בעולם הישן קבוצה קטנה ואליטיסטית של מוציאים לאור ועורכים היתה קובעת מה יעלה על שולחן השיח הציבורי. בעידן הניו-מדיה כל אחד מאיתנו, בעל דף פייסבוק או חשבון טוויטר, יכול לעצב את סדר היום הכללי. זאת המנטרה הידועה, אבל היא אינה מדויקת כלל.
האמת היא שלשלושה אנשים כיום יש כוח לעצב את סדר היום הציבורי, כפי שלא היה לשום טייקון תקשורת מעולם. מארק צוקרברג, לארי פייג' וסרגיי ברין יכולים להציב נושא במרכז סדר היום העולמי, או לקבור אותו לעד. לא רק שיש להם יותר כוח מלכל כלי תקשורת אי-פעם, גם דרכי קבלת ההחלטות שלהם שקופות פחות, והארגונים שלהם נותנים פחות דין-וחשבון לציבור.
ימי "צוק איתן" הם דוגמה מצוינת. התלהמות והסתה גזענית היו בישראל כבר בעבר, אבל פייסבוק העמידה לרשות כל מתלהם מגאפון, ועזרה ליצור בישראל רעש עצום ובלתי נסבל של שנאה, אלימות והתבהמות כללית. פייסבוק גם יודעת שיש גבול למה שמדינות העולם יסבלו, ולכן העמידה לרשות הקהל כלים לדווח על דפים המסיתים לאלימות ולשנאה, בוטים מינית וכדומה.
ישראלים רבים, ביניהם עבדכם הנאמן, התנסו בכלים האלה בשבועות האחרונים. דיווח ראשוני על דף שמאיים להוציא להורג שמאלנים או ערבים נענה בתוך דקות בהודעה שפייסבוק בדקה את הנושא ונמצא שהדף אינו חורג מכללי הקהילה. אני מפקפק בנכונות תגובה זו, ואפילו נוטה להעריך שהיא שקרית. פייסבוק כנראה לא בדקה את הנושא, איזשהו רובוט הגיב מטעמה בלי שהפעיל שיקול דעת משמעותי.
מייסד פייסבוק מארק צוקרברג בכנס F8, מציג גרף נתוני צמיחה והשקות. סן-פרנסיסקו, ארה"ב, 22.9.11 (צילום: ניאל קנדי, cc-by-nc)
בכמה מהמקרים, לאחר עוד כמה ימים, מגיעה הודעה שלאחר שיקול דעת נוסף התברר שהדף כן חורג מכללי הקהילה וכי הוא הוסר. מעבר לכך שנראה כאילו יש כאן הונאה של הגולש, זו גם הונאה המנוסחת בצורה לא מתוחכמת ולוקה בסתירות פנימיות.
ד"ר יובל דרור אמר בתשובה לשאלת "דה-מרקר" כי הוא מעריך ששיקול ההסרה של פוסט או דף ברשת החברתית הוא כמותי: "אם פונים הרבה אנשים ומתלוננים על תוכן פוגעני, פייסבוק יערבו בעניין גורם אנושי שיחליט על-פי שיקול דעתו אם להסיר או לא". זה נשמע הסבר הגיוני, אך גם אם מופעל שיקול דעת לאורך התהליך, התוצאה אינה ברורה. מתבונן מהצד יתקשה מאוד לאתר עקביות בהחלטות של פייסבוק, או רמזים לתפיסתה את גבולות חופש הביטוי בחברה שסועה כמו ישראל.
וזו אולי הנקודה המטרידה ביותר. איש אינו יודע מה פייסבוק חושבת בנושא. מובן שראשי פייסבוק ישראל סירבו להתראיין לכתבה האמורה. פייסבוק מעולם לא פירסמה מאמר מערכת המתאר את המדיניות שלה, וגם עובדיה הבכירים לא הביעו את דעתם. הרי עובדי פייסבוק מתמחים בטכנולוגיה, בפיתוח עסקי, ביזמות, בממשקי משתמש, מה להם ולהכרעות ערכיות?
האם אי-פעם נערך דיון בפייסבוק על גבולות חופש הביטוי? האם השתתפו בו משפטנים? סוציולוגים? מומחים למדע המדינה? האם נערך מעקב אחר נזקי הפרסומים ברשת? האם נבדקו אפשרויות שונות לתהליך קבלת ההחלטות בנושא? האם ההחלטות בנוגע לכל דף מתקבלות בישראל על-ידי בני-אדם שמבינים את החברה הישראלית והקודים הפנימיים שלה, או כפי שפורסם לפני כשנה, הן מתקבלות על-ידי עובדי קבלן במרוקו שמרוויחים דולר לשעה, ואינם מבינים את החומרים שהם נדרשים להחליט אם לצנזר? איננו יודעים את התשובות לכל השאלות הללו, ופייסבוק גם לא חושבת שזכותנו לדעת.
התקשורת הישראלית ממעטת להתעסק בחולייה שלה, מרבה להשיב ב"אין תגובה" ושומרת על חשאיות באופן כללי. אבל ליד פייסבוק וגוגל היא שקופה כמו הקובייה של אפל בשדרה החמישית בניו-יורק. אנחנו יודעים מה האינטרסים של עמוס רגב, מזהים את החברים של נוני מוזס, ועמוס שוקן אפילו מצ'טט עם גולשים. עורכי חברות הטלוויזיה מתראיינים מדי פעם, כתבים בכירים מחזיקים חשבונות טוויטר, כלי תקשורת ואנשי תקשורת עומדים במרכזם של תחקירים עיתונאיים. פייסבוק, החזקה יותר, המשפיעה יותר, בעלת הכוח הצנזוריאלי הגדול ביותר, היא קופסה שחורה בלב הדמוקרטיה הישראלית – וכל דמוקרטיה אחרת ברחבי העולם.
פייסבוק לא לבד. לפני כחודשיים עתרה קבוצת מתנגדים פוליטיים למשטר בסין לבית-משפט פדרלי במדינת ניו-יורק, בדרישה שיורה למנוע החיפוש Baidu, השלישי בעוצמתו בעולם והראשון בסין, להפסיק לסנן מידע על פעילותם. בית-המשפט פסק לטובת מנוע החיפוש, בזכות "חופש הביטוי" שלו. כאשר מוגשות בישראל הצעת חוק לחייב גם את גוגל ודומיה לסנן בפנינו מידע שמישהו חושב שפוגע בו, נשאלת השאלה – איזו שליטה תהיה לנו על דרך קבלת ההחלטות בגוגל? ברצותה, היא יכולה להעלים מהמפה כבר עתה תנועה פוליטית, בדיוק כפי שנעשה בסין, ובמקרה הטוב שנדע על כך, ספק אם מישהו ירגיש צורך לספק לנו הסברים.
לא צריך להתלונן על כך בפורומים. צריך לדרוש מהכנסת להיכנס לעובי הקורה. יש להזמין את מנכ"ל פייסבוק וגוגל ישראל, ולדרוש מהם שקיפות ודיווח לציבור באשר לדרכי קבלת ההחלטות והנהלים בנושאים הללו.
רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בבית-הספר למשפטים על-שם שטריקס במכללה למינהל ודוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב