"משימת העיתונות היא להפיץ תרבות תוך כדי השמדת תשומת הלב שלנו" (קארל קראוס)
בעוד יהודים אירופים בני תחילת המאה שעברה קראו והעריצו את קארל קראוס בהמוניהם, צאצאיהם במדינת ישראל כמעט שאינם מכירים את האיש ואת הגותו, העיר בצער ד"ר יוסי שוורץ, ראש המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל-אביב, בפתח ערב עיון שהוקדש לסטיריקן האוסטרי.
לפי שוורץ, אחת הסיבות לכך שקראוס נותר זר וסתום עבור מרבית הקהל הפוטנציאלי שלו בישראל היא שלא ניתן להעריך במידה ראויה את דייקנותו ושנינותו אלא בשפת המקור. כתביו של הסטיריקן כלואים בשפה ובתרבות של גרמניה, טען שוורץ. ובכל זאת, רעיונותיו וביקורתו העקרונית, בין היתר על העיתונות, רלבנטיים גם לישראלי בן זמננו.
קארל קראוס (מימין: ב-1914 וב-1900. צילומים: נחלת הכלל)
כדי ללמוד משהו על אלה התקיים בשבוע שעבר סימפוזיון בינלאומי בן שלושה ימים שאירגנו גל הרץ וגרלד קרייגהופר, בחסות אוניברסיטת תל-אביב, אגודת העיתונאים בתל-אביב, מכון ון-ליר בירושלים, האגודה האוסטרית למדעים, מכון גתה, הפורום לתרבות אוסטרית ושגרירות גרמניה.
הדוברים בערב העיון, שנערך בבית סוקולוב ופתח את הסימפוזיון, שזרו בהרצאותיהם ציטוטים רבים של קראוס, עדות ליכולתו לזקק רעיון לכדי משפט קצר וקולע. "עיתונאים כותבים כי אין להם מה לומר, ויש להם מה לומר משום שהם כותבים", ציטט למשל ד"ר דניאל דור, שתיאר את קראוס כדמות גדולה מהחיים, שהיתה במאבק מתמיד עם העיתונות, הממסד ויריבים אישיים.
לפי דור, קראוס היה אדם בעל יכולת יוצאת מגדר הרגיל לראות מבעד לצביעות ולשקרים שמציפים את התקשורת, לבחון מחדש את מה שנחשב למובן מאליו ולהכריז ללא הרף על העיוותים שהוא חושף.
קראוס, הדגיש דור, השפיע על דורות של מבקרי תרבות ועיתונות. מי שבוחן כיום את המדיה בספק מתמיד, מי שניחן בגישה חשדנית שמאפשרת לו להרחיק את עצמו מהדמגוגיה המוכרת של התקשורת כדי להבין טוב יותר את העולם שבו הוא חי, חב חוב עצום לקראוס גם אם מעולם לא קרא מלה אחת שכתב.
"איך נשלט העולם ומובל למלחמה? דיפלומטים משקרים לעיתונאים ומאמינים לשקרים האלה כשהם רואים אותם בדפוס" (קארל קראוס)
פרופ' זיגורד פול שייכל מאוניברסיטת אינסברוק נשא את ההרצאה המרכזית בערב העיון, תחת הכותרת "אמת ואלימות בעידן העיתונות". שייכל תיאר את תולדות חייו של קראוס, ציטט מכתביו והדגים את השפעתו על הוגים אחרים, מוולטר בנימין דרך מרשל מקלוהן ועד לפייר בורדייה.
חלק ניכר מדבריו הוקדש לסכנה שראה קראוס ברדידות הלשונית והרעיונית של העיתונות בת זמנו. מבחינת קראוס, אמר שייכל, מלחמת העולם הראשונה היתה תוצאה של תהליך ארוך של עיוות מוחות קוראי העיתונים, מלחמה שלא היתה יכולה לצאת אל הפועל ללא תרומתה המכרעת של התקשורת.
במחזה שנחשב ליצירת המופת שלו, "ימי האנושות האחרונים", מבקר קראוס את שקריה של העיתונות (ראו למשל, הסצינה על השחקנית אלפרידה ריטר, שחזרה מה"שבי" הרוסי). קראוס יוצא הן נגד השקרים הבוטים שנועדו לכבוש את תודעתם של הקוראים והן נגד אלו הסמויים, המרומזים, שאמורים לחלחל אליה אט-אט.
לוחית זיכרון לקראוס בווינה, עיר מגוריו (צילום: שר אמיו, רישיון cc-by-nc-sa)
שייכל ציטט כמה משפטים מהמאמר "פוליטיקה והשפה האנגלית" שכתב ג'ורג' אורוול, כדי לחדד את כוונתו. "[השפה] הופכת מכוערת ולא מדויקת משום שמחשבותינו טיפשיות", כתב אורוול, "אבל רישולה של השפה שלנו מקל עלינו לחשוב מחשבות טיפשיות. הנקודה היא שהתהליך הוא הפיך. האנגלית של ימינו, במיוחד האנגלית הכתובה, משופעת בהרגלים מגונים המופצים באמצעות חיקוי, שאפשר להימנע מהם אם מוכנים לטרוח מספיק.
"אם נפטרים מההרגלים האלה אפשר לחשוב בבהירות רבה יותר, ולחשוב בבהירות זה צעד ראשון הכרחי לקראת התחדשות פוליטית: כך שהמאבק נגד אנגלית קלוקלת הוא לא שטותי או זניח, וגם לא עניין פרטי של אנשים שהכתיבה היא מקצועם" (מאנגלית: יועד וינטר-שגב. התפרסם בעברית בקובץ "מתחת לאף שלך", הוצאת דביר).
באופן דומה זיהה קראוס את רדידות השפה בעיתונות התקופה כאחראית לרדידות המחשבתית של הציבור. ההסתמכות ההולכת וגוברת של עיתונאים על נוסחים שבלוניים ומכובסים שמשמעותם המקורית אבדה היתה בעיה עקרונית עבור קראוס, הדגיש שייכל. כך כשקומוניקט צבאי קובע כי "במערב אין כל חדש" כוונת המנסח היא שלא התרחש בחזית המלחמה אירוע יוצא מגדר הרגיל, אך בו בזמן הביטוי מחביא את העובדה שמאות חיילים מתו ואלפים נפצעו. במקום לשקר באופן בוטה, הביטוי הוא אמצעי לערפולה של המציאות. על-פי קראוס, הערפל המתעבה יביא לבסוף את האנשים להסכין לשקר עצמו.
לתפיסתו של קראוס, אמר שייכל, אוצר מלים שבלוני יוצר תמונת עולם שבלונית, וממילא גישה אחראית ואקטיבית כלפי המציאות הופכת בלתי אפשרית. עיתוני גרמניה, גרס, לא רק שהשפיעו לרעה על השפה הגרמנית, אלא הפכו את המחשבה השטחית לנורמה ובכך הפכו את הקוראים לקורבנות פוטנציאליים לכל סוגי המניפולציה.
"העיתונאי הוא אדם חסר רעיונות, אבל בעל יכולת לבטא אותם; כותב שכשרונו משתפר בהתאם לדדליין. ככל שיש לו יותר זמן, כתיבתו נעשית גרועה יותר" (קארל קראוס)
כשקראוס דיבר על העיתונות, הסביר שייכל, הוא דיבר כמי שמכיר את המלאכה ממקור ראשון. בתחילת דרכו עבד כפרילנסר בכמה מהעיתונים המובילים של וינה, ופירסם בהם ביקורות ספרות ותיאטרון לצד קטעי סאטירה. ב-1898 הציע לו ה"נויה פרייה פרסה" לכתוב עבורו טור סאטירי באופן קבוע, אך קראוס סירב ובמימון שקיבל מאביו הקים עיתון משלו, "הלפיד". המוטו של העיתון הסתמך על מוטו של עיתוני התקופה, "מה שנביא לדפוס" (מעין "כל החדשות הראויות לדפוס"), אך הבטיח דבר מה שונה לחלוטין: "מה שנשמיד".
בעיתונו, שבמרבית שנותיו לא יצא לאור באופן קבוע, תקף קראוס את השחיתות והשקרים בכל צורותיה, בתיאטרון, בספרות, באקדמיה וכמובן גם בעיתונות. קראוס לעג לעבודה הרשלנית של העיתונים בעלי התדמית האינטלקטואלית, והקפיד הקפדה יתרה על העיתון שיצא תחת אחריותו. טעויות דפוס, למשל, לא היו ב"לפיד". קראוס עבר על כל טקסט עשר פעמים כדי לוודא זאת.
שייכל הגדיר את "הלפיד" כ"אנטי-מדיום מושלם". לדבריו, מי שקרא אותו בקביעות חוסן מההשפעות הקלוקלות של יתר כלי התקשורת באותה תקופה. ביקורתו של קראוס נגד כלי התקשורת הקימה לו אויבים. העיתונים הגדולים בווינה קיבלו החלטה שלא להזכיר את שמו, על כך הקפידו עד סוף ימי חייו.
הדוברים בערב העיון, מימין: גל הרץ, זיגורד פול שייכל ודניאל דור
שייכל הוסיף כי כבר בראשית המאה שעברה איבחן קראוס את עודף המידע כבעיה עקרונית שמגבילה את יכולתו של האדם לעצב לעצמו תמונת עולם מדויקת. לדידו, הצורך למלא את עמודי העיתונים מדי יום גורם באופן בלתי נמנע לפרסום חדשות לא חשובות. עודף מאמרים על אירועים בלתי חשובים היה בעיניו מסוכן לקוראים ממש כמו הצנעת עובדות רלבנטיות על-ידי שימוש בנוסחים שבלוניים.
כמי שעבד בעיתונות היה קראוס מודע לסיבות שבעטיין עושים עיתונאים רבים שימוש בשפה שטחית ושבלונית. הדדליין לוחץ, ממילא אין זמן לחשוב. מבחינת קראוס השימוש בסטריאוטיפים הפך את המלאכה ליעילה, אך זאת במחיר עיוות המציאות ואיבוד המחשבה.
בסצינות רבות במחזותיו הוא משתמש בציטוטים אמיתיים שהופיעו בעיתונות כדי לערער עליהם ולהדגיש את המופרכות שלהם. לדוגמה, באחת הסצינות שכתב למחזה "ימי האנושות האחרונים" חוזר אב לביתו שבווינה של ימי המלחמה. ילדיו קוראים "אבא, לחם", והאב משיב להם בכותרת של מאמר עיתונאי שפורסם באותה תקופה: "ילדים, רוסיה רעבה".
שליטת התקשורת על תודעת הקוראים מתמצה בדמות אחרת במחזה, בורגני שמקפיד לקרוא את העיתון מדי יום ומבין כל מלה שמודפסת בו באופן מילולי. שייכל תיאר בהרצאתו כיצד אותו קורא מושבע חוזר בדבריו שוב ושוב על משפטי מפתח ממאמרי המערכת בעיתון, תוך הזדהות מוחלטת עם הטקסטים, עד שלבסוף הוא מת כשביטוי ממאמר עיתונאי על שפתיו. הוא לא יכול עוד לחשוב לבד, הוא רק הד של עיתונאי חשוב.
תוצאה עגומה של אותו תהליך תוארה גם על-ידי ולטר בנימין: "האם העיתונות היא השליח? לא: היא הארוע. נאום? לא, החיים. היא מציגה לא רק את התביעה שהאירועים האמיתיים יהיו דיווחיה על האירועים, היא גם יוצרת זהות מפחידה זו, המחוללת תדיר את האשליה שעל מעשים מדווחים תחילה בטרם יתבצעו, והרבה פעמים על האפשרות שיתבצעו, ומכל מקום נוצר מצב שאמנם כתבי מלחמה אינם רשאים להשקיף על המלחמה, אבל לוחמים נעשים לכתבים.
"במובן זה אני מסכים ברצון שיאמר אחרי כי כל ימי הפרזתי בערכה של העיתונות. היא אינה משרת – כיצד יוכל משרת לדרוש ולקבל כל-כך הרבה – היא הארוע. שוב גבר עלינו המכשיר. את האיש האמור להתריע על התלקחות השריפה הפקדנו על העולם, על השריפה ועל הבית, על העובדות ועל דמיוננו" (ולטר בנימין, "מבחר כתבים. כרך ב': הרהורים", הוצאת הקיבוץ-המאוחד. מגרמנית: דוד זינגר).