אם נדמה לכם שבזמן האחרון אמצעי התקשורת מדברים כל הזמן על סוף העולם, הרשו לי להרגיע אתכם: לא נדמה לכם. רק בחודש האחרון העולם נחרב פעמיים. הפעם הראשונה היתה חורבן בזעיר אנפין – לא כל העולם נחרב, רק רומא: פסבדו-מדען איטלקי, רפאל בנדאני, שמת לפני יותר מ-30 שנה, חזה שרומא תיחרב ברעידת אדמה ב-11 במאי 2011. למה? ככה. התוצאה? בהלה.

ב-12 במאי התעוררנו והסתבר שרומא לא נחרבה, אבל לא היינו צריכים לחכות יותר מעשרה ימים עד ששוב הגיע סוף העולם. הפעם היה זה הרולד קמפינג, מטיף דתי נוצרי אמריקאי בן 89 ובעליה של תחנת רדיו (פמילי-רדיו), שקבע כי סוף העולם יגיע ב-21 במאי בשעה שש בערב (שעון מקומי של כל מדינה). קמפינג היה כל-כך משוכנע, שסירב לקבוע ראיונות עם התקשורת ב-22 במאי.

"יום הדין מגיע", כרזה של תחנת הרדיו של הרולד קמפינג. אוקלנד, קליפורניה,5.5.11 (צילום: תומס הוק, רשיון cc)

"יום הדין מגיע", כרזה של תחנת הרדיו של הרולד קמפינג. אוקלנד, קליפורניה,5.5.11 (צילום: תומס הוק, רשיון cc)

קמפינג כבר חזה פעם שהעולם ייחרב. אז התאריך היה 1994, וכש-1994 הגיעה והעולם לא חרב, קמפינג קבע כי מדובר בטעות מתימטית. גם הפעם אמצעי התקשורת בעולם, ובייחוד אלה בארה"ב, לא הפסיקו לדבר על הנבואה. באגרגטור החדשות של גוגל אפשר למצוא קישורים לאלפי סיפורים העוסקים בנבואה. רובם, כצפוי, מלגלגים. בישראל הסיפור לא זכה לתשומת לב מיוחדת כיוון שהמטיף הוא נוצרי ונוצרים לא עושים עלינו רושם. אם במרכז הסיפור היה רב כלשהו, איזה רנטגן, איזה לוחש לחשים יהודי, או אז גם ב"ידיעות אחרונות" היו מתפרסמות כפולות בנושא.

העובדה שהעולם לא חרב לא תרפה את ידי התקשורת, שעסוקה זה זמן רב בהכנות לקראת התאריך הקובע של נבואת חורבן אחרת: לוח שנה של תרבות המאיה, שקובע בפירוש ובאופן ברור שסוף העולם יגיע ב-21 בדצמבר 2012. אחרי הכל, פסבדו-מדען איטלקי ומטיף נוצרי בן 89 אינם שקולים כנגד תרבות המאיה המסקרנת. הפעם זה חייב להצליח. אני מקווה שקניתם כמה קופסאות שימורים.

העיסוק התקשורתי בנבואות חורבן הוא לא המצאה מודרנית. עיון קצר בתנ"ך מגלה שכל נביא מתחיל ידע שהדרך להשיג כותרות היא להכריז על חורבן העולם. ובכל זאת נדמה שבזמן האחרון אמצעי התקשורת מחפשים בנרות נבואות המכריזות שהסוף עומד להגיע. מדוע? מעבר לסיבה הברורה מאליה – סוף העולם הוא סיפור עיתונאי טוב – יש, לדעתי, ארבע סיבות נוספות לעיסוק האובססיבי בסיפורים, שעל פניהם הם סיפורים מטומטמים.

הסיבה הראשונה היא העליונות שאנו יכולים להפגין כלפי אותם אנשים שבאמת מאמינים שסוף העולם יגיע בתאריך מדויק וידוע מראש: הם מוציאים את כל כספם (לשם מה צריך כסף ליום שאחרי סוף העולם), הם מתכוננים לרגע הקובע בפולחנים ובטקסים, ובאופן כללי הם מתנהגים כמו מטורללים. אין דבר נעים יותר מתחושת הלגלוג החמימה שמגיעה ביום שלמחרת, ואמצעי התקשורת אוהבים אותה באופן מיוחד.

הסיבה השנייה היא שהז'אנר התקשורתי הבולט בשנים האחרונות בכל העולם הוא ז'אנר הריאליטי. לא, "הישרדות" או "האח הגדול" אינם קשורים באופן ישיר לסוף העולם, אם כי הם מאיימים בהחלט על האינטליגנציה של תושביו האנושיים, אבל הם קשורים לתימה המרכזית של הסיפור: הצפייה בזמן אמת בנפילתם של אנשים. ז'אנר הריאליטי, "כוכב נולד", "לרדת בגדול", "קחי אותי שרון" ושאר ירקות, מבוסס על הרעיון שאפשר לצפות בזמן אמת בהתרסקותם של אנשים אל קרקע המציאות (כלומר "המציאות"). מעקב אחרי נביאי החורבן דומה במובן זה למעקב אחר אלה שחושבים שיגיעו אל המיליון רק כדי לגלות שהדיחו אותם רגע לפני. זה כיף!

הסיבה השלישית היא שסיפורי סוף העולם מכניסים כסף, המון כסף. חשבו על מספר סרטי הקולנוע שעסקו בעשור האחרון בסוף העולם, ותגלו שמדובר בתעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים. משהו צריך להניע את המכונות שמדפיסות כל-כך הרבה כסף, וסיפורי חורבן עיתונאיים הם דלק מצוין.

אבל עם כל הכבוד לניתוחים מלומדים, הסיבה הרביעית היא ככל הנראה הסיבה המרכזית: מבחינה תקשורתית סיפורי החורבן הם ממתק. דמיינו לרגע שאתם עורכי עיתון או מהדורת חדשות בטלוויזיה. היש דבר קל יותר מלהרים אייטם על סוף העולם? "עשרת הדברים שלא נצטרך יותר לסבול אחרי שהעולם ייגמר", "כך תתכוננו לסוף העולם", "היכן כדאי להיות כאשר העולם יגיע לקצו", "גאדג'טים שכדאי להצטייד בהם לקראת סוף העולם", "נבואות קודמות שניבאו את סוף העולם", "האם באמת ניתן לחזות רעידות אדמה", "חמישה תסריטים הגיוניים לסוף העולם", "סוף העולם – בפתח-תקווה לא מודאגים" – אני יכול להמשיך שעה שלמה ולא ייגמרו לי הרעיונות ל"פרויקטים עיתונאיים" שעוסקים בהתרחשות הזו. סוף העולם הוא מתנה משמים לתקשורת צמאת אייטמים, קצרה בכוח אדם ונטולת מקוריות.

כל הסיבות האלו מסבירות למה גם בשנים הקרובות ניאלץ אחת לכמה חודשים לסבול מתקפה תקשורתית שכל כולה עיסוק בשטויות חורבניות. מה שמרגיז במיוחד בסיקור המטופש הזה הוא שאמצעי התקשורת מחמיצים את הסיפור האמיתי. כולם יודעים ש"סוף העולם" הוא 297 בגימטריה, שהוא גם המספר שמייצג את הצירוף "אקלים צחיח". משום כך, אין כל ספק שסוף העולם יתרחש ב-29 ביולי תתמ"ו (שנת 2086), שהיא בגימטריה "קרנפים ירוקים". לתשומת לבכם.