ביום שבת, לאחר פרסום ההכרזה על סגן הדר גולדין כנעדר (מאז כבר הוכרז כחלל צה"ל), דיווח אוריה כנף ב"וואלה" על דרישה נדירה וחריגה, כהגדרת הכותב, של הצנזורה הצבאית מהכתבים וכלי התקשורת הזרים: הגשה מקדימה לצנזורה של חומרים המיועדים לפרסום על אודות גולדין ז"ל.
כדי לעמוד ביתר עומק על נסיבות המקרה הנוכחי והשלכותיו, בירר כתב "העין השביעית" אורן פרסיקו עם הצנזורה את השאלות הבאות:
מדוע הוחלט דווקא במקרה זה לבקש מהכתבים הזרים להגיש מראש ידיעות לאישור הצנזור? האם ההנחיה היא גורפת או נקודתית והאם תיושם במקרים שונים בעתיד ובאילו מקרים? האם הופעל נוהל דומה בעבר ובאילו מקרים? אילו סנקציות יש כוונה להפעיל נגד כתבים זרים שלא יישמעו להנחיה ולא יגישו חומר לאישורה של הצנזורה או יפרסמו חומרים אחרי שהוגשו ונפסלו? האם היו מקרים של ענישת עיתונאים זרים במקרים דומים? מה מידת ההיענות של כתבים וכלי תקשורת זרים להנחיה החדשה?
תשובות הצנזורית הראשית לשאלות היו כדלהלן: "כתבים זרים מגישים מידע לבחינת הצנזורה בדרך שגרה, על-פי הגדרות החוק הישראלי. בזמן חירום אנו מחדדים את הנהלים למי שרגיל בעבודה שוטפת עימנו וגם מול אלו שאינם מורגלים בעבודה השוטפת. באירוע זה בחר מי שבחר לתת פומבי לפניית הצנזורה. סמכותה של הצנזורה היא טריטוריאלית, ומשכך אין לנו סמכות על המפורסם בחו"ל. סנקציות – במידה ויש צורך תופעלנה. לשמחתנו לא נדרשנו עד היום לאכיפה מאוחרת על כתב זר השוהה בארץ".
בצנזורה שללו אפוא את נדירותה וחריגותה של הדרישה, אך ב"ניו-יורק טיימס", שאליו התייחס כנף בידיעה, ציינו עורך חדשות החוץ ג'יימס קהאן והעורכת הציבורית של העיתון (אומבודסמן) מרגרט סאליבן כי דווקא כן מדובר בדרישה חריגה. לפי ה"טיימס", דרישה דומה הופנתה אליו בפעם האחרונה לפני שש שנים.
סאליבן הביעה חשש מדרישות גורמי צנזורה המופנות לכלי תקשורת ועיתונאים זרים והזכירה פוסט קודם שלה, שעסק בצווי איסור פרסום של בתי-משפט ישראליים והאופן שבו העיתון מוצא דרכים לעקוף אותם – על-ידי כתיבת הסיפור ופרסומו מחוץ לישראל, או החתמת כתבים הפועלים מחוץ לגבולות המדינה על ידיעות רגישות.
סמכותה הכללית של הצנזורה לדרוש הגשת חומרים לבחינה טרם פרסום מעוגנת בתקנה 97 לתקנות הגנה (שעת חירום) 1945. תקנה זו קובעת כך:
הצנזור רשאי לדרוש בצו מבעליו, מעורכו, ממדפיסו או ממוציאו לאור של כל פרסום, או מבעליו או מנהלו של כל בית-דפוס או עסק של דפוס, או ממחברו של כל חומר, או מכל אדם העומד להדפיס או לפרסם כל חומר, שיגיש לצנזור לפני ההדפסה או הפרסום כל חומר שנועד להדפסה או להוצאה לאור".
הוראות אלו של הצנזור יכולות להינתן באופן רחב ומתמשך בנוגע לנושאים מסוימים או עניין ספציפי, לזמן מוגבל או בלתי מוגבל, ולמעשה מדובר בסמכות רחבה מאוד, שלא הוגבלה בפסיקת בתי-המשפט (ראו למשל את בג"ץ 234/84, "חדשות" נ' שר הביטחון, פ"ד לח(2) 477, 486), בניגוד לסמכות לפסול חומרים וקטעים לפרסום, המעוגנת בתקנה 87 ובית-המשפט העליון צימצם אותה באופן ניכר בבג"ץ שניצר.
באותה פסיקה מפורסמת מסוף שנות ה-80 של המאה שעברה יישם בית-המשפט העליון את מבחן הוודאות הקרובה, הנהוג בפסיקה במקרים שונים שבהם חופש הביטוי מתנגש באינטרסים נוגדים כמו ביטחון או סדר ציבורי ושלום הציבור. במקרה של בג"ץ שניצר קבע בית-המשפט שנוסף לוודאות קרובה לפגיעה בבטחון המדינה, צריכה להיות הפגיעה שממנה חוששים "ממשית", כלומר בעלת משקל משמעותי, ולא כל פגיעה קלת ערך.
גם סמכותו הרחבה של הצנזור לקביעת הנושאים המחייבים הגשת ידיעות על אודותיהם לבחינה מוקדמת צומצמה על-ידי ההסכם בין הצנזורה לעיתונים ועל-ידי רשימת הנושאים המופצת על-ידי הצנזור מעת לעת, כך שמדובר רק בנושאים בטחוניים מובהקים. ואולם, מחוץ לצנזורה הצבאית יש מסלולי איסור פרסום נוספים, כמו צו של ועדת השרים למתן היתר לפרסומים, או צווי איסור פרסום של בתי-המשפט. אלה יכולים לחול גם במקרים שבהם לדעת הצנזורה אין מקום לאסור את הפרסום.
הצנזורית הראשית אל"מ סימה ואקנין-גיל (צילום: "העין השביעית")
הצנזורית הראשית, תא"ל סימה ואקנין-גיל, יצאה בעבר נגד שימוש בלתי הולם במסלולים אלו, ובכלל – כהונתה מסתמנת כעניינית, מאופקת ומרוסנת בכל הנוגע לשימוש בסמכויות הצנזור, והיא ממעטת בחיכוכים עם גורמי תקשורת, בניגוד לקודמתה בתפקיד למשל. בעבר אף פורסם כי עם השנים הפכו פרסומים זרים והסתמכות עליהם לכלי שבו משתמשים כתבים וכלי תקשורת מקומיים להרחבת המידע שהם מציגים לציבור בישראל.
בהתייחס לדיווח המדובר, שבו ביקשה ככל הנראה הצנזורה למנוע או לעכב פרסום פרט ביוגרפי מסוים הקשור לגולדין, נדרשה כנראה פעולה גם מול הכתבים הזרים לשם השגת אפקטיביות לפעולה בטווח הזמן שעד לקבלת תמונת מצב טובה יותר על גורלו. דיונים וויכוחים שונים התגלעו בין עיתונאים זרים לבין עצמם בנוגע לסיבת הדרישה שהעבירה הצנזורה, אך דומה כי יותר מהסיבה, עצם הדרישה היא שהטרידה אותם.
בהקשר זה מעניין להזכיר כי עד לשנת 2004, האזין הצבא במשך עשרות שנים לשיחות הבינלאומיות המתבצעות מישראל ואליה, ובמיוחד לשיחות הכתבים הזרים. בסופו של דבר בוטל נוהג זה ונסגרה יחידת ההאזנה של הצנזורה בשל שיקולי עלות-תועלת.
לא רבים הם המקרים הזכורים לנו שבהם התקיים חיכוך עם עיתונאים זרים על רקע פרסומים עם אופי בטחוני. אחד מהמקרים הנודעים בהקשר זה נגע לפרשת מעצרו של כתב ה"סאנדיי טיימס" הבריטי פיטר הונאם, שפרסם ב-1986 את סיפורו של מרדכי ואנונו. ב-26 במאי 2004 נעצר הונאם במלון שבו השתכן בירושלים על-ידי אנשי שב"כ, בעת ששהה בארץ לצורך צילומי סרט דוקומנטרי על ואנונו. צו איסור פרסום שהוצא על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים אסר על פרסום דבר המעצר, ובסופו של דבר גורש הונאם מישראל וכניסתו אליה נאסרה על-ידי השר אברהם פורז. טענת המדינה היתה כי הונאם סייע לוואנונו להפר את המגבלות שהוטלו עליו אגב שחרורו מהכלא. מקרים אחדים נוספים אירעו, אך אכיפה ביחס לכתבים זרים לא היתה מגמה סוחפת ושגרתית גם לגרסת הצנזורה עצמה, כאמור לעיל.
בנוגע לסיכונים שלהם נחשפים עיתונאים, זרים כישראלים, אגב פרסום מידע בלתי מורשה, צריך להזכיר גם את הוראות סעיפים 113ו 113א לחוק העונשין (ריגול חמור ומסירת ידיעה סודית), שעמדו למשל בבסיס האישומים בפרשת ענת קם ואורי בלאו. מובן שיכולת האכיפה כלפי כלי תקשורת זר או כתב זר שאינו נמצא בישראל היא מוגבלת יותר, שכן סמכותו של הצנזור טריטוריאלית ואינה תקפה בחו"ל, אך עדיין כלי תקשורת וכתבים זרים מסתכנים בכך שעבודתם בישראל ויכולת הסיקור שלהם ייפגמו בשל חיכוכים עם גורמי ביטחון רשמיים ומנגנון הצנזורה.
זוגות-זוגות
אתמול דווח ב"וואלה" על סיפור מעצרה המיותר והנמהר של גלי גינת, כתבת המשפט של האתר, שתיעדה שוטרים שעל-פי עדותה הפעילו על מפגינים כוח פיזי מוגזם. לטורה של גינת ולדיווחים על התקרית והמעצר צורפו הקלטות וקטעי וידיאו שצילמה במכשיר הטלפון הנייד שלה במהלך האירוע. אמנם מהקטעים הנבחרים והקצרים שהועלו לרשת קשה ללמוד מה בדיוק התרחש בין גינת לשוטרים, אך התחושה הכללית היא של מהומה רבה על לא דבר ומעצר שווא שיכול היה להימנע בעזרת מעט איפוק משטרתי. מהראיות האודיו-ויזואליות הקיימות גם קשה להתרשם מהטענה שגינת הפריעה לכוח שיטור רב-משתתפים באופן כזה שחייב את מעצרה.
מתוך הסרטון שצילמה כתבת "וואלה" גלי גינת
מקרים כאלה של עימותים בין עיתונאים למשטרה, המייצרים גם הבדלי גרסאות וחשש לתיאום מאוחר יותר שלהן, יכולים לבוא על פתרונם אם כלי התקשורת יאמצו נוהל שנמצא בשימוש כבר לפני שנים ברשויות האכיפה עצמן. שוטרים, פקידי מס ובעלי סמכות אחרים מונחים שלא לצאת לפעולות אכיפה בשטח בגפם, כדי להגביר את רמת הביטחון האישי ולצורכי תיעוד. באירועים שבהם יש סיכוי סביר לחיכוך עם המשטרה או צורך אחר בתיעוד בזמן אמת של המעשה העיתונאי עצמו, כדאי לכלי התקשורת להנחות את העיתונאים לצאת בצמדים או בצוותים אל השטח ולגבות זה את זה ברמת העדות והתיעוד.
תיעוד כמה תקריות כאלה שיטילו צל על גרסת המשטרה יכול להביא להקפדת יתר ולריסון מרבי בהפעלת כוח מיותר מצד כוחות האכיפה. במקביל, וככל שלמשטרה יש טענות על התנהלות עיתונאית הגובלת בהפרעה של ממש למעשה השיטור, ראוי כי גם זו תתועד, כפי שנהוג באירועים משוטרים אחרים כמו משחקי כדורגל, הופעות והפגנות.
והערה נוספת: נדמה כי בעת מעצרה של גינת חרגו מבצעי המעצר מפקודות מפכ"ל בנוגע להזדהות בפני עצור ולא ציינו את פרטיהם המלאים אגב ביצוע המעצר. כך היה קשה יותר לגינת לנתב את תלונתה בקשר לשוטרים ספציפיים ולהקל על הליך הבירור. כדאי שגם נהלים מסוג זה יחודדו אצל השוטרים הנשלחים להפגנות ואולי ישמשו גם הם חסמי אמביציה להפעלת כוח משטרתי מיותר.
מהתנצלות להתנצלות
ביום חמישי עסקנו כאן בגבולות חופש הביטוי באקדמיה: מייל שנשלח לסטודנטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן על-ידי פרופ' חנוך שינמן וכלל השתתפות בצערם של תושבי עזה המופגזים ספג גינוי חריף ומיותר מצדו של דקאן הפקולטה, פרופ' שחר ליפשיץ, שאף דרש משינמן להתנצל בפני הסטודנטים. זמן לא רב לאחר שהתפרסמו כאן הדברים דווח ב"גלובס" כי ליפשיץ חזר בו.
"אני מצר ומצטער על בחירת המלים שלי בתגובה למכתב של פרופ' חנוך שינמן. בדיעבד, לא הייתי כותב את המלה 'מזועזע' בה השתמשתי בתגובה לדבריו, וגם לא הייתי מבטיח לטפל בנושא בחומרה. אין לי כל כוונה לנקוט בצעד כלשהו כלפי פרופ' שינמן. אני רק מקווה שהוא יתנצל מיוזמתו בפני הסטודנטים למשפטים", צוטט ליפשיץ ב"גלובס". "אני לא חף מטעויות. כאמור, הייתי ממתן את המלים ומתנסח אחרת".
יש לשבח את ליפשיץ על חזרתו מהדברים ויש לקוות כי הלקח מהתנהלות כל הצדדים בפרשה זו יביא לגישה עניינית יותר בזירת השיח הציבורי. עצם העובדה שיש לאדם חופש ביטוי רחב ביותר אינה מביאה בהכרח למסקנה שהוא צריך לעשות בו שימוש בכל מחיר ובכל סגנון. מנגד, גם אם התקיימה התבטאות כלשהי שסגנונה לא מוצלח או מרגיז, אין כל סיבה או הצדקה שהיא תביא להתלהמות מוגזמת. בימי מלחמה, כמו גם בימי רגיעה, כדאי להקשיב לעצתו של נחמן שי מזמן מלחמת המפרץ ולשתות כוס מים.
רד מעל מסך הטלוויזיה שלי
הבוקר הקדיש מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", את טור הביקורת שלו ל"לירן חולצה אפורה", אותו סטוקר של מצלמות טלוויזיה, כשהוא מציין את האביזר החדש שאימץ בהופעותיו – דגל ישראל. לא מזמן עסקנו כאן בתופעה והבענו תקווה כי קברניטי שידורי החדשות ישימו קץ להופעותיו ברקע הדיווחים – תקווה שנכזבה ואולי יש לחזור על הפנייה.
"לירן חולצה אפורה" נדחף לעוד פריים (צילום: אוריה כנף)
כמו ביחס לאותם המונים המצטופפים מאחורי כתבים המדווחים מזירות התרחשות שונות, תוך שהם מפרצפים פרצופים ונוערים לתוך הטלפון תפתחו-תראו-אותי-בטלוויזיה, נדמה שאין הרבה שיטענו כי הופעותיו של לירן באחורי המסך שלנו הן בעלות חשיבות ציבורית או משרתות זכות ביטוי ייחודית. לירן ודומיו מונעים מדחף לאו בר-כיבוש לראות ולהיראות, ותו לא. אין בכך רע, אך יש בכך לא מעט אווילות, המקרינה גם על הדיווח עצמו.
לכן, יוצאת מכאן קריאה נרגשת לעורכי המשדרים והבמאים שלהם: קחו ימינה, שברו שמאלה ותזרקו את לירן עם חולצתו החוצה מהפריים שלנו. אם הדבר אינו מתאפשר, פשוט טשטשו ופקסלו וערפלו אותו. חוסר שיתוף פעולה כללי וגורף של התקשורת עם התופעה הזו ישחק את מוטיבציית הפלישה הקרקעית לסלון שלנו ויחסוך מאיתנו את תפאורת הרקע המיותרת למשדרי החדשות.