צפייה בתוכנית "החברים של נאור" מעוררת את השאלה, מה מקורה של התוקפנות הקשה שמופיעה בה במסווה של בידור. מהבחינה הזאת נאור ציון נראה כממשיכו של דודו טופז, שהמופעים שלו התאפיינו בשילוב דומה: מסביב לצחוק הקולני של טופז תמיד ריחף לוואי תוקפני, אלימות מרומזת הממוענת, בין השאר, אל מי שנמנע מלהיכנס למעגל הצחוק.
אצל טופז, ונדמה שגם אצל נאור, התוקפנות הזאת קשורה למה שמוצג כ"ישראליות", מעין הקצנה של הסחבקיות או הישירות שממלאות מקום מרכזי בטקסי האהבה העצמית הישראלית. משום כך אי-אפשר שלא לתהות על המשמעות הרחבה יותר של התוקפנות הזאת: מהי האלימות הממשית שהצחוק הזה נותן לה מוצא/אישור/הצדקה?
"החברים של נאור". במרכז: נאור ציון (צילום מסך)
חבורת הגברים שעומדת במרכז הסדרה אינה מפגינה את הנינוחות, הבלתי אמצעיות וחוסר התכליתיות המאפיינים מושגים מוכרים של "חברות". לא נראה אותם משוטטים בחוסר מעש מתוך רצון להתענג על חברתם המשותפת. נהפוך הוא, תמונה חוזרת בסדרה היא של החבורה לא משוטטת, לא פוסעת, כי אם ממש צועדת: הקבוצה הולכת בקצב אחיד, במבנה מאורגן, הייררכי למראה – נאור ציון במרכז והשאר מקיפים אותו מצדדיו – ומבטי כולם מכוונים לאותה נקודה אי-שם לפניהם. איש מהם אינו מביט בעיני רעהו גם כאשר הם מדברים זה עם זה. כך, למשל, צועדת חבורת גברים שהולכת לסגור חשבון עם מישהו.
התמונה החוזרת הזאת מגלמת את מושג "החברות הגברית" שעומד ביסוד הסדרה. מובן שאין כאן חברות שאינה תלויה בדבר. המבט המכוון החוצה מעיד כי החברות הזאת מבוססת על גורם חיצוני, על מי שאינו נכנס למעגל: אולי אויב משותף, אולי מטרה משותפת. מטרה אחת כזאת היא כמובן האשה.
המבט המכוון החוצה מכוון פעמים רבות אל נשים, וזהו מבט מאבחן. הגברים האלה מומחים בסיווג נשים. ממראה האשה הם כבר יכולים לשער כיצד אפשר לכבוש אותה או לתפעל אותה, או כיצד היא תהיה במיטה.
אגב, הכינוי הקבוע "כוסיות" צריך להזכיר לנו שוב את הצחוק התוקפני של טופז. כמו אצלו, ההנאה כאן היא בהתרסה. כלומר, לכאורה אין שום דבר מצחיק בלומר שוב ושוב "כוסיות". הצחוק נמצא בהצהרה: אנחנו יודעים שאסור לקרוא כך לאשה, אנחנו יודעים שאסור עוד יותר לעשות את זה בפומבי, ובכל זאת אנחנו עושים את, ועושים את זה שוב ושוב ודווקא בפומבי.
איך נדגים את התוקפנות של הבידור הזה? בשבועות האחרונים ראינו, בשיאו של פרק אחד, אשה לבושה בגדי כלה ומסור חשמלי בידיה מתנפלת על החבורה, ובשיאו של פרק אחר ראינו חבורת גברים יושבת בצוותא עם בקבוקי בירה וצופה בצילומים של סרט פורנו בביתו של נאור ציון (שימו לב: הם לא צופים בסרט פורנו – כאן צריך "יותר" – אלא ממש בזירת הצילומים עצמה).
קשה לחשוב על דימויים ישירים יותר של האופן שבו שנאת הנשים מחלחלת בתוככי חבורת הגברים. אבל חשוב במיוחד להזכיר את הפרק האחרון, שלא היה אלא ליטרליזציה בת חצי שעה של הקללה "אני אזיין את אמא שלך" (כן, זה מה שהילדים שלכם רואים כאשר הם רואים "החברים של נאור").
העלילה: נאור ציון יוצא לבלות עם הבת של דלאל (דמות גברית מבוגרת יותר, שכל קיומה הוא על הקללות שהיא מפטירה ללא הרף). הבת משתכרת וישנה אצל נאור ציון. דלאל מוצא אותה למחרת בביתו של נאור ציון ומתרגז – אף שלא ברור אם השניים שכבו. כנקמה, הוא יוצא, באישורה של אשתו, לפתות ולהשכיב את אמו המבוגרת של נאור ציון.
אה, כן: ממש בסיום, אחרי שהאמא יוצאת מביתו של דלאל והוא מדליק סיגריה בפתח, הוא מרגיע את נאור ציון ואומר לו ש"לא הלך עד הסוף" (כלומר, לא זיין את אמא שלו), אבל מזהיר שבפעם הבאה הוא כן יעשה זאת. מול הסיום העקום הזה צריך להעלות ביקורת על יושר אמנותי: גם נאור ציון לא "הלך עד הסוף".
האופי המלאכותי של ההימנעות מסיום מגעיל שכזה – דלאל מזיין את אמא של נאור כנקמה על כך שהוא זיין את בתו – מעיד שזה בדיוק הדבר שבאמת קרה כאן. מכל בחינה שהיא, עדיף היה שנאור ציון לפחות ידבק כאן עד הסוף בעמדת ההתרסה. אולי זאת המחווה המלוכלכת ביותר: לא רק להפוך את הנשים למזרן, לכלי במלחמה בין גברים, אלא גם להתכחש בשנייה האחרונה לכך שזה בדיוק מה שעשית.
אני כותב ותוהה עם עצמי: ואולי בעוד מאה שנים יחפור איזה היסטוריון של הטלוויזיה ויציג את "החברים של נאור" כמקבילה, נאמר, ל"דקמרון" (אפשר לחשוב על עלילת הפרק שהזכרתי כגרעין לסיפור כזה). ובאמת, מה יישאר מהתרבות בלי החיכוך המתמיד שלה עם הגסות? אז אולי היסטוריון עתידי יוכל למצוא תענוג כזה אצל נאור ציון. כרגע, האלימות שמלווה אותו נראית מוחשית מכדי שנוכל להתנחם במחשבה על כך.