אי-אז בשלהי שנות ה-90, כשהאינטרנט העברי היה עוד בחיתוליו, החל לפעול אתר בשם "חדשות.קום". זה היה בימים שבהם היה קשה למצוא ברשת תוכן בעברית, ועוד פחות מכך תוכן חדשותי. על מהפכת הווב 2.0, תוכן גולשים ורשתות חברתיות, אף אחד עוד לא חלם אז. מבחינת חדשות מקוונות פעלה אז בישראל גרסה בתולית של אתר "הארץ", שהריץ בעיקר מבזקים אחדים, ולצדו אתר "מעריב אונליין", לימים nrg, שהיה סטטי במידה רבה, והתמקד בהעלאה יומיומית של כמה מהתכנים שפורסמו במהדורת הפרינט.

"חדשות.קום" הביא אפוא בשורה מהפכנית לעולם האינטרנט הישראלי הראשוני: אתר של חדשות המתעדכנות במהלך היום, בחלוקה המקובלת לחדשות, ספורט וכלכלה. "מטוסי חיל האוויר תקפו מטרות בדרום לבנון" היתה אחת הכותרות הראשונות באתר. קשה להעביר היום את מידת החדשנות שהיתה גלומה בחדשות מיידיות מהסוג הזה, שהמקום השמור להן עד אז היה מהדורות החדשות ברדיו. פתאום זכו החדשות הללו לטאץ' מודרני, עתידני. מהפכת התודעה באה לידי ביטוי גם בסלוגן שאימץ לעצמו האתר: "לקרוא היום את העיתון של מחר".

במונחים של היום, זה היה אתר רזה בכוח אדם, נטול יומרות לייצר עיתונות חוקרת או סיפורים בלעדיים. האתר התמקד בהאזנה לרשתות הרדיו ובתוספת של מכשיר ביפר אחד, שהיה צרוב על דוברי הרשויות ומשרדי הממשלה, ומכשיר פקס אחד, שפלט הודעות לעיתונות. ובכל זאת, הוא זכה להצלחה, לנוכח התפיסה המרעננת והבשורה שהביא לאינטרנט הישראלי.

אלא שתקופת הזוהר של האתר היתה קצרה: חודשים אחדים לאחר שהחל לפעול התעורר מרבצו ענק התקשורת מרחוב מוזס וחשף את פרויקט הרשת היוקרתי מבית "ידיעות אחרונות", שדבר הקמתו היה בגדר סוד גלוי ומסעיר. זה היה לא-כוחות; ynet היה עשיר בתכנים, בעיצוב וממשק, בעושר האנושי בעורכים ובכתבים. הוא עשה את מה ש"חדשות.קום" עשה, רק בכפולות של אלף. לאתר החדשות הצנוע לא היה שום סיכוי.

שעתה של העיתונות המדווחת

טרה-ביטים רבים זרמו במשעולי הסייבר מאז אותם ימים בתוליים של חדשות מקוונות. אתרי חדשות קמו, התפצלו, התאחדו, נסגרו, שינו את פניהם והמשיכו לשדר. כמה מהם שייכים לארגוני החדשות המרכזיים, אחרים עצמאיים, כמה מבוססים על עבודה של מערכות חדשות מסודרות פחות או יותר, אחרים מבוססים על תוכן גולשים או על גורמים בעלי אינטרס. קיום אינטרנטי מאפיין היום גם את עיתוני הדפוס, גם את ערוצי הטלוויזיה והרדיו, וגם ארגוני חדשות עצמאיים שמהותם מקוונת.

ההתפתחויות הטכנולוגיות שאיפשרו את הרחבת התעבורה הדיגיטלית הביאו עימן התבססות של תוכני וידיאו באתרי החדשות, שרבים מהם הפכו לערוצי טלוויזיה אינטרנטיים, עם צוותי שידור, אולפנים ומהדורות חדשות.

אין לי כוונה לסקור כאן את גלגוליה של התקשורת הישראלית באינטרנט, אלא רק לדלג לסוף, למסקנה העולה מהתנהלותה בימי מלחמת "צוק איתן". מלחמה היא אירוע מתגלגל, עמוס בדיווחים מתעדכנים כמעט בכל דקה לאורך היום, שטף של אירועים בכמה גזרות ותחומים, וצורך לתווך את ההתרחשויות ולעכל את משמעותן לציבור הקוראים, המאזינים, הגולשים והצופים. אנחנו מתעניינים פחות בעיתונות חוקרת בעת הזו. זוהי שעתה של העיתונות המדווחת. ונדמה לי שניתן לומר בזהירות שבמהלך החודש האחרון התברר שאין, בכל רחבי האינטרנט הישראלי, ולו אתר אחד שעושה את העבודה בצורה מיטבית.

לא בכדי העתיקו עיתונאים רבים את זירת הפעילות שלהם לטוויטר, לצד פלטפורמת השידור המסורתית שלהם או במקומה. מספר העיתונאים הפעילים המצייצים בטוויטר, ומתפקדים למעשה כתחנות שידור עיתונאיות עצמאיות, הולך וגדל מדי יום. בשידורי אולפני החדשות האינסופיים בטלוויזיה ניתן לראות מדי פעם כתבים העסוקים במכשיר הטלפון הנייד שלהם. פעם הם היו רק קולטים מידע מהנייד, מגורמים המזינים אותם טקסטואלית. היום הם מצייצים דיווחים מעודכנים בעודם יושבים באולפנים ובעמדות השידור, בהפוגה שבין שאלותיהן של יונית ותמר. מי שדואג לעקוב אחר רשימה מכובדת מספיק של עיתונאים, מקבל בפיד הטוויטר שלו עדכוני חדשות טובים, מלאים, מקיפים וזריזים יותר מכל אתר אינטרנט.

כמה מהם מעדכנים על אזעקות, יירוטים ונפילות; אחרים מדווחים על הנעשה בצד העזתי לנוכח ההפגזות והפעילות הקרקעית של צה"ל; אחרים מדווחים על ההתפתחויות הפרלמנטריות, הפוליטיות והמדיניות בישראל ובזירה הבינלאומית; אחרים מעלים קישורים לטקסטים שלהם באתרים ובבלוגים אחרים; ומקצתם עוסקים בדיאלוג פרשני בזמן אמת עם עמיתיהם, הפועלים גם הם בטוויטר.

הקיצור הנכפה על העיתונאים המשתמשים בטוויטר מכתיב התמקדות בעיקר, ומכאן האופי הדיווחי של הפיד. גם אני, וכתבי משפט אחרים, גילינו את קסמי הרשת החברתית הזו, שניצחה בקלות את כל הפלטפורמות האחרות בימים דרמטיים באולמות משפט – הכרעת דין בפרשת הולילנד, העברת השליטה באי.די.בי מידי נוחי דנקנר ועונש המאסר שנגזר על אהוד אולמרט. ימים רחוקים.

הזדמנות גדולה

מדוע אי-אפשר למצוא היום, ברחבי הרשת, אתר אחד שייתן תמונה מלאה, עדכנית, המשקפת באופן מהימן את המציאות האקטואלית המתגלגלת? הסיבות לכך מגוונות. במשך שנים ארוכות מילא ynet את הפונקציה הזו, והיו גם מי שנתנו לו פייט ראוי, אך עומס הבעיות והקשיים הפך גם אותו, כמו את עיתון-האם שלו, לכלי תקשורת המספק תמונה חלקית ולא מאוזנת של המציאות.

מלבד זאת, "וואלה" ו-ynet התאהבו כל-כך בתוכני הווידיאו שלהם, שמרכז הכובד שלהם הפך להיות מעין-טלוויזיוני, על חשבון הזנחת הרובד הטקסטואלי. אתרים אחרים מצומקים בכוח האדם שלהם, עד כדי כך שהדיווחים פשוט אינם זורמים.

אתרי החדשות של רשתות הרדיו וערוצי הטלוויזיה גם הם אינם מספקים. כל אתר וליקוייו. הבלוגים העצמאיים, גם המבוססים שבהם, אינם מסוגלים לספק את היקף העבודה הנדרש, וממילא רובם נוטים לכיווני מגזין ופרשנות. מלבד זאת, כמה מאתרי החדשות סובלים מאג'נדה פוליטית מוטה, או מחשיבה עיתונאית מיושנת המעניקה חשיבות מוגזמת להתבטאויות של פוליטיקאים, או פשוט מתמכרים להצהבת האקטואליה בדמות סיפורים קורעי לב מבתי-החולים או מיישובים תחת שגרת אזעקות.

זה נראה כמו מצב מייאש, אבל בצדו טמונה הזדמנות גדולה. בעולם השיווקי קוראים לזה נישת שוק פנויה. העדרו של אתר דיווחים חדשותיים מקיף ורציני כה זועק, שהדבר עשוי לשקף הזדמנות עסקית ומקצועית קורצת למי שירים את הכפפה. משהו כמו "חדשות.קום", אבל משודרג ומודרני, תוך הקפדה על שיקולים עיתונאיים מקצועיים, נקיים ורציניים. סוג כזה של אתרים קיים, במידה רבה, בעיתונות הכלכלית. אין סיבה שלא יתקיים גם באקטואליה הכללית.