הרתעה

"ספק אם חברי הקבינט שאישרו את המבצע האווירי ברצועה מבינים, גם ברגעים אלה, את עוצמת האש שהפעיל חיל האוויר במהלך ימי הלחימה", כתב אלכס פישמן בטור המתפרסם הבוקר ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "זו לא היתה רק השמדת מטרות. היה כאן גם צורך תודעתי – להכות את השטח בהלם כדי לייצר הרתעה והסדרה לשנים רבות".

"בניגוד לדעת מומחים צבאיים שעוד לא הבינו אפילו את מלחמת יום-הכיפורים, הושגה הרתעה חסרת תקדים בשילוב מנופים מדיניים חדשים של מדינות האזור", כתב אמנון לורד ל"מקור ראשון". "אבל זה באמת נושא שרק הזמן יוכיח".

"במלים ברורות: נכון שהמדיניות הישראלית היתה ונשארה כי 'שקט ייענה בשקט', אבל תם הפרק (כך אני מקווה) שטפטוף ייענה בטפטוף. לא עוד הסלמה אטית. רקטה אחת, פצמ"ר בודד – וצה"ל יגיב על טפטוף בגשם, על טיפה בסערה שמימית", כתב דן מרגלית בטור המתפרסם הבוקר ב"ישראל היום".

"ואם בעוד יום, יומיים או שבוע ייפול פגז מרגמה בשדה חקלאי באחד היישובים בעוטף עזה, מה תעשה ישראל?", שאל יוסי מלמן בטור משלו ב"מעריב". "זו השאלה המרכזית שמהתשובה לה ניתן יהיה להסיק אם ההרתעה, שממשלת ישראל וצה"ל כה משתוקקים להשיג, אכן תעבוד [...] בצה"ל מעריכים כי ההרתעה תעבוד גם כלפי חמאס בעזה. ההערכה מבוססת על המכות הקשות שספג חמאס". מלמן פירט בטורו את הנזק שהסב צה"ל לחמאס במהלך המבצע והוסיף: "תוצאות אלה ואחרות מחזקות את התחושה בצה"ל שהפעם תושג ההרתעה ותושבי הדרום יזכו לשנים אחדות של שקט, שנים ארוכות יותר ממה שידעו בעשור האחרון. אך כאמור, הכל יהיה תלוי במבחן הפצמ"ר או הרקטה הראשונה".

בין כתיבת הטורים המצוטטים לעיל לפרסומם, בשעת בוקר מוקדמת, שוגרו שתי פצצות מרגמה מעזה לאזור המועצה האזורית אשכול. צה"ל לא הגיב. בשעה שמונה, עם סיום הפסקת האש האחרונה, החלו שיגורי רקטות מעזה לישראל. כעבור זמן קצר החלו תקיפות צה"ל בעזה. בצהרי היום נרשמו שלושה פצועים בישראל, הרוג ופצועים נוספים ברצועה.

מוסר

פרופ' ישראל אומן (צילום: מרים אלסטר)

"לא מזמן נתת הרצאה ובה הצעת לפתח מערכת אוטומטית, ללא מעורבות אנושית, שמשגרת טיל מיידית לכל שיגור רקטה מרצועת עזה", מזכיר יונתן אוריך לפרופ' ישראל אומן, בראיון שהוא עורך עימו עבור מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון".

"אני עובד על זה", מאשר אומן, ומפרט: "המטרה היא באמת שהמערכת תהיה ללא מעורבות אנושית, ללא שליטה אנושית. זה חשוב מאוד, מפני שאם יש שליטה, יגידו לנו שאנחנו פושעים ורוצחים ואכזריים. כשאין שליטה, זה כאילו שהם לוקחים את הנשים והילדים שלהם ומעבירים אותם בכוח דרך שדה מוקשים מסוכן. מן הסתם תהיה ביקורת עולמית נגדנו גם אז, אבל לפחות נהיה שלמים עם עצמנו. אם מדובר בירי אוטומטי בתגובה, האיום הוא משכנע: חמאס יורה רקטה על עזה כשהוא יורה רקטה על ישראל".

הרעיון של פרופ' אומן נועד לפתור בעיה צבאית, אבל גם משפטית ומוסרית: הרג פלסטינים חפים מפשע על-ידי כוחות צה"ל. זו סוגיה שיש לתת עליה את הדעת. השאלה אינה אם נהרגו פלסטינים חפים מפשע במהלך המבצע. דומה כי כל מי שאינו רואה בפלסטיני בן-מוות מרגע לידתו יודה כי במהלך המערכה נהרגו גם פלסטינים חפים מפשע. השאלה היא אם ישראל עשתה כל הנדרש ממנה כדי לצמצם את מספרם. מהבחינה הזו, המקרה הבעייתי ביותר אירע לקראת סיום מבצע "צוק איתן", לפני שבוע בדיוק. זמן קצר לאחר חטיפת חלקי גופתו של סגן הדר גולדין, הפציצו כוחות צה"ל אזור נרחב בדרום רצועת עזה והרגו למעלה ממאה איש, רבים מהם ככל הנראה אזרחים.

מקרה רפיח הוא גם מקרה הבוחן המובהק ביותר לתקשורת בישראל – כיצד מסקרת עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית חשד לפשע מלחמה שבוצע על-ידי צבאה? העיתונות הישראלית, למעט "הארץ", כשלה במבחן זה כישלון חרוץ.

מלבד "הארץ", עיתוני יום ראשון האחרון התעלמו כמעט לחלוטין ממה שקרה ברפיח. ככל שעוברים הימים מתברר כי לא היתה זו תוצאה של אילוצי זמן, אלא החלטה מערכתית. ההתעלמות בעיתונים, מלבד ב"הארץ", ממשיכה. הבוקר כותבים עמוס הראל וגילי כהן בהרחבה על אירועי אותו היום.

לצד החיפושים במנהרה, שלא הביאו לאיתורו של גולדין, הופעל במקביל 'נוהל חניבעל' לאיתור החטוף. ההחלטות התקבלו בשטח, במפקדת חטיבת גבעתי שפעלה בקרבת רפיח, אך קיבלו בזמן אמת אישור מאוגדת עזה ומפיקוד הדרום. מקורות צבאיים אמרו ל'הארץ' כי היה זה נוהל חניבעל האגרסיבי ביותר שהפעיל צה"ל מעודו. [...] המטרה הראשונה של הפעלת הנוהל היא לבודד את השטח שבו אירעה החטיפה ולמנוע את יציאת החוטפים ממנו. במסגרת זו מופעלת אש מסיבית. אלא שברוב האזורים ברצועה צה"ל לחם לאחר שקרא לתושבים הפלסטינים לעזוב את השכונות. רובם נענו – והקרבות התנהלו מול חוליות חמאס שארבו במקומות מסתור, כמעט בלא נוכחות אזרחים. ברפיח קרה משהו אחר: הכוחות התקדמו לאזור שממנו לא פונו אזרחים, ואז הפעילו אש כבדה כדי לבודד את המקום. הם גם נזקקו לסיוע אווירי אגרסיבי מן הרגיל, משום שפעלו באזור מאוים שלא נסרק קודם לכן והתמודדו עם אויב שנפרס בטווחים קצרים מהם. האזרחים נלכדו בתווך שביניהם. זו כנראה אחת הסיבות לשיעור הנפגעים הרב – בין 130 ל-150 הרוגים פלסטינים ומאות פצועים, לפי מקורות ברפיח. גם כעת, לא ברור כמה מן ההרוגים והפצועים היו פעילי חמאס".

בעיתונים האחרים אין כל דיווח דומה, לכל היותר יש אזכור שולי בעומק ידיעה על כוונה של צה"ל לחקור את המקרה. הפרשנים הבכירים אינם מתייחסים לרפיח, לא מהזווית הצבאית ולא מהזווית הפוליטית. המוספים עמוסים בסיכומי המלחמה שמתעלמים מאחד האירועים החמורים ביותר שאירעו במהלכה, אם לא החמור שבהם, בוודאי מבחינת ההשלכות האפשריות שלו. למעשה ההתעלמות ממעשה רפיח בוטה כל-כך עד שהיא הופכת להשתקה. קחו לדוגמה את מעט הדיווחים שבכל זאת מתפרסמים על השאלות המשפטיות-מוסריות שהתעוררו במהלך הקרב.

הריסות ברפיח, 2.8.14 (צילום: עבד רחים ח'טיב)

בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם טור קצר במתכונת "שאלות ותשובות" תחת הכותרת "הנשק המשפטי של ישראל". בטור זה מתייחסת טובה צימוקי ל"אתגרים משפטיים" שעימם תיאלץ המדינה להתמודד. צימוקי נוטלת כדוגמה את הרס שכונת שג'עיה, לאחר אזהרות חוזרות ונשנות של תושביה. מקרה רפיח אינו מוזכר.

ב"מעריב" מתפרסמת רשימה בת למעלה מעמוד מאת הכתב אבירם זינו, המוקדשת לסוגיות המשפטיות המלוות את "צוק איתן". זינו מזכיר כמה וכמה מקרים של התחשבות בשיקולים הומניטריים שהביאו לשינוי במהלכים הצבאיים, כותב על "כיפת ברזל משפטית" ומפרט לגבי המאמצים הישראלים להימנע מפגיעה בחפים מפשע. על רפיח אין מלה.

ב"ישראל היום" מתפרסם ראיון שערכה נעמה לנסקי עם פרופ' אסא כשר, מחבר קוד האתיקה של צה"ל. "אנחנו עומדים בדרישות המוסריות", קובע כשר. "[...] הדיבור על מספר ההרוגים לא רלבנטי. זה לא מעיד על חוסר הקפדה של צה"ל או על פעילות לא נכונה. הנסיבות מחייבות להתנהג במידתיות ולעשות את ההבחנה בין מעורבים ובלתי מעורבים, וכך צה"ל נוהג [...] לָעולם אין מושג עד כמה ישראל מתאמצת ומקפידה לעמוד בדרישות המוסריות". למקרה רפיח פרופ' כשר אינו מתייחס.

"אולי משום שאנחנו טובים כל-כך, ומוסריים כל-כך, הניצחון שלנו לא מלווה בתרועות", כותבת קרני אלדד ב"מעריב".

"האם כל מי שמאשים את ישראל בפשעי מלחמה הוא אנטישמי? לדעתי, כן", כותב חגי סגל בפתח מוסף "יומן" של "מקור ראשון". "רק שנאת יהודים או בורות איומה – שגם היא מאפיין אנטישמי קלאסי – מסוגלת להסביר את תיאורי צה"ל ככוח קלגסי הטובח באזרחים חפים מפשע".

"גם במסגרת המוגבלת הנוכחית, לצערנו לא הצלחנו לפגוע בראשי החמאס", כותב הרב אליעזר מלמד ב"בשבע". "כנראה שהיה חסר מודיעין, או שהם הסתתרו מתחת לאזרחים רבים ולא נמצא העוז המוסרי להפציץ אותם בכל זאת, למרות שבעיקרון הדבר מותר על-פי החוק הבינלאומי".

הפתעה

במוסף "ישראל השבוע" מסכם הבוקר דן מרגלית את מבצע "צוק איתן" במלים הבאות: "סוף טוב (למדי) – הכל טוב (למדי)". אלא שהמבצע לא תם. כיצד קורה שהפרשן מתייחס למבצע ששוב מתלקח הבוקר לכדי חילופי אש עזים כאל מבצע שהגיע אל סיומו? אולי משום שהוא קורא דרך קבע את העיתון שבו הוא כותב.

"חזרה לשגרה", הורתה אתמול הכותרת הראשית של "ישראל היום" לקוראי העיתון. "השיחות בקהיר: חמאס מאיים לחדש את האש", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" אתמול בבוקר. פער זה, בין כותרת עיתון המהדהד את המסרים של השלטון לכותרת עיתון המבליט מידע בעל חשיבות ועניין לציבור, מסביר מדוע רבים מבין תושבי ישראל הופתעו הבוקר, או בעצם אתמול בשעות הערב, כשנוכחו לדעת כי חמאס מתכוון לחדש את האש על ישראל.

"ישראל היום", 7.8.14

ידיעה על איומי חמאס לחדש את האש אמנם התפרסמה אתמול ב"ישראל היום", אולם היא נדחקה לטור צר בצד עמ' 7 ונעטפה בשלל מסרי הרגעה. "דרום אדום של כלניות", נכתב בכותרת בכפולה הפותחת של העיתון, כמו גם: "הרכבת כבר חזרה לשדרות, טרקטורים החליפו טנקים בשדות – ומעל לכל, תושבי עוטף עזה אוזרים אומץ לחזור לבתיהם". "נורמליזציה בשער", קראה כותרת לטור מאת דן מרגלית, שכתב: "גנץ, שפיזר אתמול את חיילי המילואים לבתיהם, היה יכול לבטוח בעוצמת המכה שניחתה על חמאס כהרתעה יעילה לתקופה ארוכה".

בתוך יממה הופרכה התחזית הזאת מכל וכל. דומה כי רק חוסר הבנה מובהק של חמאס, מניעיו, שיקוליו ומטרותיו, יחד עם העדפת דברור מסרי הממסד על פני מחשבה עצמאית ועבודה עיתונאית מקצועית, יכולים להסביר כיצד נדרשו לא יותר מ-24 שעות כדי לקעקע לחלוטין את ההערכה של בכיר פרשני העיתון הנפוץ בישראל.

"בחמאס לא מבקשים שקט תמורת שקט, שניתן היה להשיג לכל אורך הדרך, אלא פתרון לטווח הבינוני שיבטיח את האפשרות לחיות חיים יותר נורמליים בעזה. התקשורת הישראלית כשלה בהעברת המסר הזה, שיתפה פעולה עם האיתותים הצבאיים והמדיניים של חזרה לשגרה, ובכך הטעתה את הציבור, שהיום עשוי להיות מזועזע ומופתע מחידוש הירי, ולהיכנס לחרדה ולייאוש גדולים עוד יותר", כתב הבוקר חגי מטר ב"שיחה מקומית".

חלוקת שלל – עוז

"ידיעות אחרונות": סגן איתן, שרדף אחר חוטפי הדר גולדין במנהרה בעזה ומאז הפך לגיבור שערי העיתון; חמישה רופאים קרביים.

"ישראל היום": מח"ט גולני, אל"מ רסאן עליאן; מפקד סיירת מגלן, סגן אלוף י'.

"מעריב": מפקד גדוד 202 של חטיבת הצנחנים, סא"ל קובי ולר; לוחמי פלס"ר 7 של השריון.

"מקור ראשון": מפקד גדוד 932 בנח"ל, סא"ל בצלאל שנייד.

"הארץ": מאומה, מלבד אזכור של עמוס הראל למותו של אחד החיילים בפלוגה שליווה כמה חודשים לצורך כתיבת ספר.

חלוקת שלל – שכול

"ידיעות אחרונות": צור גולדין, אחיו של הדר; גלי ניר, ארוסתו של בניה שראל.

"ישראל היום": עדנה סרוסי, ארוסתו של הדר גולדין; שלוש נשות נופלי "צוק איתן".

"מעריב": שתי בנות זוג של נופלי "צוק איתן".

"מקור ראשון": עדנה סרוסי, ארוסתו של הדר גולדין; בת-שבע הופרט, שאיבדה את בנה, שני אחיה ונכדה במלחמות ישראל.

"הארץ": מאומה.

ביקורת

אורלי גולדקלנג יוצאת ב"מקור ראשון" להגנת ח"כ איילת שקד, שספגה "מתקפת איומים על חייה ומסע דמוניזציה בינלאומי" לאחר שפירסמה מחדש מאמר מאת אורי אליצור. המאמר, שנכתב לפני תריסר שנים, נפסל לפרסום על-ידי עורכי "ידיעות אחרונות" (כך על-פי גולדקלנג) וזמין עדיין באתר ערוץ 7, קרא אליצור להרוג לא רק את "חיילי האויב", אלא גם את כל "לוחמי האויב", כלומר גם את "המסיתים במסגדים, כותבי תוכניות הלימודים הרצחניות, נותני המחסה, מספקי הרכב וכל מעניקי הכבוד והתמיכה המורלית [...] גם את האמהות של השהידים, ששולחות אותם לגיהנום בפרחים ובנשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה".

לדעת גולדקלנג "המאמר אכן חריף מאוד, אבל הוא לא יעבור שום מבחן הסתה אובייקטיבי. אין בו קריאה לשואה ולא לרצח אמהות, אלא קביעה חד-משמעית שאלה השולחים את בניהם לרצח הם חלק ממעגל הרצח, וממילא צריכים לשלם את מחיר השותפות בפשע [...] שקד לא קוראת לרצח עם, אלא דורשת זכות לגיטימית של עם אחר, יהודי במקרה, לעמוד על נפשו. אולי אחרי שתסיים לטפל בגדעון לוי, התקשורת תגן גם על זכות הביטוי של שקד והמחנה הלאומי".

פרופ' אסא כשר (צילום: יוסי זמיר)

"גדעון לוי מתפקד בתור אחד משני יחצני חמאס בעיתון שלו", אומר פרופ' אסא כשר בראיון שהעניק ל"ישראל היום".

בהמשך מוסיף כשר כך: "באשר למלחמה, אני חושב שזה עדיין לא הזמן להביע ביקורת. [...] אפשר לדבר, למשל, על כך שנדרשים מהלכים מדיניים כאלה ואחרים, ולא רק מהלכים צבאיים, כי זה לא מפריע לחיילים. אסור להפריע לחיילים. [...] כל סיפורי הביקורת, כולל ההאשמות לגבי נגמ"ש ממוגן יותר או פחות, הם לא במקומם כרגע [...] באמצע המלחמה הביקורת לא משפרת דבר, היא ירייה בגב".

לפני שבועיים התייחס יואב קרני ב"גלובס" ללוי. "לדעתי גדעון לוי התקרב להיות בוגד במולדת", כתב קרני. התקפה על טייסים בעיצומה של מלחמה, טען, "היא לא רק גסת רוח ונבערת מדעת. היא גם שקולה כנגד תקיעת סכין בגב. אין צורך להזכיר לי שצירוף המלים הזה שימש את האנשים הרעים ביותר בהיסטוריה, כדי להחריב דמוקרטיה ולחרחר מלחמות עולם. אבל אין זאת אומרת שהשימוש לרעה מפקיע את תוקפו של כל שימוש. סוף-סוף, יש סכין, יש גב, ויש מעשה של תקיעה. יש מולדת, וממילא גם יש בגידה במולדת".

שני המצוטטים לעיל כיוונו בדבריהם לדעת רבים. לפי דיווח מאת שגיא כהן ב"ידיעות אחרונות", חיפושי האישים הפופולריים ביותר במנוע החיפוש של גוגל בימי מבצע "צוק איתן" היו אורלי ויינרמן, גדעון לוי ואורנה בנאי. מובילי המבצע (בנימין נתניהו, משה יעלון ובני גנץ) נעדרו כליל מרשימת המבוקשים. הפוליטיקאים היחידים שעוררו עניין רב בציבור במהלך המבצע על-פי מדד זה היו מירי רגב ודני דנון.

בגיליון מוסף "G" שחולק אמש למנויי "גלובס" חזר בו קרני מהדימוי שהצמיד ללוי. "אני מצטער על השימוש 'סכין בגב' לתיאור כתיבתו של גדעון לוי נגד טייסי חיל האוויר, דווקא מפני שלא השתמשתי בו בהתפרצות של זעם, ודווקא מפני שטענתי לתוקף היסטורי ומוסרי. המלים 'סכין בגב' אינן צריכות להופיע בכתיבתם של בני תרבות", כתב קרני במסגרת תגובה לביקורת שהופיעה עליו באתר זה. "חזקה עליהן שלא יובנו כהלכה, שיוצאו מהקשרן, שיעוררו אסוציאציות; ובעיקר חזקה עליהן שיסיחו את הדעת מן העיקר. העיקר היה ביקורתי על חוסר הלויאליות האזרחי הכרוך בניסיון להבאיש קולקטיבית את ריחם של טייסי חיל האוויר, מגיני המולדת". תגובתו של קרני התפרסמה צמוד לטורו הקבוע במוסף "G" וטרם עלתה לרשת.

טרמינולוגיה

"96% מהציבור: העורף איתן", נכתב בשער "ישראל היום". כרגיל, גם הבוקר מפרסם "ישראל היום" סקר דעת קהל שנערך בקרב יהודים בלבד. גם הבוקר מטעה העיתון את קוראיו ומתייחס ליהודים בלבד כאל "הציבור" ואף "הציבור בישראל". ב"מעריב", לשם השוואה, חוטאים רק בעמוד השער, שם מוצגות תוצאות סקר דעת קהל שנערך אף הוא בקרב יהודים בלבד כאילו הוא משקף את עמדת "הישראלים". בכותרת שבכפולה הפותחת מייחסים את העמדות ל"ציבור היהודי". אחת השאלות שהפנו סוקרי "מעריב" לציבור היהודי בלבד מקרב אזרחי ישראל נוגעת לעמדתם ביחס ליחסי יהודים-ערבים במדינה. 73% מהיהודים שהורשו להשיב על שאלה זו הביעו דאגה.

"נא להכיר: מערכות ההגנה המתקדמות ביותר של צה"ל", נכתב בכותרת המתנוססת לרוחב שני עמודים ב"גלובס". מתחת לכותרת מציג יובל אזולאי 14 חידושים צבאיים. בניגוד לנאמר בכותרת, רובם חידושים התקפיים. בין "מערכות ההגנה המתקדמות ביותר של צה"ל" מונה העיתון את טנק המרכבה, ספינת סופר דבורה סימן 3, פגז כלנית, רימון IM, רובה סער תבור, טיל תמוז, נגמ"ש נמ"ר, ושני מל"טים – הרמס 900 וסקיילרק.

ציר ברנע-נתניהו

במוסף "ישראל השבוע" מבקר מרדכי גילת את עמיתו לשעבר, פרשן "ידיעות אחרונות" נחום ברנע, ואף מכנה אותו "מרעיל בארות".

"הקטע הזה אמור היה לעסוק בכמה מגלומנים מהתקשורת, עיתונאי 'אני אמרתי', 'אני ידעתי', 'אני הזהרתי', לרבות מנופח האגו שהזכיר לנו השבוע שהציע לצאת מהרצועה חד-צדדית כבר לפני כשבועיים ולהציל בכך חיי חיילים", כותב גילת. "מה שכח מרעיל הבארות לכתוב? שהכניסה הקרקעית לרצועה נועדה להשמדת המנהרות ושמנהרות התקיפה לא הושמדו עדיין בעת כתיבת היצירה שלו".

פרשן "מעריב" בן כספית מבקר אף הוא את ברנע על קריאתו במהלך המבצע לחדול מהאש ולצאת מעזה. "יש בי הערכה עמוקה לברנע, מבכירי העיתונאים שצמחו כאן, אחד החשובים, המשפיעים, הרציניים והחרוצים שיש לנו", כותב כספית. "אבל יש לי ויכוח קשה עם הגישה, עם התיזה, עם נקודת המבט שלו. תבוסתנו כמדיניות".

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, במסיבת העיתונאים שבה סיכם את מבצע "צוק איתן". 2.8.14 (צילום מסך)

ברנע עצמו פותח ומסיים את טורו ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" בנזק שגרמה ישראל לעזה וליחסיה עם אירופה וארצות-הברית. בין לבין הוא מקדיש כמה משפטים לתיאור ישיבת הקבינט ביום שלישי. "לבני יצאה באמצע וחזרה כרוח סערה. סופר לה שבערוץ 2 שודרה ידיעה על מצגת שהראה צה"ל בקבינט, מצגת שנועדה כביכול לאלץ את השרים לאמץ את עמדת צה"ל. היא קראה לנתניהו לפתוח בחקירה ולכפות על השרים להיחקר במכונת אמת. נתניהו, סיפר אחד השרים, זע באי-נוחות בכסאו. 'כבר היו הדלפות גרועות יותר מישיבות הקבינט', אמר, וכל מי שהיה בחדר הבין מי יזם את ההדלפה".

בן כספית ייחס את ההדלפה לנתניהו כבר למחרת הפרסום. הבוקר הוא מתאר בפירוט את הסיפור שמביא ברנע. לפי כספית, לאחר שנתניהו סירב להתרגש מההדלפה, נשמע גם דיאלוג כזה בקבינט, בין שני שרים: "אתה יודע שזה ביבי, נכון?". "ברור".

"שרים בכירים", כותב שמעון שיפר בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות", "מעריכים כי ההדלפה נועדה להפחיד את הציבור מפני החלופה של כיבוש עזה ולהביך את השרים שדרשו לבדוק את החלופה של הכרעת חמאס על פני המשך הדשדוש בתמרון הקרקעי".

נסים ונפלאות

תחת הכותרת "עוד נס בכפר-עזה" כותב מרדכי גילת על אירוע שהתרחש ביום שלישי האחרון: פצצת מרגמה פגעה בבית בקיבוץ כפר-עזה, שהיה ריק.

ל"מקור ראשון" נלווה הבוקר גיליון מס' 6' של "מאמע רחל", "המגזין למשפחה של מוסדות קבר רחל". קונטרס קטן מידות, בן 32 עמודים צבעוניים. הכתבה המרכזית במגזין זה נושאת את הכותרת "רחל אמנו בעזה".

כותרת המשנה נפתחת במשפט הבא: "מאות סיפורי ישועות ונסים גלויים זורמים בימים אלו למוקד קבר רחל, נסים ונפלאות שבורא עולם ישתבח שמו השפיע בזכות התפילה הקבועה בקבר רחל מדי יום ביומו במשמרות התפילה מסביב לשעון בימי המלחמה הקשים לשמירת והגנת יהודי ארץ ישראל בזכות רחל אמנו".

לאורך כל הקונטרס מוזמנים הקוראים ליצור קשר עם "מוקד הישועות קבר רחל", שם יוכלו לתרום מכספם. אולי בכסף זה יוכלו בישיבת רחל אמנו להרשות לעצמם להעסיק עבור הביטאון שלהם עורך מעט קפדן יותר.

ענייני תקשורת

"אנחנו מקבלים נכסים טובים", אומר הממונה על התקציבים באוצר, אמיר לוי, בראיון עם סבר פלוצקר המתפרסם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". לוי מתייחס לנכסי רשות השידור שיעברו לידי המדינה, ומפרט: הבניין בשרונה, הבניין של החינוכית ברמת-אביב, בית השידור ליד שערי-צדק בירושלים ומתחם רוממה בכניסה לעיר, "שם ייבנו מאות דירות לחרדים". "והיכן יקומו אולפני השידור החדשים?", תוהה פלוצקר. "לדעתנו אין כלל צורך בבניית אולפנים חדשים, לפחות לא באופק הנראה לעין", משיב לוי. "גוף השידור הציבורי החדש הרי כמעט לא יעסוק בהפקות, והוא יוכל לשכור מבנים ואולפנים מודרניים קיימים, למשל בנווה-אילן ובדרך לירושלים. האפשרויות רבות".

רויטל חובל מדווחת ב"הארץ" כי פרקליטות המדינה הורתה למשטרה לחקור פרסומים מכפישים נגד שופטים. "בפרקליטות מציינים כי פניית הנהלת בתי-המשפט היא נושא רגיש ביותר, הן בשל זהות המתלוננים והן בשל העובדה שמדובר בעבירות המתנגשות עם חופש הביטוי", כותבת חובל. "עם זאת, הם ציינו כי ישנם מקרים בודדים שבהם מתפרסמים באינטרנט פוטומונטאז'ים של שופטים, כמעט פורנוגרפיים, המלווים בכיתובים תוקפניים. אחד המקרים אף כולל לגלוג על מותו של בן שופטת. הפרקליטות והנהלת בתי-המשפט סבורים כי יש הצדקה במקרים אלה לפתוח בחקירה פלילית. אולם שני הגופים סירבו לפרט בפני 'הארץ' מהם המקרים המוצדקים לטענתם, בנימוק שהפרסום עלול לפגוע בחקירה".

באותו העמוד מדווח "הארץ" כי העיתון התלונן במשטרה על הפצת תצלום מסך מזויף של עמוד הבית באתרו, פוטומונטאז'. במדור הסאטירי של מוסף "הארץ" מתפרסמת כרזה מזויפת לסרט שובר קופות בשם "גולדסטון 2", שכביכול מוצג בימים אלה ברחבי "הארץ". ככל הידוע טרם הוגשה תלונה במשטרה נגד ההפצה של פוטומונטאז' זה.

מומלץ לקרוא את רשימתו של אנשיל פפר ב"הארץ", המציגה פן שונה של מידת החופש שניתן לכתבים הזרים בעזה במהלך המבצע האחרון.

את טורו הקבוע ב"הארץ" פותח השבוע בני ציפר בסיפור שוביניסטי, המכוון לחברתו לעיתון צפי סער:

'אל תיתנו להן עטים!', זו הקריאה שהיתה בוקעת מפעם לפעם אל המסדרון מחדר המוסף 'תרבות וספרות' שהיה ממוקם בקצה האגף המזרחי של מערכת 'הארץ'. הקול היה קול הבס של העורך אברהם רמון, וזה היה בימים שלפני היות משטרת המגדר, זו המאתרת ותוקפת בשוקרים מילוליים, או גוררת לערכאות, כל מי שמשמיע בציבור הערה החורגת מן הבון-טון המוסרי. אותו עורך ספרותי היה משמיע את קריאתו זו כל אימת שהיה מקבל בדואר מאמר גרוע או שיר או סיפור גרועים שנכתבו על-ידי אשה. בזעפו טען שנשים היו מיטיבות לעשות אילו חזרו לעיסוקיהן המסורתיים במטבח, בכביסה ובגידול ילדים. לעתים גם היה מזמן את אלה ששלחו אליו את פרי עטן הפגום, כדי לנסות לשכנע אותן במלוא הרצינות להניח לכתיבה, מפני שסבר שהיא אינה טבעית להן, ושהן מתאמצות באופן מלאכותי להראות שגם הן יכולות להיות לסופרות, ומאמץ היתר הזה פוגם בכתיבתן".

מורן שריר בחר לקרוא לשתי דמויות הנכללות במדורו "סינמורן" שבמוסף "הארץ" ינון ואילן. לפי הטור, אילן הוא הבוס של ינון. מצב עניינים זה דומה למצב השורר באתר "וואלה", שם כפוף העורך הראשי ינון מגל למנכ"ל אילן ישועה.

ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת ב"מעריב" כי העורכת הראשית של גלי-צה"ל, מאיה להט, שהתה בחו"ל בתקופת מבצע "צוק איתן", וזאת במסגרת חופשה.

בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" שוב מתפרסם תצלום של זמר הבית ובעל הטור בעיתון, שלמה ארצי. מעניין אם יש סעיף בחוזה ההעסקה של ארצי שמסדיר את קידומו מעל עמודי העיתון, או שמדובר במה שמכונה "הסכם ג'נטלמני".