ערב הבחירות לכנסת ה-16 הורה מנכ"ל רשות השידור יוסף בראל לעורך "יומן השבוע" בקול-ישראל לשדר כתבה על ראש הממשלה אריאל שרון. זמן מה לפני כן ביטל בראל את הופעותיו של העיתונאי רזי ברקאי בתוכניות האקטואליה "יומן השבוע" ו"שבע וחצי" ונענה לפניות הסיעות החרדיות בכנסת לשלב ב"יומן השבוע" את העיתונאי יוסי אליטוב כמראיין אורח.
אלו תזכורות בנאליות להתנהלותו של בראל כמנכ"ל קשוב למאוויי לבם, או לרצונם המפורש, של פוליטיקאים בכירים. בגיליון 43 של "העין השביעית" סקר ארן ליביו את מעורבות הדרג הפוליטי בשיקולים העיתונאיים של כלי התקשורת באותה תקופה. בראל לא היה לבד, אם כי היה בהחלט בולט בנכונותו לרצות את אלה שמינויו, והמשך כהונתו, היו תלויים בהם.
אריאל שרון באולפן תחנת הרדיו גלי-צה"ל, 1985 (צילום: משה שי)
גם בערוץ 2 וגם בעיתונים בבעלות פרטית ניכרה השפעתם של פוליטיקאים. תקופת הבחירות ההיא היתה מתוחה במיוחד (ברקע התנהלה חקירת המשטרה נגד שרון ובניו בפרשות סיריל קרן והאי היווני), ומובן מאליו שלמתמודדים על ראשות הממשלה היה עניין רב לשוות לעצמם תדמיות מושכות ולשתול אותן בכלי התקשורת.
גלי-צה"ל נעדרה מסקירתו של ליביו. אולי משום שבאותם ימים תחנת השידור הצבאית עדיין לא מילאה תפקיד מרכזי בשיח התקשורתי הפוליטי, או משום שהתנהלותה בסיקור מערכת הבחירות לא עוררה שימת לב מיוחדת, או מסיבה פרוזאית כלשהי. מכל מקום, כיום גלי-צה"ל נכללת באופן מובהק בשיג ושיח הפוליטיים, ואחדים משדריה, וכמה מתוכניות האקטואליה שלה, הפכו ללוח מטרה לחציהם של פוליטיקאים מימין וגם קצת משמאל.
בשידוריה בענייני היום נתפסת התחנה כדעתנית וכגורם בעל השפעה משמעותית על סדר היום הציבורי. אין פלא, לכן, שפיטוריו של מפקד גלי-צה"ל, יצחק טוניק, השבוע עוררו באזז תקשורתי לא רק בגלל האופן המעליב שבו נודע לו על הדחתו, אלא בעיקר בגלל תחושתם של אחדים מבכירי העיתונאים בתחנה שלסילוקו מניע זר והוא נועד לחזק את שליטתה של המערכת הפוליטית על תוכני התחנה ועל סגנון הגשתם.
מחאתם של בכירי גלי-צה"ל ממחישה את הסתירה הגלומה בעצם קיומה של התחנה: מצד אחד זו מסגרת צבאית; מצד אחר, זה ארגון תקשורת. לכאורה לא ניתן ליישב בין שתי הגדרות הזהות האלו. יחידה צבאית מחייבת משמעת, ציות מוקפד למפקדים, השלמה עם הגבלות המוטלות על האוטונומיה האישית. ארגון תקשורת משמעותו סביבה פתוחה, מתן ביטוי ליצירתיות האישית, חופש ביטוי בלתי מוגבל (כמעט).
גלי-צה"ל מצליחה להתקיים זה 60 שנה כשהיא מתעלמת מהסכיזופרניה הזו, מדחיקה את ההפרעות בהתנהגותה שפיצול האישיות הזה מעורר מדי פעם, ובסך-הכל נהנית מסביבה אוהדת. התחנה צברה בהדרגה מעמד נכבד במפת התקשורת הישראלית, הן בתחום החדשותי והן בתחום התרבותי והבידורי, ויש לה נוכחות ניכרת בצה"ל ובמרחב האזרחי.
הצלחתה לשרוד (לפחות שני רמטכ"לים ניסו לסגור את שעריה) והמשקל התקשורתי הסגולי שרכשה לעצמה נבעו, במידה רבה, משיטת הגיוס לשורותיה, ששאבה אליה כשרונות עיתונאיים מרשימים, שהפכו עם הזמן לעתודת תמיכה ציבורית (ובחלקה גם פוליטית) המסייעת לה להדוף את המתנכלים לעצמאותה.
דפוס ההתנהגות הזה חוזר על עצמו גם בימים אלה: החלטת שר הביטחון להפסיק את שירותו של יצחק טוניק נתקלת בתרעומת קולנית לא רק בתחנה עצמה, אלא גם בתקשורת האזרחית. היא נתפסת כניסיון מחודש להטיל מורא על עיתונאי התחנה ולאלף אותם להיענות לציפיות השלטון.
התגובה החשדנית הזו נעוצה באקלים שבו מתנהלת התקשורת הישראלית בשנים האחרונות: מאמץ ברור של השלטון (במיוחד ראש הממשלה) להגביר את אחיזתו ברשות השידור, תפוצתו הגדלה והולכת של "ישראל היום", שהוא שופרו הגלוי של ראש הממשלה, ועתה – מה שנראה כניסיון לאכוף את רצונו של השלטון גם על תחנת השידור הצבאית. אם האבחנה הזו נכונה, הרי שבתוך זמן קצר יחסית (כשנתיים) הצליח השלטון הנוכחי להניח את ידו על שלושה כלי תקשורת רבי תהודה הפונים לחלק ניכר מהציבור.
בין אם התובנה הזו מדויקת ובין אם היא מופרזת, ההתארגנות בתוך גלי-צה"ל נגד החלטתו של שר הביטחון משקפת את הפרדוקס המובנה בקיומה של התחנה הזו: ככל שעיתונאיה נחשבים יותר, ככל ששדריה מבריקים יותר, ככל שאיכותם האישית והמקצועית מאדירה את המוניטין שלה – כך קטנה יכולתם של הממונים עליה להגביל את פעילותם ולהתערב בשיקוליהם.
הפופולריות של גלי-צה"ל כרוכה בפופולריות של עובדיה, אם לא ניזונה מהם באופן מכריע, ולכן הצרת צעדיהם ופגיעה בגאוותם המקצועית ובכבודם האישי יגרמו מיניה וביה נזק למעמדה של התחנה כולה.
גם ליחידה צבאית שהתירה במשך עשרות שנים לפקודיה (או לאזרחים העובדים בשורותיה) לבטא את עצמם ולפעול לפי שיקול דעתם קשה לאכוף עליהם ביום בהיר אחד את רצונה המוחלט. הקביעה הזו נכונה גם לגבי כלי תקשורת אזרחיים: יש יחסי גומלין בין העיתונאים למו"לים. התלות היא הדדית, ומו"ל נבון ייזהר מעימות קיצוני עם כלל עובדיו הבכירים.
הניסיון ברשות השידור מלמד שחרף המאמץ המתמשך של השלטון, לדורותיו, להתערב בתכנים המשודרים בקול-ישראל ובערוץ הראשון, התפתחה בתוך המוסד הזה שדרה של עיתונאים גאים שידעו להיאבק על חופש הביטוי. העובדה שהמאבק הזה התנהל, ומתנהל, בתוך כלי תקשורת שמטבעו מפיץ מידע וחותר לחשיפת עוולות מעניקה יתרון לעיתונאים היודעים כיצד להביא את עצומותיהם לידיעת הציבור הרחב.
כדאי לשר הביטחון להפיק לקח מהניסיון המר שהצטבר ברשות השידור: הפוליטיזציה דירדרה את המוסד הזה לסף של התאבדות. העובדים היצירתיים והמצפוניים לא יכלו לשאת את התערבות השלטון, והמאבק על עצמאותם הוביל לעימות שריסק את כוח החיות של ארגון התקשורת הזה ואת מעמדו.
מוטב לחסוך לגלי-צה"ל דרך ייסורים דומה. כל עוד התחנה הזו, על האנומליה המובנית בה, מתקיימת, יש לאפשר לעובדיה את מרחב הנשימה הדרוש להם. מה גם שבעידן התקשורת המקוונת, נסיונות שלטוניים לכוון את התנהלותם של עיתונאים ולהנדס את דיווחיהם ועמדותיהם נדונים לכישלון.