להראות פצועים חמושים, משום שמבחינתם המאבק על התודעה היה חשוב לא פחות מהמאבק בשדה הקרב. מודעים היטב לחשיבותם של דימויים בישראל ובעולם כולו, עשו אנשי חמאס כל שביכולתם כדי להציג את רצועת עזה כקורבן חסר הגנה וישע.

גבריאלה ברבאטי, לדוגמה, כתב איטלקי של רשת הטלוויזיה TgCom24, צייץ עם צאתו מהרצועה בסוף יולי: "יצאתי מעזה, הרחק מנקמת חמאס". הוא הפריך את הטענה הפלסטינית שלפיה עשרה ילדים נהרגו בהפצצה ישראלית בעזה ב-28 ביולי 2014, וטען כי טיל של חמאס שהתפוצץ בתוך הרצועה הוא שהביא למותם. לדבריו, "אנשי חמאס מיהרו למקום לנקות את ההריסות". בעוד שהגרסה הפלסטינית הושמעה בכל כלי התקשורת במערב, גרסתו של ברבאטי לא צוטטה (בשיחת טלפון סירב ברבאטי לפרט לאיזו "נקמה" מצד חמאס התכוון בדבריו).

Out of #Gaza far from #Hamas retaliation: misfired rocket killed children yday in Shati. Witness: militants rushed and cleared debris

— gabrielebarbati (@gabrielebarbati) July 29, 2014

עיתונאי ספרדי שיצא גם הוא מהרצועה סיפר בשיחה פרטית כי ראה אנשי חמאס חמושים קרוב מאוד למלון שבו שהו כתבים זרים רבים. "אם הייתי מפנה את המצלמה לכיוונם", אמר, "הם היו פשוט יורים בי והורגים אותי". הוא סירב לדבר און-דה-רקורד.

אפילו עיתונאים פלסטינים חששו לחייהם. רג'א אבו-דגה, פלסטיני-צרפתי שכותב עבור העיתון "ליברסיון", פירסם ב-24 ביולי 2014 כי הוזמן לחקירה אצל אנשי חמאס, שהורו לו לעזוב מיד את הרצועה. אבו-דגה סיפר כי החקירה התנהלה – לא פחות ולא יותר – בבית-החולים שיפא שבעיר עזה, כמה מטרים מחדר המיון, ואישר למעשה את טענות ישראל כי חמאס משתמש במתקנים אזרחיים כמו מסגדים, בתי-ספר ומרפאות. הכתבה הוסרה לאחר כמה ימים מאתר האינטרנט של העיתון, לבקשת הכתב.

במלותיה של עיתונאית בכירה באחד העיתונים הגדולים באירופה, "מה שאני יכולה לכתוב מתל-אביב אני לא יכולה לכתוב מעזה"

ב-15 שנות עבודתי כעיתונאי בישראל פגשתי עיתונאים זרים מקצועיים ואמינים, שעושים את מלאכתם בתנאים לא קלים. ואולם, כמה מהעיתונאים מסתירים מצופיהם ומקוראיהם את העובדה שחמאס אינו מאפשר להם לבצע את משימתם כהלכה. אצל אחרים הבעיה חמורה עוד יותר, שכן הם מניחים לתפיסת עולמם האידיאולוגית והפוליטית להכריע את דיווחיהם.

העבודה העיתונאית בעזה תחת משטר אסלאמי פונדמנטליסטי אינה מאפשרת חופש עיתונות במובן המקובל במערב. קשה לשאול שאלות קשות, ותחקירים עיתונאיים אינם אפשריים. במלותיה של עיתונאית בכירה באחד העיתונים הגדולים באירופה, "מה שאני יכולה לכתוב מתל-אביב אני לא יכולה לכתוב מעזה".

החשש הזה עשוי להיות נכון במיוחד לגבי נשים עיתונאיות, כמו כתבת הטלוויזיה ההולנדית אנט רוסט, שסיפרה לי כיצד הותקפה בעזה לפני כמה שנים על-ידי קבוצה גדולה של גברים; כוחות משטרה פלסטיניים חילצו אותה בסופו של דבר.

אבל לעתים הטיה פוליטית אנטי-ישראלית צובעת את הדיווחים, כמו שיעיד סיפורו של עיתונאי ספרדי שמוצב בישראל. לאחר ששיגר את אחת מכתבותיו לדסק החדשות במדריד, חזרו אליו העורכים עם השאלה: "מדוע אתה כל-כך אובייקטיבי?".

פלסטיני בוחן את ההרס שהותירו הפגזות צה"ל בשכונת שג'עיה שברצועת עזה במהלך מבצע "צוק איתן", 26.7.14 (צילום: עבד רחים כתיב)

במודע או שלא במודע, כמה מהעיתונאים הזרים המוצבים בישראל מזדהים עם הצד הפלסטיני. עבורם, ישראל היא התוקפן וחמאס הוא הקורבן. חמושים בתפיסת עולם פוסט-קולוניאלית כזאת, ישראל עבורם תמיד אשמה והפלסטינים תמיד חפים מפשע, ויהי מה. העובדה שחמאס כלל אינו מכיר בישראל, ולא משנה באילו גבולות, או שמטרתו המוצהרת היא לשים קץ למדינה היהודית – אינה מופיעה אף פעם בדיווחיהם.

למרות מקרים רבים בעבר של דיסאינפורמציה פלסטינית (כמו למשל במשט המרמרה ב-2010 או "הטבח בג'נין" ב-2002), כלי תקשורת מערביים עדיין ממהרים להאשים את ישראל. הם מתייחסים בספקנות לכל הודעה ישראלית, אך מתייחסים להודעות פלסטיניות כאילו היו התנ"ך. במהלך המלחמה כולה לא היתה שום דרך לדעת במדויק כמה מההרוגים הפלסטינים היו אזרחים, ובכל זאת חזרו רוב הכתבים שוב ושוב על טענות חמאס כי "מרבית הנפגעים הם נשים וילדים". בעבר התברר לא פעם כי טענות אלה אינן נכונות.

השורה התחתונה היא שהדיווחים מעזה בחודש האחרון לא היו עיתונות חופשית. למעט מקרים אחדים לקראת סוף הלחימה (דיווחי הטלוויזיה ההודית ו-France24), מה שראינו הוא מה שחמאס רצה שנראה – לא כיצד הוא פועל מתוך אזורים צפופי אוכלוסייה, לא כיצד הוא מאחסן נשק במסגדים ובמרפאות, ולא את אנשיו פועלים מתוך רשת המנהרות האדירה שנחפרה תחת הרצועה.

נשאלת כמובן השאלה מה ואיך יכלו העיתונאים הזרים לעשות אחרת. האם ניתן לצפות מרשתות תקשורת בינלאומיות לסכן את חיי עובדיהן? האם המחיר שהכתבים עשויים לשלם שווה את הדיווח החדשותי? אלו שאלות כבדות משקל, שכל עיתונאי יענה עליהם ודאי לפי טעמו האישי. אבל ברמה המערכתית, ניתן לפתור אותן למשל באמצעות דוברים נוספים מהאולפן (עורך חדשות חוץ או אפילו קריין), שיעירו כי עיתונאים ברצועת עזה אינם פועלים כעת בסביבה חופשית. גם כתובית ברוח זו יכולה להזכיר לצופה כי נדרשת ממנו זהירות רבה מהרגיל.

עזה כמובן הופצצה על-ידי ישראל, ואזרחים פלסטינים אכן נהרגו. אבל בלי להראות את טבעה האמיתי של לחימת אנשי חמאס – על פחדנותה ואכזריותה – קשה מאוד להבין את ההקשר של פעולות ישראל. זו לא רק פגיעה קשה במחויבות הראשונה במעלה שיש לעיתונאים הזרים כלפי קהל הצופים והקוראים שלהם, אלא גם מתנה יקרה מפז – במתכוון או לא במתכוון – למכונת התעמולה של חמאס.

עדי שורץ הוא עיתונאי וחוקר עצמאי