עדיף היה כי יתבטאו אחרת
חידוש הירי מעזה לישראל עם תום הפסקת אש בת 72 שעות, ולמעשה זמן קצר לפני תומה, מעורר באופן טבעי תסכול בקרב הציבור בישראל והעיתונאים המתיימרים לדבר בשמו. הפרשנים הבטיחו, בעקבות צה"ל, שנים של הרתעה. בפועל לא היתה אפילו דקה. הפרשנים הזהירו, בעקבות הדרג המדיני, כי אפילו פצצת מרגמה אחת שתשוגר מעזה לישראל תביא בתגובה מטח אש עוצמתי שיבהיר לארגונים בעזה כי שגו. בפועל, כמה עשרות רקטות ששוגרו במהלך סוף-השבוע האחרון הביאו לתגובה שיכולה להיחשב למצומצמת במונחים של חיל האוויר הישראלי (13 הרוגים, ובהם ילד בן עשר, לפי נתוני משרד הבריאות בעזה).
לו היו הפרשנים (וחשוב מכך, עורכי העיתונים) נמנעים מלקבל את הנחות היסוד של הדרג הצבאי והמדיני בישראל ומביעים ספק באשר לרגיעה ארוכת טווח, אפשר שהיה מצטמצם היקף התסכול שנוצר בקרב הציבור. כעת על הפרשנים והעורכים להסביר לקוראיהם מדוע המנהיגים טעו והטעו, ומדוע הם עצמם הלכו בעקבותיהם.
מובן שביקורת עצמית נעדרת לחלוטין מטורי הפרשנות של עיתוני הבוקר, אולם ניתן למצוא ביקורת על ראשי הצבא ומובילי המערכה. בעיקר בעיתונים שאינם "ישראל היום". בעיתון הנפוץ בישראל הביקורת מוגבלת ומסתתרת היטב בין קריאות לעידוד המורל.
שר הביטחון משה יעלון, הרמטכ"ל בני גנץ וראש הממשלה בנימין נתניהו, במפקדת אוגדה 162 בדרום, 21.7.14 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, מדמה את המצב בחזית עם עזה לחולה המתאושש מניתוח מוצלח. "הכאב המהמם לאחריו מעורר חשש שהגוף נותר במצב של חולי, ולא היא. השיקום צורך זמן", הוא מסביר. אף שבשבוע שעבר העריך מרגלית כי בתום המבצע תחל הרתעה לתקופה ממושכת, כעת מייחס מרגלית את ההערכה הזו לצה"ל בלבד. את מדיניות התגובה המידתית מבקר מרגלית באופן ישיר, וקובע כי "על טפטוף יש להגיב במטח. על ירי צמוד-גבול יש לשגר אשכולות של סיכולים ממוקדים".
הפרשן הצבאי של "ישראל היום" נמנע כמעט לחלוטין מלבקר את העומד בראש הגוף שהוא מסקר. חרף הערכות השווא ולמרות הקריאה לשוב ליישובי הדרום טרם הסכמות על הפסקת אש ארוכת טווח, לימור בוחר לכוון את מרבית הביקורת שלו דווקא לפיקוד העורף.
ראש הממשלה בנימין נתניהו כלל אינו מוזכר בידיעות ובטורי הפרשנות המתפרסמים בארבע כפולות העמודים הראשונות של "ישראל היום" ועוסקים במצב שבחזית מול עזה. הוא כלל אינו קשור, כך נראה, להתרסקות התחזיות של מערכת הביטחון.
ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מהדהדים בעוצמה את התסכול של תושבי הדרום. "איך אפשר לחיות ככה?", שואלת הכותרת הראשית, על רקע תצלום שבו נראים שני ילדים תושבי קיבוץ נירים כשהם עומדים תחת מחסה עשוי בטון. גם הכותרת למאמר הפרשנות המרכזי, מאת נחום ברנע, מבליטה את התחושות הקשות בציבור: "פייר, מאוכזבים". עם זאת, ברנע אינו מבקר את מנהיגי המדינה על המהלכים הצבאיים שביצעו, אלא על העדר מהלכים מדיניים.
ביקורת ישירה בהרבה מביע שמעון שיפר, בטור המתפרסם בכפולה החמישית של העיתון. שיפר יוצא נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל בני גנץ, ומאשים את שלושתם באי-הבנת המציאות.
מבין השלושה, שיפר מצרף עקיצה מלגלגת רק כלפי שר הביטחון יעלון ("בתוכנית סאטירית בסוף-השבוע כבר שאלו מה הוא נדחף לתמונות"). יעלון סופג מ"ידיעות אחרונות" גם ידיעת ביקורת ישירה, כולל תצלום. תחת הכותרת "שר בלי ביטחון" מדווח מתן צורי על ביקורת חריפה שהביעו ראשי ערים ורשויות מקומיות באזור הדרום על השר יעלון. כליווי לידיעה נבחר תצלום שבו נראה השר יעלון עם העוויה די מטופשת על פניו.
יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", מבקר בחריפות יחסית את רמטכ"ל צה"ל. יהושוע, שגם במהלך מבצע "צוק איתן" נתן פתחון פה לביקורת על ראשי הצבא (בעיקר מצד דרגים נמוכים, שדרשו פעולה צבאית נמרצת יותר), מצטט את הנאום הפיוטי שנשא גנץ בשבוע שעבר וכותב: "לא ברור באיזו אשליה שגו ראשי מערכת הביטחון [...] נאום גנץ נראה בדיעבד מעט פזיז [...] לא ברור מה גרם לו לסכם את הלחימה כל-כך מהר [...] האם בכלל הבין שדבריו בטלוויזיה עלולים להיכלל גם בהערכות המצב של חמאס ולהשפיע על אסטרטגיית המיקוח שלו במשא-ומתן בקהיר? [...] עדיף היה כי יתבטא אחרת".
דמותו של נתניהו מופיעה לראשונה בגליון "ידיעות אחרונות" הבוקר רק בעמ' 14, מתחת לידיעה מאת אורלי אזולאי המסכמת ראיון שהעניק נשיא ארצות-הברית ברק אובמה לתומס פרידמן מה"ניו-יורק טיימס". "נתניהו חזק מדי לפשרה", נכתב בכותרת הידיעה. "למען האמת", מצוטט אובמה בגוף הידיעה, "שיעורי התמיכה בנתניהו גבוהים בהרבה משלי, והם עלו בעיקר לאחר המבצע בעזה [...] דווקא התמיכה הרבה עומדת לנתניהו לרועץ, וזאת הבעיה: אם הוא לא ירגיש לחץ פנימי, קשה לראות אותו מבצע פשרות כואבות".
"אם יתעמק במחמאות שנתן לו הנשיא אובמה", כותב ברנע על נתניהו בכפולה הפותחת של העיתון, "[...] הוא יבין שמה שהנשיא אמר באמת הוא שנתניהו מחמיץ את הזדמנות חייו: הוא קצר ראות ופחדן".
כמה באמת
ג'קי חורי מדווח ב"הארץ" כי 13 בני-אדם נהרגו בתקיפות צה"ל ברצועת עזה במהלך סוף-השבוע, כולל ילד בן 10. המספרים מתבססים על נתוני משרד הבריאות בעזה. בידיעה נפרדת מדווחים חורי וגילי כהן כי שני פלסטינים נוספים נהרגו בעימותים עם כוחות הביטחון בגדה המערבית.
ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" לא מדווח על ההרוגים. לא על אלה בעזה ולא על אלה שבגדה המערבית. עם זאת, בשני העיתונים מקדישים מקום נרחב (עמוד שלם וכפולת עמודים, בהתאמה) לדיווח על ספקות ביחס להרוגים שנמנו בעזה עד כה.
הריסות בית שנפגע אתמול מהפצצות צה"ל (צילום: עבד רחים ח'טיב)
"אז כמה באמת נהרגו בעזה?", שואלת כותרת בראש עמ' 13 של "ישראל היום". אלי לאון ודניאל סיריוטי מדווחים כי "התקשורת הבינלאומית החלה להטיל ספק בנתוני ההרוגים שפורסמו בעזה במהלך החודש האחרון". "גם כלי התקשורת במערב מטילים ספק במספר הנפגעים בעזה", נכתב לרוחב הכפולה השישית של "ידיעות אחרונות".
שתי הכותרות הללו מטעות. קורא מזדמן, שלא יטרח לעיין בעומק הידיעות, יגיע למסקנה כי מספר ההרוגים בעזה אינו כפי שנמסר עד כה (כ-1,900), אולם מקריאת שתי הידיעות עולה כי הספקות התעוררו לא ביחס למספר ההרוגים, אלא ביחס לזהותם.
בשתי הידיעות מוסבר כי ה-BBC וה"ניו-יורק טיימס" עמדו על כך ששיעור הגברים הגבוה מבין ההרוגים, ובמיוחד שיעור הגברים בגילי הלחימה (בני 20–29), מעיד כי הפצצות צה"ל בעזה כוונו לפגוע בלוחמים ולא היו "ירי ללא הבחנה", כפי שטענה מועצת זכויות האדם של האו"ם. לעומת זאת, אין ספק באשר למספרי הקטינים והנשים שנהרגו מההפצצות – 415 ו-214, בהתאמה. גם צה"ל, כך לפי "ידיעות אחרונות", טוען נכון לעכשיו כי כ-1,000 איש מבין ההרוגים השתייכו לארגוני טרור. במלים אחרות, קרוב למחצית מההרוגים היו "נזק אגבי". אלה אינם נתונים מעודדים, וחבל שכלי התקשורת בישראל מתייחסים אליהם ככאלה.
על כתפיו הרחבות
"צריך להודות ביושר שהדמעות בעזה לא עושות עלינו רושם. זה הם שהתחילו", כותב איתן הבר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "לנו אכפת רק ממדינת ישראל. חשוב לנו, ובצדק, רק צה"ל, שעל כתפיו הרחבות אנחנו משעינים את ראשנו".
צוק איתן pic.twitter.com/G6SYNqNQrs
— חדשות 2 (@Channel2News) August 6, 2014
"התמונה יוצרת רושם של יחסים בין אב ובתו. היא מתרפקת עליו בתחושת הקלה עם שוך הקרבות, הוא נותר על המשמר – המבוגר האחראי", כותב רוגל אלפר ברשימה המתפרסמת במדור הדעות של "הארץ" ומוקדשת כולה לניתוח התצלום שלמעלה.
"[...] זה אותו רוני דניאל שמוכר מהמהדורה, אבל זו לא אותה יונית לוי. היא יצאה לחלוטין מהדמות המעושה שהיא מגלמת על המסך. [...] הצילום המשותף איקוני מפני שלוי לא מספקת בו את הקונטרה השכלתנית שהיא מנפקת באולפן. נהפוכו, היא נמסה מדניאל (ועליו) לגמרי. זה צילום ניצחון סמלי. רוני דניאל ניצח: לכן יונית לוי מחבקת אותו [...] יחסי הכוחות פה ברורים: אין פה הדדיות ולא שוויוניות. הוא נושא אותה על גבו הרחב. היא מברכת אותו, ולא להפך. הוא משרה תחושת ביטחון עליה ועל כל מי שהיא מייצגת — מדינה שלמה של ישראלים מודאגים. כולנו ענוגים ועדינים ויפים כיונית לוי, וזקוקים להגנה, ומודים למי שנותן לנו אותה".
חופש הביטוי
"בתוכנית 'המלה האחרונה' בגל"צ", כותבת עדי פולקמן–בן-דוד במכתב למערכת "הארץ", "[...] אמר השבוע אברי גלעד שבזמן המלחמה כולנו מאוחדים באותה הדעה. ומה עם מי שלא חושב כמו כולם? צריך 'לגזום את השוליים של החברה הישראלית', הסביר גלעד, המבקש לייצג את 'המרכז'".
"מותר לכולנו להחרים את האנשים האלו, לא לקרוא את שהם כותבים, לא לצפות במה שהם משדרים ולא ללכת להצגות שלהם", כותב אסף גולן במדור הדעות של "מקור ראשון" ביחס ל"מי שמתבייש בעמו" ו"מי שמזדהה בעת מלחמה בעיקר עם צערו של האויב ולא מגלה את אותה אמפטיה לציבור הישראלי". לדעת גולן, "זו לא סתימת פיות אלא תגובה בריאה של גועל נפש. שהרי מי שרואה בנו אנשים לא מוסריים, מדוע שנמשיך לצרוך את היצירה התרבותית שלו".
שלושת טורי ביקורת הטלוויזיה בעיתונים מוקדשים לאותו המשדר – "אולפן קשת", ששודר לאורך סוף-השבוע בערוץ 2.
ב"ישראל היום" מחמיא אסף שלונסקי לפרק מיום שישי בשעות אחר הצהריים, אז איישו את עמדת המנחים ארז טל, צביקה הדר ואבי נוסבאום. "היה מצחיק באולפן", כותב שלונסקי. "משהו השתחרר שם". לדבריו, קשת היתה יכולה להעלות משדר כזה לפני שבוע-שבועיים, "לא נראה לי שבמקלטים בדרום היו מתנגדים". שלונסקי אינו מתייחס כלל לסוגיה שמוזכרת בטורי הביקורת של עמיתיו – צירוף אורלי ויינרמן, שהביעה ביקורת כלפי המבצע בעזה, לנשיא טורקיה ארדואן ומנהיג חמאס איסמעאיל הניה במסגרת מה שכינו בקשת "גיבורי המלחמה".
מבקר הטלוויזיה של "הארץ", מורן שריר, לא התרשם לטובה מהמשדר של קשת. "באולפן צחקו יותר מאשר בבתים", הוא כותב, ובהמשך מוסיף: "כמו ישראל מדושנת העונג שמפציצה ומפציצה ובכל זאת לא מסוגלת להכריע את האויב, ככה גם הטאלנטים השבעים של קשת הפגיזו ולא פגעו. שיהיה ברור – את שביעות הרצון האדירה שלהם הפיקו המנחים משאלות סקר כגון: 'למי מ'גיבורי המלחמה' אתם מוכנים לסלוח?' התשובות האפשריות הן: ארדואן, איסמעאיל הנייה ואורלי ויינרמן".
מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", עינב שיף, מתעכב על נקודה זו, ומצטט מהדיאלוג שנוצר בעקבותיה בין "הגאון" (ארז טל) ל"נשמה" (צביקה הדר). "לא סולח לאף אחד, כלבים כולם", אמר צביקה הדר בתשובה לשאלה על "גיבורי המלחמה". "אחר-כך הוסיף, 'אורלי, אני מודה שאני אשם קצת. לא ידעתי ש-6 שנים שתקעתי אותה עם זבולון מושיאשווילי במלא סצינות...' וה'גאון' התפרץ: 'מה עשית?!' (ואבי נוסבאום היה צריך להסביר שהוא לא באמת התכוון למה שאתם חושבים)".
לפי שיף, "זה הגיוני כשה'גאון' מוביל פורמט שנוהג בקביעות לארח גזענים ואז להזדעזע מהם וה'נשמה' הפך ילדים לגלדיאטורים בפריים-טיים. הגיוני שהמפגש ביניהם בימי מלחמה יתאפיין בוולגריות, בבריונות ובהומור מחורבן במסווה של פטריוטיות".
כלכלת מלחמה
"בעקבות המבצע: תקציב הביטחון יגדל ב-4 מיליארד שקל", מדווח זאב קליין בכפולה הפותחת של "ישראל היום". לפי דיווחו, ועדת הכספים של הכנסת צפויה לאשר זאת מחרתיים, בדיון מיוחד.
לפי הכותרת הראשית של "דה-מרקר", מערכת הביטחון תדרוש תוספת של 18 מיליארד שקל לתקציב השנה הזו והבאה. מוטי בסוק מדווח כי מדובר בתוספת של 11 מיליארד שקל לשנת 2015, נוסף לתוספת של 7 מיליארד שכבר נדרשה לתקציב השנה הנוכחית.
"את מה שפרשנים אחדים מכנים 'הקרב על תקציב הביטחון' אפשר במקביל להציג כ'קרב על תקציב העוני'", כותב סבר פלוצקר במוסף "ממון של "ידיעות אחרונות".
מסימני השגרה
בפתח מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" שב להופיע המדור "להזדקן בכבוד", המתפרסם בשיתוף הקרן-לידידות.
ענייני תקשורת
"ערוץ 2 לקראת פירוק", נכתב ב"דה-מרקר". אמיר טייג ונתי טוקר מדווחים כי הזכיינית קשת עומדת להגיש בקשה לרישיון קבוע בתוך שבועות אחדים.