אנחת רווחה נשמעה במסדרונות בית "מעריב" בחודש מרץ האחרון, כשנודע על רכישת העיתון על-ידי דסק"ש (דיסקונט-השקעות), חברת אחזקות בשליטתו של נוחי דנקנר. קיצוצים נדחו, פיטורים עוכבו, והתחושה הכללית היתה שהעברת העיתון לידי דנקנר תביא לבלימת הידרדרותו המואצת של העיתון לתהום כלכלי ולאבדון. יש בעסקה, כפי שנכתב כאן, נקודות של אור, אך גם צללים לא מעטים.
מי שמנסה בימים אלה להתמודד עם הבעיות המתעוררות מהשתלטותו של איש עסקים, השולט על חלק משמעותי מהמשק הישראלי, על עיתון גדול הוא עו"ד אלעד מן, המכהן בין היתר כיועץ משפטי של עמותת הצלחה. העמותה מגדירה את עצמה כ"תנועה צרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת".
עו"ד מן (אין קשר משפחתי לכותב טור זה) מברך על רכישת העיתון על-ידי דסק"ש, ומרוצה מהדברים שנכללו בהודעת החברה על כוונתה לשמור על עצמאות העיתון. אבל הוא מבקש להבטיח שדנקנר לא יוכל להחליט על דעת עצמו על מינוי של העורך הראשי של העיתון או על פיטוריו. מן מציע שהחלטות כאלה יתקבלו באסיפה שבה ישתתפו גם בעלי מניות המיעוט בחברה. זאת ועוד: על-פי הדיווח שפורסם לפני ימים אחדים ב"דה-מרקר", הוא דורש גם כי מועצת המנהלים של החברה תקים ועדת משנה ש"תבצע פיקוח הדוק ומתמשך על פרסומי העיתון והטיפול העיתונאי הניתן לעסקי בעלת השליטה בחברה".
בעלי "מעריב". מימין: עובד בן-עמי, עופר נמרודי, נוחי דנקנר (צילומים: משה שי, ליאור מזרחי, לע"מ)
עו"ד מן, בן 34, הוא עיתונאי לשעבר שכתב ברשת מקומוני "שוקן". כדי שיוכל להציג את עמדתו על הנעשה במעריב-החזקות רכש 560 מניות בחברה. הוא מודע לכך שהסיכויים לקבלת דרישתו מעטים, אבל הוא דבק בעמדה שיש להבטיח את עצמאות המערכת העיתונאית. תביעתו מיועדת לצמצם את יכולתו של בעל הון כדנקנר לנווט את העיתון לכיוונים בעייתיים, בעיקר באמצעות מינוי עורך שינצח מטעמו על הצוות העיתונאי.
ב-63 השנים שחלפו מאז הוקם "מעריב" השתנו הנסיבות הכלכליות והתקשורתיות לבלי הכר. אבל מפנייתו של עו"ד מן מהדהד המאבק שניהלו בפברואר 1948 ד"ר עזריאל קרליבך ועמיתיו כדי להבטיח ששום בעל הון לא יבחש בעמודי העיתון. "מעריב" הניף את עקרון עצמאות המערכת מיומו הראשון. הצורך בהתנערות משליטתו ההדוקה של "בעל בית" שהוא איש עסקים, המבקש לנצל את העיתון למטרותיו, הוצג כמניע העיקרי להחלטתו של קרליבך וחבריו למערכת "ידיעות אחרונות" לנטוש באותם ימים את עיתונה של משפחת מוזס.
"למה יצאנו?", שאל בעל הטור ר' איפכא מסתברא – שם העט של קרליבך – וגם השיב על כך במאמר שפורסם ב"מעריב" ימים אחדים לאחר הפרישה הרועמת: "מפני שאנחנו חייבים דין וחשבון לציבור. ולא לאיש פרטי, יהיה אשר יהיה".
"אתם לא ידעתם", הסביר קרליבך לקוראיו, "שכל בוקר ישב מישהו במשרד מסחרי ועבר על תוכן העיתון ונתן פקודות לדפוס [...] אתם לא ידעתם שמישהו מעכב כאן ביקורת מסוימת על עסקים ותקיפי קהל וכו'". על-פי טענה זו, שהוצגה באותם ימים בדיון משפטי שנערך בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב", נהג הבעלים של העיתון יהודה מוזס לעבור על עמודי העיתון לאחר סיום העריכה ולפני תחילת ההדפסה, ללא ידיעת העורכים. בדרך זו ביקש להעלים מן הטקסטים כל מה שעלול היה לפגוע במפרסמים או בגורמים שעליהם ביקש להגן.
קרליבך ציטט את דבריו של מוזס בבית-המשפט: "אני הייתי בעל העיתון ומתפקידי היה להשגיח שאנשים יכתבו כמו שצריך". מוזס טועה, כתב העורך שיצא לחופשי והקים עיתון חדש: בעיתונים בלתי מפלגתיים נמסר התפקיד הזה לא לבעליו של העיתון – אלא לעיתונאים. "אין זה בריא כשאדם פרטי, שאין מאחוריו כל גוש ציבורי ואין לנגד עיניו אחריות ציבורית, יכול להשתלט על דעת הציבור", כתב קרליבך, בהזהירו מפני הסכנה הטמונה ב"גישה עסקית פרטית זו לענייני הציבור".
קרליבך היה איש מציאותי: הוא ידע כי בכוח כשרונותיהם של העיתונאים, אנשי הדפוס והמינהלה בלבד לא יוכל העיתון לפרוץ. תשעה ימים לאחר הוצאת הגיליון הראשון, שעליו התנוסס הלוגו "ידיעות מעריב", נחתם ההסכם בין קרליבך ושותפיו לפרישה לבין "קבוצת בעלי ההון". העסקה היתה פשוטה: בעלי ההון יכניסו לקופת החברה בשלב ראשון 5,000 לא"י (לירות ארץ-ישראליות), ואילו העובדים ישקיעו בחברה את המוניטין המקצועיים שלהם, שיוערכו בשווי זהה – 5,000 לא"י.
עזריאל קרליבך, 1 במאי 1942 (צילום: זולטן קלוגר, נחלת הכלל)
בראש קבוצת בעלי ההון, "קבוצה א'", בלשון תקנון החברה החדשה, עמד עובד בן-עמי, ראש עיריית נתניה, שצבר הון מנדל"ן ומליטוש יהלומים, ולצדו בן-דודו שמואל חפץ, בעל טחנות קמח. העיתונאי יובל אליצור, שהצטרף לעיתון באמצע שנות ה-50, כתב בספרו "משחרית עד מעריב" כי קרליבך ושותפיו פנו תחילה בחשאי לאפרים אילין, לימים בעליו של מפעל להרכבת מכוניות, וכן לזלמן סוזאייב, סוחר נייר ותעשיין ואחר-כך סגן שר המסחר והתעשייה. אלא שסוזאייב דרש 51% מהבעלות על העיתון – ולכך לא היה קרליבך מוכן להסכים.
כדי להבטיח את עצמאות המערכת נקבע בהסכם כי קרליבך, כנציג קבוצת העובדים ("קבוצה ב'"), "יכריע בכל העניינים השייכים לעריכת העיתון". עוד צוין בהסכם כי הסדר זה יהיה למשך שנתיים, ויוארך בכל פעם לשנתיים נוספות – אלא אם כן יודיע נציג בעלי ההון שהוא מבקש לשנות מצב זה.
"מפעלנו הושתת על עקרון שוויון ההון והעבודה. ועיקרון שני יסוד לו: בענייני עריכה – זכות יתר למערכת", דיווח קרליבך לעובדים מקץ שנה לייסוד העיתון. "בשביעות רצון מיוחדת יש לקבוע שלא זו בלבד שנשמר שוויון המעמד בין בעלי ההון והעובדים, אלא אף זו, שהשוויון הזה התבטא בשיתוף פעולה הרמוני ביותר, חדור נאמנות והבנה הדדית [...] לא היה מקרה אחד של התערבות איזו שהיא, ישירה או עקיפה, של בעלי ההון בשאלות עריכה, קטנות או גדולות".
אליצור, שהיה לימים סגן עורך העיתון, כתב בספרו כי בשיחותיו עם מייסדי העיתון השתכנע "שנושא עצמאות המערכת קינן עמוק בלבם". בראשית דרכו בעיתון, ככתב כלכלי, נחשף אליצור עצמו למאמץ הרב שעשו עורכי העיתון כדי להרחיק את משפחת בן-עמי מתוכני העיתון. בשבוע הראשון לעבודתו, מספר אליצור, קיבל מידע מפי עקיבא קונין, שהיה אז חתנו של בן-עמי, בקשר לנמל אשדוד, שהיה אז בשלבי הקמה. "זה היה מידע ענייני, וצוין בפירוש שהמקור הוא 'חברת אשדוד', שבן-עמי היה ממייסדיה", כתב אליצור. "התפלאתי למחרת שהידיעה לא פורסמה. העורך אריה דיסנצ'יק פגש אותי במסדרון והסביר לי בנזיפה כמעט: 'אנחנו איננו מפרסמים ידיעות שמקורן בבן-עמי או בבני משפחתו'".
"נושאים עיתונאיים כלל לא הובאו לדיון עם קבוצת עובד בן-עמי", כתב אליצור. "קרליבך וחבריו הקפידו בקנאות על כך שלא תינתן ליו"ר ולנציגו דריסת רגל בנושאי המערכת [...] בן-עמי, כיו"ר מועצת המנהלים, רצה להיות מעורב יותר בניהול העיתון. אך שותפיו העיתונאים מנעו זאת ממנו, ובצדק".
מבנה החברה שעיצב קרליבך סייע לשמר את עצמאות העיתון במשך שנים ארוכות, עד שאיל העיתונות הבריטי רוברט מקסוול החל ברכישת מניות "מעריב" בשנת 1988. תקופת השליטה הקצרה של מקסוול, ואחר-כך עידן נמרודי על טלטלותיו, לא הותירו מאום מהמנגנון המוקפד שהקים מייסדו ועורכו הראשון של "מעריב". חומות ההגנה קרסו בזו אחר זו.
עכשיו, בפתח העידן החדש של "מעריב", מבקש עו"ד מן לשקם כמה מהקירות ההרוסים, וליצור מחדש לפחות חלק מהאוטונומיה שבה פעל קרליבך בימים הרחוקים ההם. כצפוי, הבעלים של "מעריב", הישנים והחדשים, אינם נלהבים להעניק לעורך הראשי שכפ"ץ חוקי. הם אינם מצטטים אמנם את מוזס של 1948, ואינם טוענים שהם בעלי העיתון ומתפקידם "להשגיח שאנשים יכתבו כמו שצריך", אבל דוחים את דרישות עו"ד מן.
במכתב לבורסה בתגובה לבקשת מן מצטט דירקטוריון מעריב-אחזקות סעיפים מתקנון החברה העוסקים ב"מסכת היחסים בין הדירקטוריון וההנהלה העסקית מחד גיסא, לבין העורך הראשי וצוות העיתונאים והכתבים, מאידך גיסא". הסעיפים הללו נועדו לא רק לקדם את האינטרסים של "מעריב", אלא גם להמשיך במסורת העיתון, "הדוגל בעצמאות עיתונאית חופשית ובחופש הביטוי תוך הזדהות עם הרעיון הציוני ותוך חתירה לשקף ולתת ביטוי למגוון הדעות בציבור ישראל".
הדירקטוריון מתעקש כי "די בהוראות הקבועות כיום בתקנון החברה כדי להגן על עצמאותו ואי-תלותו של העורך הראשי של העיתון", וכי ההוראות בדבר עצמאות מערכת העיתון ואי-תלותו של העורך הראשי "מהוות חלק יסודי במדיניות החברה".
עו"ד מן לא מתרשם. התקנון הנוכחי, הוא מזהיר, מנציח מצב שלפיו "העורך הראשי אינו בעל מעמד איתן, ובעל השליטה יכול להביא בקלות יחסית לסיום תפקידו בשל שליטתו בדירקטוריון החברה". ביום שני הקרוב, כשתתכנס אספת בעלי המניות של החברה, יבקש לשכנע עוד משתתפים לתמוך בדרישתו, שתעניק, לדבריו, "מרחב פעולה עצמאי אמיתי לעורך בלא תלות במצב רוחו או בדעתו של בעל השליטה", ותשחרר אותו למעשה מחסדיו של בעל השליטה.
ספק רב אם קריאת התיגר של מן ושל עמותת הצלחה תצליח לשנות את תקנון "מעריב". אבל יש חשיבות רבה לכך שהיא מעלה על סדר היום הציבורי שאלות הנוגעות למידת יכולתו של נוחי דנקנר להשפיע על תכניו של "מעריב" באופן שיקדם את עסקיו האחרים. חבל ההצלה שהעניק לעיתון הוותיק אינו מעניק לדנקנר היתר לעשות בו ככל יכולתו.
עזריאל קרליבך נפטר אמנם לפני 55 שנה, אבל טוב יהיה לציבור, לעיתון, וגם לבעליו החדשים, אם יצליחו לחדש משהו מרוח המקצועיות שאיפיינה את "מעריב" בימים הרחוקים ההם. אסור לשכוח: הימים ההם, שבהם לא בחשה "קבוצת בעלי ההון" בעמודי העיתון, היו ימי תפארתו של העיתון הנפוץ ביותר במדינה.