לבו של יואב קרני שותת דם. "באמת שותת", הוא חוזר ומבטיח. על פני ארבעה עמודים במוסף סוף-השבוע של "גלובס" ("גבולות השיח", 24.7.14) הצטרף קרני לגייסות שיצאו ליירט את איש העיתון המתחרה, "הארץ", גדעון לוי, לא לפני שסימן אותו כ"ידידי מנוער, חונכי בעולם העיתונות, שבמשך שנים הערצתי את אומץ לבו ואת דבקותו". בלי לפספס את ההזדמנות לטפיחה עצמית על השכם ("שנינו כתבנו מפעם לפעם זה בשבחו של זה, ואני מתגאה מאוד בשבחיו"), הדרך פנויה להתרת דמו של העמית הבכיר למקצוע, שהעז להזכיר לטייסי חיל האוויר הישראלי שהם אחראים לטבח מזוויע ברצועת עזה ("הרעים לטיס", "הארץ", 14.7.14).

"גדעון לוי התקרב להיות בוגד במולדת", מכריז קרני, שלא שוכח לציין כי הוא כבר מזמן אינו חלק מהמולדת הזאת, ושולח אליה הוראות שימוש בבוגדים ממקום מושבו הקבוע בארץ רחוקה. הביקורת של מבקרי המלחמות לטעמו "היא לא רק גסת רוח ונבערת מדעת, אלא גם שקולה כנגד תקיעת סכין בגב".

קרני משתמש לגמרי במודע בצירוף המלים ששימש את "האנשים הרעים ביותר בהיסטוריה" (הוא מתכוון כמובן לנאצים, שאת הרטוריקה שלהם הוא מאמץ תוך מצמוץ קליל ביותר), ומגלה בקיאות בכך שאלה המדברים על בגידה במולדת ותקיעת סכין בגב עשו זאת "כדי להחריב את הדמוקרטיה ולחרחר מלחמות עולם", אבל מיד מוציא לעצמו היתר מיוחד לעשות שימוש בניסוחים שמהם נודף "ניחוח כמעט-טוטליטרי", כהגדרתו, שכן "סוף-סוף, יש סכין, יש גב, ויש מעשה של תקיעה. יש מולדת, וממילא גם יש בגידה במולדת".

"גבולות השיח", יואב קרני, מוסף "G" של "גלובס", 24.7.14

ושלא יהיו לנו אשליות: "לבגידה יש תוצאות". קרני, הומניסט שכמותו, אינו מבקש פגיעה אישית גופנית ("אל נא תיפול שערה משערות ראשו של הבוגד"), ומסתפק בדרישה-תקווה שלוי יוקע אל עמוד הקלון, וקודם כל ראוי "לשקול" את הרעיון "הרע" של ביטול המנוי  ל"הארץ". אם לא יועיל לעיתון הבית, בטח לא יזיק.

למה בעצם לעסוק ביואב קרני ולא באלפים שזועקים בגרון ניחר "מוות לבוגדים" בכיכרות או בפייסבוק ובווטסאפ? ובמה שונה קרני מאושיות כמו אביגדור ליברמן ובטח מהפובליציסט יאיר לפיד, שבסך-הכל אמר "חלקנו לא יהיה עימכם" (עבורו, הכותבים ב"הארץ" ופעילי זכויות אדם הם "קיצוניים" ממש כמו בנצי גופשטיין וברוך מרזל, המטיפים לגזענות ברשות התורה וה"עם")?

הכל עניין של ציפיות. קרני הוא קודם כל עיתונאי מוערך, שהחל את דרכו ב"הארץ", שאותו הוא מתנדב לתקוף היום. הוא כל-כך מקצועי שהוא אפילו אינו משתמש בשקרים בוטים כדי להוכיח את טיעוניו – כדוגמת הפרסומאי אודי פרידן, עוד פטריוט שנזעק לחבוט בגדעון לוי. מעל במת "הארץ" (29.7.14) כתב פרידן על עזה בלי למצמץ: "בוודאי שהכיבוש הסתיים. אנחנו לא שם, נקודה. אכן יש בעיה עם שטח קטן ובו מיליוני מסכנים חסרי ביוב, תזונה ותקווה" – אבל זו בעיה של "אחיהם לדם וכסף", לא של מי שמטילים עליהם מצור אלים וחונק ביבשה ובים זה שנים ארוכות.

הפרסמאי אודי פרידן (צילום מסך: איגוד השיווק הישראלי)

אז פרידן, כבעל משרד פרסום, מיומן בסיפורי סבתא על נסים ונפלאות ומותר לו לפנטז על "גילוי מופלא העובר כעת על החברה הישראלית בכל רבדיה" ולהכחיש את מה שרואה לוי, מה שרואה כל אדם בר-דעת, בחברה הקרועה והמבולגנת הזאת: מקהלה הקוראת להשמיד ולאבד את מי שמזדעזעים ממסע ההרג הצבאי הנוכחי, ולצדה לא מעט אנשים מפוכחים שכבר הפנימו כי ההשתלחות הזאת מסוכנת לעתידם ולעתיד ילדיהם הרבה יותר מצינורות המתכת של חמאס ומנהרותיו גם יחד. שפע מדהים של ממתקים וקציצות שמשגרים אזרחים אחוזי פטריוטיות לכוחותינו החובטים באזרחים, אבל גם 15 נשים צעירות שהשכימו בבוקר עד בסיס חיל האוויר בדרום כדי להזכיר לטייסים שהרג אזרחים מהאוויר הוא פשע מלחמה.

פרסומאים חסינים מפני עובדות, אבל קרני אינו פרסומאי. הוא אושיה תקשורתית ותיקה ומוערכת. זה כמה עשרות שנים שקרני מדווח, מפרשן ומנתח עבור קהל – אולי לא גדול במיוחד, אבל בוודאי משכיל וסקרן – אירועים פוליטיים ותרבותיים מכל קצווי העולם. הוא כתב מלונדון, מניו-יורק, מוושינגטון ומאוסטרליה, מרוסיה והקווקז, וכיום – ממקום מושבו בניו-דלהי – הוא יכול להעניק פרספקטיבה מרחיבה ומרתקת על אזורים וסוגיות שעבור רוב הישראלים הם ארצות בלתי נודעות.

מן המקום הזה, לעובדה שסימן לו כמטרה פרשנית את חופש הביטוי של עמית למקצוע יש משמעות, גם בתוך ים הגידופים והקריאות לרצח של ערבים ויהודים שעוד מעט נתרגל אליהם כמו אל הקביעה שצה"ל הוא "הצבא המוסרי ביותר בעולם". ה"סכין בגב" שהוא כיוון אל גדעון לוי, "ידידו מנוער", תירשם כעוד שפל בסצינה המדכדכת של התקשורת הישראלית בימי "צוק איתן".